אור גדול רטז

דבעל שיהי' מעוגן כל ימיו, ואיך סותר את עצמו בתכ"ד, ע"כ הי' נראה, דכוונת הט"ז לחלק בין היכא דרוצית לקבל גט מאתו להיכא דאינה רוצית, דבס"ק י"ב מיירי היכא דאינה רוצית לקבל גט וא"כ אף אם נימא דעתים שוטית עתים חלומה יכול לגרש עכ"ז הא אינה מרוצית לקבל, וע"כ אם צריכין להתיר לו חדר"ג א"כ מוטב להתיר לו חדר"ג לענין לישא אחרת ויתקיים תקנת חז"ל שלא לגרש עתים שוטית עתים חלומה ממה שנתיר לו חדר"ג לגרש בע"כ דיהא נגד חדר"ג ונגד תקחז"ל, אבל בס"ק י"ד מיירי דהיא מרוצית מרצונה לקבל גט, א"כ לא יהא נצרך להתיר כלל חדר"ג שפיר כתב להתיר לגרש דבכה"ג לא תקנו חז"ל, ומוטב שתתגרש מלהתיר לו חדר"ג. וא"כ ממילא בניד"ד דהיא מרוצית לקבל גט אין להתיר לו חדר"ג אף להט"ז. שוב הובא לפני ס' צמח צדק מהרב דליבאוויטש זצ"ל וראיתי שם (בסי' ב') שכתב דמבואר בגט פשוט (סס"ק ל"ח) דאף בעתים שוטית עתים חלומה לא תיקן ר"ג וכ"כ הט"ז סס"י קי"ט עכ"ל. וכבר נתבאר דמגט פשוט איננו מוכח רק מהט"ז, ובניד"ד אף להט"ז אין להתיר וכנ"ל. שוב ראיתי בכה"ג בטור אבה"ע (סי' קי"ט אות ל') שהביא בשם בעל פליטת יהודא (בסי' ו') שכתב בשם מהרמ"ל (בסי' א') דמגרשה בע"כ, ובאות מ"ז כתב ג"כ דבעל פליטת בית יהודא (בסי' כ') כתב בשם מהרמ"ל (סי' א') דבעתים שוטית עתים חלומה לכ"ע אינו חייב במזונותי', ודבריו תמוהין דהא בת' מהרמ"ל (סי' א') ליכא כלל מעתים שוטית עתים חלומה רק מניכפית, וכבר נתבאר דנכפית גרועה יותר מעתים חלומה עתים שוטית, ומדברי הב"ח (סי' קי"ט ססע"י ז') משמע ג"כ דמתירין בעתים חלומה עתים שוטית. וכ"כ הצ"צ (סי' ג') משמו, וכן בשבות יעקב (חלק א' סי' כ"ט) הביא מעשה שהתירו ק"ר בעתים שוטית ועתים חלומה, עכ"ז יש לומר דכולם ל"פ על הא דמשמע מהט"ז דדוקא באינה רוצית לקבל גט אבל ברוצית לקבל גט כבניד"ד אין להתיר, ויעוי' בב"ח (סי' א' סעי' ו') שכתב וכן פסק מהרש"ל בת' דאסור לגרש בע"כ אפילו עתים חלומה, משמע ג"כ דמדעתה יכול לגרש בעתים חלומה, ויעוי' בת' מהרש"ל (סס"י ס"ה) שכתב ועוד אני אומר אפילו היא לפעמים חלומה ממש ומתרצה לגט וכל קרוביה מסכימין לכך אפ"ה אין לגרשה בלי רשות ב"ד שידעו באמתת הדברים שיכולים לשמור אותה שלא ינהגו בה מנהג הפקר עכ"ל יעו"ש, מבואר דבכה"ג יוכל לגרשה, א"כ מכל הלין טעמי פשוט הדבר בניד"ד דאין להתיר לו לישא אחרת כיון דמרוצית מעצמה וגם רצון קרוביה שתקבל גט וגם ידוע שיכולין לשמרה. ומתפלא אנכי מאוד על המתירין דאין שום מקום להתיר לו רק אם נתפוס על האשה כל החומרות דנימא דעתים חלומה עתים שוטית אינה יכולה לקבל גט בשום אופן ברצונה ורצון קרוביה דלא כהרש"ל, וגם דלא כהט"ז ועוד קולות שאינני רוצה להאריך מה שיש למצוא היתר עליה שתקבל גט. ונסתיר פנים מהם דאזי יש מקום לצדד בתקנת הבעל למצוא לו היתר, וכן לא יעשה לצדד בזכותו ולא בזכותה וכי משא פנים יש בדבר דאדרבא יש לחוש יותר לתיקון דידה שלא תתעגן עולמית מתיקון דידי' שאיננו מעוגן לעולם דהא יש לו אשה בעת חלומתה, וזולת כל הנ"ל פשוט הדבר דאין להתיר לו דהא בעינן טעם מבורר להתיר והכא כיון דיש לה תקנה לקבל גט מרצונה ליכא טעם מבורר וכנ"ל ובפרט שהוא מסוכסך אם היא עתים שוטית. וכיון שנתברר בפשיטות דאין להתיר לו ממילא ג"כ נצרך הבעל לבוא למקום האשה לגמור אתה על עסקי ממון שביניהם כי הוא התובע והיא הנתבעת כיון דזו"ז אין לו היתר, דהם לפי סברתם שסברו להתיר לו חדר"ג א"כ על עסקי ממון הוא הנתבע לכך דנו שתלך אצלו לגמור על עסקי ממון, אבל אחר שנתברר בפשיטות דאין להתיר לו החדר"ג עד שיגרשה, א"כ ממילא הוא התובע והיא הנתבעת ומחוייב הבעל לילך לדון במקום שהאב שם ולהתפשר על עסקי ממון שביניהם ותקבל הגט ברצונה ורצון קרוביה וכל א' על מקומו יבוא בשל'ו. ויען הדברים פשוטים אצלי כתבתי בקוצר וברהיטא בלי עיון, וכבר כתבתי בתחילה דרק להפקת רצונו של כתר"ה נזדקקתי להשיבו וד' ישלח לה רפ"ש בתושח"י ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש וכוח"ט כנפשו ונפש ידידו דושו"ט. ירוחם יהודא ליב החופ"ק. סימן לו. בעזהשי"ת יום ב' ח"י אדר תר"ן לפ"ק פה"ק מינסק יצו"י. שפעת החוה"ש אל כבוד ידידי הרב המאור הגדול החריף ובקי וכו' מו"ה שמעון סאנין נ"י האבד"ק קריזבערג יצו"י. אחדשה"ט. מכתבו הגיעני ודורש תשובתי, והנה האמת אגיד, כי אנכי מיראי הוראה לאשר הנני יודע מך ערכי ע"כ אינני רוצה לקבל עלי אחריות דעלמא, והנני משמיט עצמי בכל מה דאפשר במה שאיננו ברור אצלי כאחותי ובפרט בעניני שמות אם הוא שם א' או ב' אשר כל פלפולי האחרונים בהם אין להם שום יסוד ושורש רק סברות כרסיות וכל אחד מהמחברים ומהמשיבים בונה על מה שכתב אידך מסברת הכרס והחפץ ימלא ידו מהם כרצונו, אמנם לאשר כתר"ה דופק על פתחי ואיננו מניח לי להשתמט ההכרח להשיבו מפני הכבוד ולבטל רצוני מפני רצון כת"ר והנה מתחלה יש לחקור אם יש בזה חשש דאורייתא, דנראה מהפוסקים דאף להראשונים דסברי דבלא כתב כלל שם האיש והאשה כשר מן התורה עכ"ז בשינה פסול, והא מלתא טעמי בעי, והנה הרשב"א גיטין (דף ל"ד ופ') כתב דשינה ממש פשיטא דפסול מן התורה שלא נכתב לשם בעלה כלל רק לשם איש אחר, מבואר מדבריו דהפסול הוי משום דהוי שלא לשמו, ואינו מובן כלל דלשמו ולשמה הם על עצם האיש והאשה ולא על שמותיהן, ויעוי' תויו"ט גיטין (ס"ח מ"ה), וכבר האריך לתמוה בזה בת' גליא מסכת אבה"ע (סי' ד') יעו"ש שהאריך בדברים נכונים. והנראה בהסבר דברי הרשב"א עפ"י המשנה דתרומות (פ"ג מ"ח) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכו' ויעוי' בטו"א בחגיגה (י' א') באבני שוהם שהקשה דאמאי ל"מ מה שגמר בלבו, יעו"ש שנדחק דברצה להוציא מפיו ולא הוציא ידעינן מסברא דל"מ אף בדברים דמהני בלב לחוד, והוא דחוק, וגם לפ"ז יהא נסתר הוכחת הר"י פסחים (ס"ג א') ד"ה ר"מ דפיגול לא מהני במחשבה יעו"ש וכל הראשונים הביאו הוכחת הר"י הנ"ל א"כ מוכרח דלא ס"ל כדברי הטו"א. אמנם בגוף קושייתו כבר הרגיש הר"ש במשניות שם וכתב דבגמר בלבו מהני היכא דאינו מכחיש לדיבור פיו, וכן נראה מדברי השנות אלי' שם, רק במה שנראה מדכרי השנות אלי' דגם ברצה לומר חטים ואמר שעורים או שנתכוין לזה ואמר לזה ג"כ מתקרי מכחישין זה את זה וכן נראה מדברי הש"ך יו"ד (סי' של"א ס"ק ע"ה וע"ו) יעו"ש וכן נראה מדברי הט"ז (סי' רנ"ח סק"ב) יעו"ש, בזה נראין דברי הש"ך (סי' רנ"ח סק"ה) דנראה מדבריו דכה"ג מהני מה שגמר בלבו דלא מתקרי מכחישין זא"ז רק בעולה ואמר שלמים דאי אפשר לקיים שתיהן משא"כ בלזה ואמר לזה דאפשר לקיים שתיהן א"כ אין דברי פיו מכחישין למה שגמר בלבו בזה מתקיים מה שגמר בלבו, (ודברי הש"ך שבסי' רנ"ח הנ"ל סותרין לדבריו שבסי' של"א הנ"ל] ואינו דומה לגמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים שבסי' ר"י דמותר בשניהן דהתם בשבועה לא מהני גמר בלבו, משא"כ בדברים דמהני גמר בלבו מהני, שפיר מה דגמר בלב כל שאין דברי פיו מכחישין לגמרי באופן שאפשר לקיים שתיהן. ויתיישב בזה הא דבשבועות (כ"ו ב') מפיק לה מקרא