אור גדול רטו

המתאנה דעתו ולא למפרע ולהכי מקודם שגילה המתאנה דעתו עדן לא נתקיים המקח בוודאי ואף המאנה יכול לחזור בו. ויעוי' בשמ"ק בשם עליות רבינו יונה דלאלתר שנתרצה המתאנה זכתה לו חצירו ברצון המוכר דמסתמא ניחא לי' בקיום המקח אלמא דס"ל דבעי קנין חדש וכנ"ל דהוא מוכרח דאיננו מתקיים למפרע מדמהני חזרת המאנה קודם שנתרצה המתאנה אף דלבתר הכי נתרצה אמנם לשיטת השו"ע והפוסקים דהמאנה אינו יכול לחזור קודם שתובע המתאנה אונאתו פשיטא דהמקח קיים למפרע. ויעוי' בשמ"ק שם בשם הר"ן דסובר ג"כ כרבינו יונה דהמאנה יכול לחזור אף קודם שתובע המתאנה אונאתו. אמנם נראה דס"ל דכל שהמתאנה מתרצה בקיום המקח חל המקח למפרע והרגיש ליישב הא דהמאנה חוזר היינו לענין דמותר ליטלו לעצמו ולעשות בהמקח כאדם העושה בשלו ואין לו לחוש דלמא יתרצה המתאנה דאמרינן מסתמא דודאי לא יתרצה ולכך מותר המאנה לחזור מקודם ולעשות בהמקח מה שירצה. (אבל אה"נ אם חזר המאנה ועדיין החפץ קיים ואח"כ נתרצה המתאנה אין בחזרתו כלום כנ"ל שיטת הר"ן המובא בשמ"ק והיא באמת שיטה נכונה מאוד ראוי' אליו דלשיטת רבינו יונה הנ"ל קשיא מאי הביא סייעתא ממתני' דאיגלאי מלתא דהמקח קיים למפרע משא"כ בביטול מקח דרב חסדא דהקנין נצרך להעשות אח"כ ולא למפרע]. וא"כ נתבאר דחקירת הנתיבות אי נתקיים המקח למפרע הוא מחלוקת הראשונים אמנם נראה דהכא לא שייך כל זה. דהנה מבואר בב"ב (ע"ח א') דכי אמרינן ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' ר"ך) וא"כ נראה דהכא ששוה עשרה פעמים מכפי שמכר נראה דנקרא בכדי שאין הדעת טועה וא"כ לא שייך אונאה וביטול מקח. הן אמת דשיעור כדי שאין הדעת טועה לא איתפרש ומרשב"ם שם נראה דהרבה יותר מדמיו מקרי שאין הדעת טועה, וכן נראה קצת מרמב"ם שהובא בשו"ע (סי' רכ"ז סעי' כ"ב) ויעו"ש בסמ"ע (ס"ק מ"א), אמנם מהרמב"ם ושו"ע דכתבו (בסי' רכ"ז סעי' כ"ט) גבי דברים שאין להם אונאה אפילו שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף מכלל דבדברים שיש להם אונאה הוי ביטול מקח כה"ג ולא אמרינן דהוי בכדי שאין הדעת טועה וכן בסעיף כ' גבי חליפין אפילו מחט בשריון משמע דלולא הא דחליפין הוי ביטול מקח אף דהוא הרבה יותר מדמיו, וצריך לומר דהכל לפי הענין אם הוא מהדברים הידועים דאין לטעות בהם כל כך או לא, וא"כ יש לדון בזה אי מתקרי בניד"ד בכדי שהדעת טועה או לא, ועכ"ז נראה דטבעת קידושין הוא מדברים הידועים ושפיר מתקרי בכדי שאין הדעת טועה. ועוד זולת זה בניד"ד ידוע שידע המוכר ששוה הרבה יותר וא"כ פשיטא דלא שייך ביטול מקח, וזה שנסתפק כת"ר דלמא אף דידע דלמא לא ידע שיעור האונאה, זה נסתר מהא דב"ב (דף ע"ח) הנ"ל דנהי דהוי בכדי שאין הדעת טועה עכ"ז בכדי שהדעת טועה יש לומר שנתאנה ולא ידע ולהוי ביטול מקח, וע"כ דלא איכפת לן בזה, ובאמת יש לעיין בזה מהאי על הדין דסעיף כ"א, ויש לחלק דהיכא דהמתאנה יודע מעצמו בשעת המקח שמתאנה תלינן דיודע השיווי ג"כ ולא חיישינן שאינו יודע רק היכא דמעצמו אינו יודע רק עפ"י המאנה כמו בהא דסעיף כ"א, ואי המתאנה אומר יודע אני שאינו שוה ואפ"ה אני נותן באמת אין צריך לפרש השיעור, כן נראה לי מוכרח מהאי דסי' ר"ך הנ"ל וכן מסי' רכ"ז סוף סעי' ט', וא"כ לא שייך זה החשש כלל בניד"ד. גם ביתר הפרטים יש לפלפל הרבה בכל פרט, אמנם כבר כתבתי דחלילה וחלילה לחשוב להתירה בלא גט ויש לה לחוש לאיסור א"א כל ימיה, ולאפיסת הפנאי וריבוי הטרדות ההכרח לקצר ולסיים ויקבל ברכת החוה"ש מאה"ש כנפשו ונפש ידידו דו"ש. ירוחם יהודא ליב החופ"ק סימן לה. בעזהשי"ת יום ועש"ק כ"ד אלול תרמ"ט לפ"ק פה"ק מינסק. בימים הבאים יכוי"ח לאלתר בסשצ"ג לח"ט ולשלו' כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' כ"ש מו"ה שניאור נ"י דק' אויטש יצו"י. אחדשה"ט ושת"ה, הגיעני מכתבו ע"ד בת הגאון ר' אשר חתנו הגאון ר' בגד בה והעליל עליה אשר היא משוגעת לפעמים והשתדל למצוא היתר עפ"י ק"ר לישא אשה. וכתר"ה כתב שלא היתה משוגעת מעולם רק שיש לה מחלה ל"ע לפעמים שהיא שוחקת ואף בעת חלי' היא שפוי' בדעתה, וגם כעת היא בריאה והפראפעסארין אומרים שתחזור לבריאותה לגמרי שלא תזדמן לה עוד המחלה הנ"ל וצועקים חמס ורצח על המתירין שאף שאיננו רוצה לדור עמה עכ"ז ברצונה לקבל גט מאתו, זהו תורף המעשה. הנה האמת אגיד כי לא הי' ברצוני להשיב בזה, כי בעוה"ר אין בידינו להעמיד הד"ת על תילה, כי כל אחד בונה במה לעצמו והדור פרוץ אשר מקלם יגיד להם כל המיקל להם אפילו הוא קל שבקלים מכריע להם יותר מאביר שבאבירים, וא"כ מה בצע לכתוב ולדבר על אוזן שאינה שומעת, אמנם לגודל הפצרת כת"ר הנני מבטל רצוני ולכתוב בקוצר הנראה בעיני, ואם הבעל ישמע לדברי מה טוב, ואם לאו הבעל עונו ישא וילכד במצודת חדר"ג, ואנו את נפשנו הצלנו. והנה אף אם נניח להבעל שהאמת כדבריו שהיא עתים שוטית עתים חלומה עכ"ז מתפלא אנכי על המתירין שחפשו וחתרו בתיקון הבעל ולא בתיקון האשה ולגבי דידה חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו. וכמה שקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל ואיך העלימו עין ממנה ולא שקדו על תקנתה כי באמת בעתים שוטית עתים חלומה לא מצאתי מפורש להתיר להבעל חדר"ג, כי אף בשוטית גמורה כמה גדולים אסרו. כמבואר בת' מהרש"ל בשם כמה ראשונים, ונהי דנתפשטא המנהג להתיר ע"י ק"ר, מ"מ יש לומר הבו דלא להוסיף עלה, דדוקא בשוטית לגמרי דאיננו יכול לדור עמה לגמרי בשום פעם דאזי משום עיגון הבעל מתירין לו ע"י ק"ר אבל בעתים חלומה עתים שוטית דגם בלא התרה יכול לדור עמה בעת חלומתה וליכא עיגון הבעל לא מצינו ולא נתפשט המנהג בזה להתיר חדר"ג. ומדברי הגט פשוט (סי' קי"ט ס"ק ל"ח) אין ראי' כלל, דנכפית טעמא אחרינא משום דמום גדול דאף בעת חלומתה מאיסא לדור עמה, ויש פוסקים שכתבו דסכנה הוא לדור, עם הנכפית אף בעת שהיא חלומה דהויא כמוכה שחין דהוא חולי המתדבק, משא"כ בשוטית לפעמים, ואם באנו לדייק מדבריו איפכא יש לדייק דכמה כרכורים כרכרו הפוסקים בנכפית אם להתיר לו חדר"ג, כמבואר בת' הרא"ש ובת' מהרמ"ל, הלא בפשיטות יש להתיר מטעם דהיא עתים שוטית, וע"כ דמטעם עתים שוטית אין להתיר כיון דיכול לשמש עמה בעת שהיא חלומה, רק דנכפית שאני, ויעוי' בפ"ת (סי' קי"ז סק"ג) בשם הנוב"י דבשביל מיעוט עונה פשיטא דאין להתיר ולא מצאנו להתיר בעתים שוטית עתים חלומה רק בט"ז (סי' קי"ב) שכ"כ בפשיטות. ובאמת לא ידעתי מנ"ל הא וכנ"ל. אמנם אף אם נסכים להט"ז, עפ"ז אף להט"ז הא כתב שם דדוקא בהוחזקה ג' פעמים לזמנים שווים דיש לה ווסת קבוע לזה, אבל בלא"ה לא, ואיך לקחו מהט"ז מה שהוא לטובת הבעל והעלימו עין מדבריו מה שהוא לטובת האשה. ועוד נראה דלכאורה דברי הט"ז (שם ס"ק י"ב) הנ"ל דהתיר להבעל בעתים שוטית עתים חלומה לישא אחרת סותר לדבריו שבס"ק י"ד שם דכתב להתיר בזמה"ז בעתים שוטית עתים חלומה לגרשה בעת חלימותה משום עיגונא