אור גדול ריב

ומ"ש על אשר העירותי דבהרשאת השליח נצרך לכתוב שהבעל אמר כתבו וחתמו בכדי דלהוי עלי' תורת שטר שלא תהא מפי כתבם, וע"ז כתב כת"ר כיון שהבעל יכול לבטל השליחות והגט וא"כ אינו אלא אם יתרצה א"כ חשוב זכותו. מאוד תמיהני ע"ז, דהשטר שליחות הא אהני לענין אם לא יבטל קודם הנתינה אף אם יחזור אח"כ לא תועיל לו עוד, וא"כ איך יתחשב זכות. גם הא אמרינן דמפי כתבם לא מהני העדות א"כ ממילא דחיישינן דלמא לא עשה שליח כלל ואף אם מגיע הגט לידה לא תיהני. אמנם הדבר תלוי בהא דחו"מ (סי' ל"ט סעי' ח') דהודאת קרקעות אי"צ כתבו משום דכיון דאין לו שום פסידא בשטר אי"צ ציווי הבע"ד. ויעוי' בקצה"ח (סי' פ"א סעי' כ"ט) דהביא בשם חי' הר"ן סנהדרין דהיכא דאין נפ"מ בשטר יותר מאמיתות המעשה אי"צ כתובו דבוודאי אינו מקפיד, א"כ לפ"ז גם הכא אי"צ כתבו כיון דאין שום נפ"מ בין שטר לבע"פ אם המעשה אמת. ולפ"ז אף אם לא הי' יכול לבטל הגט והשליחות ג"כ הי' מהני]. אמנם יעויין באבה"ע (סי' מ"ב ססע"י ד') בהג"ה ובבי"ש שם בשם ת' הרשב"א לענין שטר קידושין דבלא אמירת כתבו הוי מפי כתבם. ויעו"ש במקנה דתמה מהודאת קרקע. ויעו"ש בבי"מ דהביא מת' הרשב"א דנתן טעם אחר להודאת קרקע מטעם שהוא בשל אחר אבל בשלו אף שאין שום נפ"מ אין לכתוב בלא אמירתו. ויעו"ש בפ"ת בשם האחרונים דכולם חוששים לשיטת הרשב"א. [ובאמת תמה אני לסברת הר"ן סנהדרין הנ"ל מתוספתא שהובא בר"ן (פ"ב דכתובות) דיפה כת עדים מכח שטר דמצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו, דלפי כל השיטות נצרך ליישב גם זה או לשיטת הרי"ף, משום דלא נכתב למסור כמ"ש הרמב"ן במלחמות (פ"ג דיבמות) גבי לאתקוני זמן בקידושין. או לשיטת ריב"ם ותוס' משום דלא נכתב בציווי הבע"ד כמ"ש בהגהות מרדכי שם, וא"כ לשיטות דבעינן צוואת בע"ד מוכח דאף דאין שום נפ"מ בין כתב לבע"פ כשהמעשה אמת אפ"ה כל שלא נעשה בצוואת הבע"ד הו"ל מפי כתבם.)] **(הגה"ה. אב"ה. לענ"ד יש לומר דדוקא כשהבע"ד קיים סובר הר"ן דהיכא דאין שום נפ"מ בין כתב לבע"פ אי"צ לומר כתבו משום דבלא אמירתו הוי כאומר כתבו, וכדדייק הר"ן דבוודאי אינו מקפיד, משא"כ במצאו כתוב בשטר פלוני מת דאין כאן בע"ד כלל ולא שייך לומר דהוי כאומר כתבו בכה"ג ודאי דהוי מפי כתבם אף דאין שום נפ"מ בין כתב לבע"פ. וא"ש.)** וא"כ ממילא גם בשטר הרשאה יש לכתוב ע"י צוואת הבעל דוקא וגם לכתוב בהרשאה שנעשה ע"י צוואת הבעל. ומה שהתפלא על ראייתי מירו' לפירוש היש"ש דלצורך מצוה ליכא איסור כלל אף על המלוה, תמיהני עליו על שפשוט בעיניו דבר שהוא נגד הסברא, דבשלמא אצל הלוה איכא מצוה כיון דאיננו מוצא ללות בל"ז, אבל על המלוה איך שייך להתיר משום מצוה דלגבי' הא אפשר שילוה בלא רבית. וגדולה מזו מצינו דאף במעות יתומים דהתירו בריבית דרבנן עכ"ז נראה דעת רש"י דלהלוה לא הותר. דיעוי' רש"י ב"מ (ע' א') ד"ה קרוב לשכר דכתב דביתמי לא גזור. ושם בד"ה בבי דינא כתב משום הפקר ב"ד, וקשה כיון דכתב דביתמי לא גזור א"כ מאי צורך להפקר, וכן בהיפך כיון דהפקירו א"כ אין צורך להא דביתמי לא גזור. וכבר הרגיש בזה המל"מ בהל' מלוה ולוה (פ"ד הי"ד) יעו"ש שהניח בצ"ע. ונראה בכוונת רש"י דהנה המל"מ שם כתב הא דלא מהני הפקר ב"ד בריבית דאורייתא היינו משום דהקציצה אסור יעו"ש. אמנם מה שכתב בשם מהרח"ש דבריבית דרבנן ליכא איסור בשעת הקציצה, נראה דאין הכל מודים בזה, דיעוי' במל"מ גופי' (שם ה"ב) על מה שכתב הרא"ש על הא דרב עיליש איסורא לאינשי לא הוי ספי, דנראה דאף בריבית דרבנן עובר משעת שימה, וכן נראה מהחוות דעת (סי' ק"ס ס"ק א') בסופו יעו"ש. ובזה נבוא לביאור דברי רש"י הנ"ל. דהנה התוס' בב"מ שם ד"ה מעות של יתומים כתבו דהוי מצי למפרך תיפוק לי' משום לוה. ויעו"ש בפ"י דלפי האמת דקאי על ריבית דרבנן לא תיקשי מלוה משום דהלוה אינו עובר בריבית דרבנן, אמנם להפוסקים דס"ל דגם, בריבית דרבנן עובר הלוה, כמבואר במל"מ (פ"ד ממלוה ולוה), א"כ לכאורה תיקשי גם למסקנא, אמנם לזה יש לומר דאהני הא דהפקר ב"ד דהא הלוה איננו עובר בשעת השימה והקציצה רק בשעת הנתינה ולזה אהני הא דהפקר ב"ד, אמנם אצל המלוה דעובר בשעת השימה והקציצה דלא אהני טעמא דהפקר על השימה כמ"ש המל"מ הנ"ל, אמנם בדידהו ביתמי לא גזור לכתחלה ואין צורך גבייהו לטעמא דהפקר. וא"כ אשה"ט דברי רש"י דצריך לתרתי טעמי דאצל המלוה לא אהני טעמא דהפקר כנ"ל להכי כתב דביתמי לא גזור והא דביתמי לא גזור לחוד לא סגי דאכתי תיקשי תיפוק לי' משום לוה כמ"ש הפ"י כנ"ל להכי כתב בבי דינא משום הפקר דגבי הלוה דאינו עובר משעת שימה שוב סגי בהא דהפקר. ובזה מיושב היטב קו' תוס', ד"ה מעות של יתומים הנ"ל על הא דלא פריך תיפוק לי' משום לוה, דזה לק"מ דלזה הוי סגי למיתב לי' בבי דינא דשייך הפקר ב"ד, דהא אף למסקנא דמתרץ בריבית דרבנן ג"כ תיקשי משום לוה וע"כ משום דיהבינן לי' בבי דינא וכנ"ל, וא"כ יתיישב בהכי גם בדאורייתא, ולהכי פריך מהיתומים גופייהו דעוברים משעת קציצה, ואשה"ט. עכ"פ חזינן מדברי הפ"י הנ"ל וכן נראה מדברי רש"י הנ"ל דאף. דבמעות יתומים התירו מ"מ צריכינן לחפש אצל הלוה טעמי אחריני, וכ"ש דלא סגי בלוה למצוה להתיר גם למלוה, ובפרט דלא שייך כלל לגבי' להתיר משום מצוה דלוה כיון דאפשר לי' להלוות בלא ריבית ותתקיים המצוה בלא האיסור ועיינתי באחרונים ומצאתי להפלתי (הנדפס ביו"ד דפוס ווילנא סס"י קע"ב) דהוכיח דמיירי בגווני דהי' עושה גם בלא הלואה דאל"כ הלוה ליתסר יעו"ש, וכן ראיתי להשער משפט (סי' ק"ס סק"ח) דנתקשה ג"כ בקו' הפלתי הנ"ל דליתסר משום לוה, ותירץ דאיסורא דלוה מיתלא תלוי במלוה כמ"ש הט"ז (סי' קנ"ט), אך הניח בצ"ע על הא דמותר ללוות בריבית דרבנן לצורך מצוה הא להמלוה. איכא איסור וא"כ הלוה עובר על לפני עור יעו"ש, אמנם זה לא קשה דכשם דהמצוה דוחה איסור דרבנן שיש על הלוה על הריבית דרבנן [להפוסקים דגם בריבית עובר הלוה.] ה"נ דחיא הלפני עור דרבנן, וכמ"ש לראי' דהלפני עור ג"כ אינו אלא דרבנן. כל זה הי' פשוט אצלי אז כדברי האחרונים הנ"ל דלא הותר אלא לעושה המצוה. אמנם לא אכחד קושט דברי אמת דעתה אשר עוררני כתר"ה להסתפק בזה יותר נראין לי דברי כתר"ה דכוונת הרמ"א דבמקום מצוה ליכא איסורא דריבית כלל, דאל"כ למה התיר להלוות על ספרים ומקומות ביה"כ בלא נכייתא כיון דאפשר בהתירא ע"י נכייתא, וע"כ דבמקום מצוה לא גזרו כלל. ויש לומר ברווחא יותר דלהמעיין במקור הדברים באגודה ומהרי"ל יראה דסומכין בזה על הפוסקים דס"ל דגם ריבית דאורייתא שרי, דלשיטתם פשיטא דאין ההיתר משום דהמצוה דוחה להאיסור רק דהאיסור ליכא כלל במקום מצוה כמו להקדש דליכא איסורא דרבית, ואף דאין סומכין עליהם בדאורייתא מ"מ סומכין על שיטתם בדרבנן מיהת, ומש"ה אף שאפשר בענין אחר עכ"ז מותר משום דליכא איסורא דריבית כלל במקום מצוה, אמנם עכ"ז איננו מוכרח רק להפוסקים הנ"ל דס"ל דהירו' אף בריבית דאורייתא [דסומכים על שיטתם בריבית דרבנן להתיר אף במקום שאפשר בענין אחר וכנ"ל דזהו שיטת הרמ"א וכמ"ש כתר"ה.] אבל להיש"ש ולמה שכתבתי בשם התוס' דמפרשים להירו' דאיירי בריבית דרבנן ממילא אין ראי' מהירו' להתיר אף היכא דאפשר בענין אחר דיש לומר שפיר דוקא היכא דאי אפשר בענין אחר, דאינו בדרך היתר רק בדרך דחיי' דהמצוה דוחה להאי איסורא, ואכתי איננו מוכרח ויש מקום