אור גדול כא

חביבה יותר רק דמ"מ הוי כשאר עבירה ולא שייך להתיר משום פי"נ כנ"ל והנה מכל זה נתבאר דסברת התוס' איננה פשוטה, ואדרבא צריכה רבא להבין דברי חכמים וחידותם, וגם מדברי התוס' בעצמם נראה דאינם סוברים זה לסברא פשוטה, ולכן ביומא (פ"ב ב') ויבמות (נ"ד א') הוסיפו ועוד דהיקשא דקרי בהורג בידים כתיב כאשר יקום ורצחו, וא"כ שוב אין לתמוה אם נימא דהרמב"ם איננו סובר כסברת התוס', ומכש"כ אם נימא כמ"ש דתוס' סוברים דמאי חזית ספיקא הוא דאיננו ידוע איזה נפש חביבה יותר ומספיקא יש להיות בשב ואל תעשה, הא מהרמב"ם מוכח דס"ל דהוא מגדר ודאי ולא ספק, דהא לענין ריפוי דאין מתרפאין בשפ"ד ג"כ משום מאי חזית כתב להדיא לקמן בהל' ה' דאם נתרפא עונשין אותו ב"ד עונש הראוי, אלמא דהוי כהורג נפש בעלמא והוי ודאי עבירה, א"כ שוב אף בשב ואל תעשה אסור. ועוד נראה, דאף אם לא נימא כמ"ש לעיל בביאור דבריהם, רק בפשוט דסוברים דכה"ג איננו רוצח רק הזורק הוא הרוצח והנזרק לאו מידי עביד, וכמו שנראה קצת בשמ"ק ריש כתובות שכתב דהעכו"ם הזורק הוא ההורג ולא הישראל הנזרק, וכן ברא"ש יבמות (ר"פ הבע"י) כתב דלא הוי רוצח בהכי דקרקע עולם בעלמא הוא, מ"מ היינו משום דאיננו נכלל באזהרת הרציחה דכתב קרא לא תרצח דלא אזהרה תורה רק על הזורק, אבל אם התורה היתה מזהרת לא תניח לזרוק עצמך להרוג פשיטא דגם על זה הוי אמרינן יהרג ולא יעבור, כיון דהתורה הזהירה על רציחה בשב ואל תעשה איך יהא נדחה מפני פי"נ דשוב הי' שייך מאי חזית, א"כ בעריות דהזהירה תורה על האשה הנשכבת אף דהיא קרקע עולם, שוב שפיר שייך ההיקש אף לקרקע עולם דעריות, והא כדאיתא והא כדאיתא, דכשם דבאזהרת רציחה אמרינן יהרג ואל יעבור ה"נ באזהרת עריות, אף דברציחה בשב ואל תעשה לא אמרינן יהרג וא"י היינו משום דבזה ליכא אזהרת רציחה, אבל כל היכא דאיתא האזהרה יהרג ולא יעבור, וה"נ בעריות כל היכא דאיתא האזהרה תהרג ואל תעבור, ומכש"כ לפמ"ש המלחמות בפסחים בשם ר"ח דהיקשא דקרא קאי על האשה הנבעלת ולא על הבועל, אם כן להדיא אקשה רחמנא הקרקע עולם דעריות לרוצח, וא"כ אף אם נודה לסברת התוס' דברוצח איכא חילוק, עכ"ז שפיר י"ל דבעריות ליכא חילוק, ומה דפשיטא להו להרמב"ח בתויה"כ ולהמנחת חינוך דרציחה ועריות שוין, או בשניהם אף בקרקע עולם או בשניהם בקום ועשה דוקא, איננו מוכרח להנ"ל, דברוצח שפיר י"ל דוקא בקום ועשה אבל לא בשב ואל תעשה משום מאי חזית, אבל בעריות אף קרקע עולם דעריות הוקש לרוצח בקום ועשה וכנ"ל, והרי הרמב"ן במלחמות פסחים (ר"פ כל שעה) וסנהדרין (ס"פ בן סורר) ונ"י סנהדרין (שם) וכן בשמ"ק ריש כתובות הסבירו האי דקרקע עולם דאביי משום דלא תיהני אף אם תמסור עצמה למיתה דמ"מ לא יהרגוה ויכופו אותה בע"כ, וכן הוא בריב"ש (סי' שפ"ז), מכלל דאם אפשר לה להשתמט ולא יוכלו לכופה אסור ותהרג ואל תעבור אף דתעבור בשב ואל תעשה, אלמא דלא ס"ל סברת התוס' הנ"ל. ויעוי' בגליון רש"א (סי' קנ"ז) על הט"ו ס"ק ד' דהביא מחלוקת הראשונים הנ"ל בביאור קרקע עולם, אך מאי דכתב שם דנ"מ בהעלה לבה טינא, נראה דז"א, דהנה התוס' יומא (פ"ב א') יבמות (ר"פ הבע"י) ע"ז (נ"ד א') הקשו דאיך יליף דאונס רחמנא פטרי' מלנערה לא תעשה דבר הא התם קרקע עולם, ותרצו דלענין זה אין סברא לחלק דהא ברצון חייבת, ודבריהם תמוהים לכאורה, וכבר תמה בדו"ח רע"א וצ"ל ביומא שם, דהא אמרינן לה לעבור לכתחלה, א"כ איך יליף מינה לאיש דעביד איסורא אפשר דאף מיתה חייב, ע"כ נראה בביאור דבריהם, דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ובגילוי עריות גופי' כתוב לא תקרבו להזהיר אשה כאיש, וא"כ אם איש הי' חייב מיתה גם אשה היתה חייבת ולא הי' מהני לה טעמא דקרקע עולם, רק משום דגם איש ליכא אלא איסורא בעלמא ולא האזהרה ועונש דעריות, לענין האי איסורא הא לא הוקשו להדדי ושפיר יש לחלק בין אשה לאיש משום דהיא קרקע עולם, וא"כ ברפואה דמבואר ברמב"ם דאיכא חיוב מיתה אם עבר שפיר גם אשה חייבת אף לרש"י ותוס' דפירשו קרקע עולם דלא עבדה מעשה, דהיכא דאיכא חיוב אין לחלק]. הארכתי בזה, משום דלדידהו להרמב"ח ומנחת חנוך אי אפשר למפלג על סברת התוס', ולדידי סברת התוס' אינה מוכרחת כלל וכנ"ל, ותדע עוד, דאם רוצים לזורקו על התינוק ויתמעך שלא באונס רק רפואתו תלוי' בזה לשיטת התוס' איננו מחוייב למחות, ובהעלה לבה טינא בכה"ג דרפואתה תלוי' בזה שתניח עצמה להבעל פשיטא דחייבת להשתמט וכמו שהוכחתי לעיל במוסגר אף לשיטת התוס', א"כ אף לשיטת התוס' אינן דומין לגמרי. והעיקר נראה כמ"ש לעיל, דיש בזה עבירת רציחה רק מפני דהוא בשב ואל תעשה מסתבר לי' לתוס' דלא אמרינן בזה יהרג ואל יעבור, ואיננו מוכרח, ואדרבא נראה מוכרח מב"מ (ס"ב א') מהא דפליגי בן פטורא ור"ע דדוקא לענין להחיותו דריש ר"ע דחייך קודמין ובמקום סכנת נפשו איננו מצווה להחיותו, וטעם פלוגתתן נראה, דעל לאו דלא תעמוד על דם רעך מצווה אף בסכנת נפשו כיון דעל זה לא קאי וחי בהם, דהא וחי בהם אחיותא דכולהו ישראל קאי ובכולהו לאוי שבתורה נמי הי' הדין דיהרג ואל יעבור רק דגלתה התורה וחי בהם, אבל על לאו דל"ת על דם רעך דלא קאי עלה וחי בהם ס"ל לבן פטורא דיהרג ואל יעבור, ולר"ע נמי הכי הוי ס"ל אי לאו דגלי קרא וחי אחיך עמך דחייו קודמין א"כ אינו מצווה להחיות חבירו רק בלא סכנת נפשו, וכ"ז לענין להחיותו ולענין לאו דלא תעמוד על דם רעך, אבל לענין לאו דרציחה דלא גלי קרא אף בשב ואל תעשה מחוייב ליהרג ולא לעבור. ומהך פלוגתא דבן פטורא ור"ע מוכח כת' ריב"ש (סי' שפ"ז) דאף בשב ואל תעשה מחוייב לבזבז כל ממונו על לא תעשה, ודלא כת' חוו"י (סס"י קל"ז) דאיננו מחוייב רק היכא דיעבור בקום ועשה, אבל בשב ואל תעשה דמי' לעשה דאינו מחוייב לבזבז כל ממונו, דא"כ מ"ט דבן פטורא וגם למאי איצטריך לר"ע דרשא דוחי אחיך עמך, ובוודאי דאין סברא לומר דטעמא דבן פטורא ג"כ מוחי אחיך עמך דמשמע לי' עמך ממש דשוה לחיותו לגמרי ולא דריש עמך לטפילא דחייך קודמין, ופליגי במשמעותא דעמך, דז"א במשמע כלל דמשמע דרק ר"ע דריש דרשא דעמך ולא בן פטורא כמובן להמעיין. שוב ראיתי בת"כ פ' בהר (ס"פ י') דמבואר דגם בן פטורא דריש מעמך וכנ"ל, ואולם נבאר עוד בזה אי"ה. עכ"פ נחזור להנ"ל דמבן פטורא ור"ע נראה ראי' עצומה דברוצח אף בשוא"ת מחוייב למסור נפשו, אם לא דנימא דרציחה בשוא"ת ליכא שום שם רציחה עלה כלל רק דהנזרק עובר על לא תעמוד על דם רעך כמו בטובע בנהר וכיוצא דלפ"ז פשיטא דהלכה כר"ע דחייך קודמין, אמנם כבר נתבאר דז"א, דפשיטא דהוי רציחה בשוא"ת, וכמו שהבאתי קצת דמיון לזה מנזקין דהרואה ואינו מציל ליכא שום חיובא עלי' משא"כ על בעל התקלה דחשיב מזיק אף שההיזק בא על ידי אחר וכנ"ל ולהנ"ל אם נימא על עריות, באסתר תירוץ דקרקע עולם, מוכח ג"כ דלאו היקש מלא הוא לגמרי עריות לרציחה דהא ברציחה אף בקרקע עולם יהרג ואל יעבור כנ"ל, ואף אם נימא דהבועל הוא דהוקש לרוצח מ"מ אין להכריח מזה דקרקע עולם לא הוקשה, דגם בבועל משכחת לה קרקע עולם כגון שנתקשה לאשתו ומדביקים אותו לערוה, כמו שכתבו התוס', וע"כ דלאו היקש מלא הוא לגמרי וכמ"ש הרז"ה לענין הנאת עצמן, והרמב"ן במלחמות הקשה עליו מהך היקשא ע"כ הכריח דמאן דסובר דאסתר עריות הוי יסבור תירוץ אביי דקרקע עולם, ולהנ"ל לא הועיל בזה דגם לתירוץ קרקע עולם יקשה מהאי היקשא, וע"כ דלא הוקשו לגמרי וכהרז"ה, אם לא דנימא כמ"ש התוס' ביבמות וביומא (שם) דלא הוקש רק למעשה כמו דכתיב יקום ורצחו נפש. ומעתה כיון דנסתר הכרח הרמב"ח מסברת התוס' וגם הכרח המנחת חנוך מהא דר"ע, נראה ברור בשיטת הרמב"ם דלא הביא החילוק דקרקע עולם דאף בקרקע עולם בעריות יהרג ואל יעבור