אור גדול כ

בשם מהר"מ וא"כ שייך להעבירו, משא"כ שבת דהותרה והוי אמינא דלא שייך כלל להעבירו כיון דאיננו מצווה כלל והותרה במקום פי"נ. קמ"ל אף בשבת, ואף לאינך פוסקים דגם שבת דחוי', י"ל בהיפך דאי הוי הותרה לא הי' שייך להעבירו וא"כ היא גופא קמ"ל דגם שבת דחוי' ושייך להעבירו אמנם אף בלא ראי' אני נבוך מאוד בסברת התוס', דמנ"ל דבהאי גוונא לא עביד הנזרק הרציחה כלל דלמא איכא נמי עבירת רציחה בזה, כיון דבגופו הורג לפלוני אף דאיננו מכחו רק מכח הזורק והנזרק אינו אלא כאבן בעלמא הא הורגו בגופו, וכיון דהי' יכול לבל להניח את עצמו לזרוק ומניח עצמו שפיר עביד מעשה הרציחה בשוא"ת, וקצת דמיון לזה לענין נזקין ב"ק (ו' א'), ויעו"ש תוס' ד"ה לאתויי, דאם זרק אדם אבן בכוונה איננו מחוייב בעל האבן אבל בשלא בכוונה שניהם חייבין הזורק ובעל האבן, ולפ"ז נראה נמי דאם אחד זרק חבירו על הכלים ושברן דשניהם חייבין, דשניהם בכוונה הוי כשניהם שלא בכוונה, אלמא דשניהם חשיבי מזיקין וה"נ לענין רציחה חשיבי שניהם רוצחין דביחד הרגוהו, ויעוי' עוד במלחמות (ר"פ המניח) דס"ל דאדם המזיק חייב באונס גמור ג"כ וכ"כ בב"מ (פ' האומנין) הובא בשמ"ק שם (פ"ב ב') והביא ראי' מנפל מגג ברוח שאינה מצוי' דס"ל דהוי אונס גמור, ובר"פ המניח במלחמות כתב דנתקל אף למ"ד פושע לא הוי כחו דלאו מכתו נפל, ואפ"ה כשהזיק בגופו בשעת נפילה אף באונס כגון ברוח שאינה מצוי' חייב, והיינו דאף דהנפילה אינה מכחו מ"מ ההיזק הוי כחו כיון דמזיק בגופו,, וא"כ מוכח דהוי כחו ומזיק ורוצח ממש, ודוק כי קצרתי, וא"כ יש להבין כיון דאיכא עבירת רציחה איך הותר לו בשביל אונס להרוג חבירו, דלא שייך דהודאה העבירה מפני פי"נ, דמאי חזית. ע"כ נ"ל דעיקר סברת התוס' הוא לחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה, דאף דאיכא עבירה רציחה בזורקין אותו ג"כ, מ"מ כל דעביד העבירה בשוא"ת שוב שייך מאי חזית להיפך והוא, דלכאורה יש להקשות על סברת הגמ', דקאמר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו', ומפרש רש"י דטעמא דהותר לעשות עבירה מפני פי"נ הוא משום דיקר בעיני הקב"ה איבוד נפש מישראל לפיכך התיר לעשות עבירה בכדי שלא תאבד נפש מישראל, אבל ברציחה כיון דסוף סוף איכא איבוד נפש א"כ שוב העבירה אסיר [וק"ק דלמא העבירה ג"כ משום איבוד נפש וכאן דסוף סוף איכא איבוד נפש שוב ממילא ליכא עבירה, וי"ל דז"א דיעוי' ב"ק (י"ז ב') דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר, דמיבעי' לי' אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ויעו"ש ברש"י ותוס' דאי אזלינן בתר מעיקרא אם בא אחר ושברו קודם שתנוח חייב הזורק ופטור המשבר, ואי אזלינן בתר בסוף הוא בהיפך, ורבה ס"ל בתר מעיקרא, ויעו"ש בתוס' ר"ה זרק, דבזרק אבן על הכלי פשיטא דאזלינן בתר בסוף ואם קדם אחר ושברו חייב המשבר, וא"כ הא דאיתא בס"פ כיצד הרגל (כ"ו ב') בזרק תינוק ובא אחר יקבלו בסייף דפטור לרבנן הוא דוקא בזורק תינוק, אבל אם זרק אבן על התינוק ובא אחר והרגו האחר חייב לכ"ע, א"כ הכא הריגת העכו"ם איננו אלא כמי האבן, דאזלינן בתר בסיף ואם בא אחר והורגו מקודם ההורג חייב אף דסוף סוף יהא איבוד נפש דבתר בסוף אזלינן, א"כ שפיר איכא העבירה דרציחה וא"ש דברי רש"י. אמנם כ"ז לשי' תוס' שם, אבל לשיטת הרא"ש דאינו מחלק בין זורק אבן לזורק כלי, כמו שהוכיח היש"ש ב"ק (שם) והקצה"ח (סי' ש"ץ), ונ"ל ראי' לדבריהם מב"ק (קי"ו א'), דנשא ונתן ביד פטור היכא דאוקמו עלייהו מעיקרא משום דמיקלא קלי', אף דהא דאוקמינהו עלייהו אינו אלא כזורק אבן והנתינה ביד הוי כשבירה, וצ"ע לשיטת התוס', וכ"נ מב"ק (קט"ז ב') דמדמה כלי שנשבר ושמן בתוכו, למעות בידו ואנס כנגדו, או לשיטת הרמב"ן דאף אם בתר כסוף אזלינן מ"מ אי"ל דמים ופטור המשבר וכן לענין מיתה פטור האחרון לרבנן, א"כ יקשה הכא, דשפיר י"ל כיון דסוף סוף יהא איבוד נשמה שוב ליכא עבירה דכל העבירה היא משום איבוד נשמה, אמנם כל זה לפי פירש"י דסנהדרין (ע"ד א') דאם נפשי אינה חביבה לפני הקב"ה מנפש חבירו ממילא אסור אף בשוין, אבל לפי מה שפירש"י בפסחים (כ"ה ב') דדלמא נפש חבירו חביבה יותר, שפיר אסור ושפיר יש עבירה, ואפשר עוד דלא דרשינן טעמא דקרא דהוא משום איבוד נפש להתיר משום זה היכא דסוף סוף יהא איבוד נפש על אחר, דהא לא קי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא רק דגזירת הכתוב הוא להזהיר על הרציחה, רק דנימא להתיר משום וחי בהם והכא לא שייך להתיר משום זה וביותר דנראה דלשון וחי בהם לא קאי על חיות העובר דוקא, דהא כיומא (פ"ה ב') יליף מינה לפי"נ שדוחה את השבת והתם אחר מחלל בשביל החולה, אלמא דוחי בהם לא קאי על העובר לבד רק אכ"ע, וא"כ ברציחה דפלוני נהרג לא שייך כלל לדרוש וחי בהם, וכיון דוחי בהם לא קאי עלה ממילא אסור לעבור, וא"כ הא דקאמר הגמ' סומק טפי אינו אלא מליצה בעלמא אמנם לפמ"ש התוס' סנהדרין (שם ב') בד"ה כ"נ מצוה על קה"ש דבלא וחי בהם מסברא מותר, שפיר י"ל דתלי' בחביבות, ואי הוי נפשי חביבה שפיר הי' מותר, וי"ל דאף לפ"ז אסור אף בשוין דבזה ליכא סברא להתיר, ומאי חזית דקאמר הגמ' אינו אלא מליצה בעלמא, דאין להתיר מפני פי"נ, דמה"ת יהא פיקוח נפשו יקר יותר משל חבירו, ועדיין אני נבוך קצת בכ"ז, ופטפטי' דאורייתא טבין.] ומוטב שתהי' איבוד נפש בלא עבירה ממה שתהי' עבירה עם איבוד נפש, ולכאורה יש להקשות דהא במה שלא יציית להעכו"ם ויגרום לעצמו הריגה ג"כ עובר עבירה על ואך דמכם לנפשותיכם אדרוש, דדרשו בב"ק (צ"א) מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, א"כ כשלא יציית ג"כ יעבור עבירה עם האיבוד נפש ובין יציית ובין לא יציית איכא עבירה ואיבוד נפש, אף דהכא תהא עבירה יותר דיעשה בגופו משא"כ על עצמו לא יהא אלא גרמא בעלמא, מ"מ י"ל דלא ס"ל לחלק בזה, ע"כ מפרשים התוס', כעין דאמר ר"ה (כ"ת ב') דר"י ס"ל בנתערבו מתן א' במתן ד' דינתנו במתן א' ולא במתן ד' משום דב"ד יעבור על בל תוסיף על מתן א' ואף דהשתא במתן א' עובר על בל תגרע על חתן ד' מ"מ ינתן במתן א' משום דעובר בלא מעשה משא"כ, במתן ד' דיעבור במעשה, וא"כ ה"נ דבין כך ובין כך, איכא איבוד נפש ועבירה, מוטב שיהא בשוא"ת ולא יעשה מעשה וא"כ ממילא ברוצים לזרוק אותו על התינוק ויתמעך ובאם לא יניח עצמו יהרגוהו, דהרציחה יעשה בשוא"ת ומה שלא יניח עצמו ויגרום לאבד עצמו יעשה בקום ועשה, א"כ ממילא אמרינן בהיפוך דנצרך להיות בשוא"ת ויניח לזרוק עצמו וכה"ג כתב הפר"ד בדרך האתרים (דרוש ב'), להשיג על הרא"ם (פ' שמות) דהקשה במשה רבינו שאמר אמול ואצא סכנה לולד דמי התיר לו לעבור על המצוה משום סכנה דעדיין לא נאמר וחי בהם, ותמה הפר"ד עליו הרבה וכתב ועוד אני תמי' דהא דאיצטריך וחי בהם דוקא כשקדמה הסכנה דס"ד שלא יעבור בקום ועשה על אחד מהאיסורין בשביל שיתרפא, אבל שיביא עצמו לידי סכנה כדי לקיים מצוה להא לא איצטריך קרא והלא מקרא מלא את דמכם לנפשותיכם אדרוש ומאי חזית דכדי לקיים מצוה יעבור על ד"ת בקום ועשה כו' וגם זה בעיני קושי' אלימתא עכ"ל, והוא כעין מ"ש בביאור סברת התוס'. עוד אפשר בפשוט, דס"ל להתוס', דהא דאסור באונסין אותו להרוג היינו משום מאי חזית דאינו ידוע נפש מי חביבה לפני הקב"ה, אבל אם הי' ידוע דנפשו חביבה הי' שפיר נדחה רק משום דאינו ידוע א"י לדחות, וא"כ אינו אלא מספיקא ומספק נצרך להיות בשוא"ת, וא"כ ממילא גם בהיפוך היכא דרציחתו בשוא"ת וההיפך מניעת הרציחה שיוגרם הריגתו בקום ועשה, אמרינן להיפך מאי חזית ומספיקא דאינו ידוע איזה חביב, נצרך להיות בשוא"ת [ומכ"ש לפמ"ש לעיל במוסגר, דעיקר העבירה דדלמא נפש חבירו חביב יותר אבל זולת זה לא הי' עבירה כלל א"כ אינו אלא ספק] ומלשון חידושי הר"ן, הובא בשמ"ק ריש כתובות, נראה דהכוונה דאין סברא דהתורה אזהרה על רציחה כזו, דכל הטעם של רציחה מפני איבוד נפש ומאי חזית דנפש חבירו חביבה יותר שיהא נצרך להשתמט בקום ועשה ויהרג, משא"כ להרוג בידים אמרינן להיפך מאי חזית ונצרך להיות בשב ואל תעשה, והוא כעין שהסברתי לעיל, וגם לפ"ז אינו מוכרח דשפיר אפשר שיהא מחוייב להשתמט, משום העבירה ולא משום דנפש חברו