אור גדול רד

וראיתי להבית מאיר על יו"ד הנדפס מחדש שהסיב כוונת הרמב"ם (פי"א דנדרים) הנ"ל מכח קושיית הלח"מ ומל"מ דכוונתו לענין איסור לחוד מטעם דחיישינן שמא נשרו, והגמ' דייק שפיר משום דמשמע לי' להגמ' דנדרו נדר אף לענין מלקות. אבל הרמב"ם מיירי לענין איסור לחוד, והביא ראי' מפי' המשניות להרמב"ם במס' נדה, וכעין זה ראיתי בת' הגאון מהרי"מ זצ"ל האבד"ק בריסק (בסי' ס"ג) דפי' מטעם חזקה דרבא והוכיח מזה דחזקה אלימתא הוא. ודבריהם תמוהים דהרי דברי הרמב"ם ברור מללו (בפי"א דנדרים הל' ד') דהואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין אעפ"י שלא הביאו סימנים ולא נעשו גדולים לכל דבר ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר והקדשו הקדש ואם חללו נדרם אינן לוקין שעדיין קטנים הם ואם הקדישו ואחר נהנה לוקה יעושה"ט דמשמע דאכולהו גווני דלעיל קאי דאחר לוקה ולא הם, א"כ מבואר דאיננו משום חזקה דרבא דא"כ מ"ש הוא מאחר וגם מבואר דאף לענין מלקות נדרן נדר [והבי"מ נראה דמפרש ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר לא קאי רק על בן י"ב שנים היודע להפלות וא"כ גם בבא הסמוכה דאחרים לוקין ג"כ לא קאי רק על בבא זו, והוא דחוק ובוודאי נראה דאכולהו גווני קאי דלהרמב"ם תרי גווני מופלא הסמוך לאיש הן, דפי' מופלא היינו שהוא קטן מופלא משאר קטנים או בדעת גדול או בשני גדלות ותרווייהו בכלל מופלא הסמוכין לאיש נינהו ועיין בערוך ערך פלא]. ודברי המהרי"מ הנ"ל בלא"ה תמוהין וסותר דברי עצמו אח"כ בתשובה ההיא דהיכא דאין לו סימנים בוודאי לא שייך חזקה דרבא ואינו אלא ספק והשיג על המהרי"ט ותופס זה לפשיטות וא"כ סותר דברי עצמו. עכ"פ נראה דלהרמב"ם תרי גווני מופלא הסמוך לאיש הן [ויעויין ספרי (נשא) כי יפליא להביא את מי שיודע להפלות מכאן אמרו בן י"ג ויום אחד נדריו קיימין, ולהרמב"ם דנ"ו שמעינן מאיש כי יפליא, והגר"א שם הגיה ולשיטת הרמב"ם אין צורך להגיה, ואף להגהת הגר"א מכאן אמרו בת י"א ויום אחד נדרי' נבדקין י"ב ויום אחד נדרי' קיימין בן י"ב ויום אחד נדריו נבדקין בן י"ג ויום אחד נדריו קיימין, אף לגירסתו משמע דתרווייהו שמעינן מכי יפליא, והיינו כשי' הרמב"ם ובה"ג הנ"ל ודברי הרמב"ם בפי' המשניות שסותר לזה אינה קו' דכמה פעמים מצינו חזרה מפיה"מ לס' היד. ויעויין בפ' המשניות נזיר (פ"ד) גבי מתני' דאב מדיר את בנו בנזיר דהגיע לעונת נדרים היינו בן י"ג ויום אחד ולא הביא שתי שערות, והיינו כשי' בס' היד, וא"כ דחוק הוא דבנזיר פי' כשיטת בה"ג ובנדה חזר ופי' כשי' רש"י ותוס' ובס' היד חזר ותפס כשי' בה"ג, ע"כ היה נראה מזה כמ"ש לעיל דהוא מחלוקת אמוראים רבא עם רב המנונא ור"ז, וא"כ בפיה"מ בנזיר פי' בשי' רבא ובנדה פי' כשי' רב המנונא ור"ז אף שאינה הלכה, ובחיבור היד לפסק הלכה פוסק כרבא וכנ"ל, ואין שום סתירה וחזרה בדבריו מזה לזה. עכ"פ איך שיהי' נחזור להנ"ל, דלשי' הרמב"ם וראב"ד ובה"ג וטוש"ע דבהגיע לשנים נדריו קיימין אף בלא סימנים, א"כ בספק הגיע לשנים ואת"ל הגיע לשנים ספק הביא סימנים שפיר הויא ספק ספיקא דהא נ"מ בין ב' הספיקות לענין נדרים משא"כ להרשב"א לשיטתו דגם בנדרים בעי סימנים וא"כ אין שום נ"מ בין הספיקות והוי הכל ספק אחד, וא"כ בגוונא דהרשב"א, בנסתפקו במספר השנים וגם בדקו ולא נמצאו סימנים, שפיר יש מקום לסמוך על שי' הרמב"ם וראב"ד ובה"ג וטוש"ע הנ"ל. ואף אם בנידון דידן זה הקטן בן י"ב בוודאי ויודע להפלות, א"כ לכאורה שוב אין נ"מ בין ב' הספיקות לדידי', אכתי לשי' הרמב"ם (פי"א דנדרים) דס"ל דבודקין כל שנת י"ב, דאף אם בדקוהו בתחלה ויודע לשם מי נודרין אפ"ה צריך לבודקו בכל פעם ופעם, א"כ נ"מ הוא אם יצטרך בדיקה בכל פעם. ובפרט דחששת הרשב"א נראה דאינה אלא מדרבנן דמדאורייתא יש לאוקמי אחזקת קטנות, יעויין ש"ש (שמעתתא ה') וגם על חזקת פנוי' יעויין ר"ן (פ"ק דקידושין) ובפר"ח בקונטרס הספיקות (סי' ק"י) ובמהרי"ק (שורש קע"ב) והדברים עתיקין. וא"כ מדאורייתא בחד ספק שריא רק מדרבנן בעינן ספק ספיקא, וא"כ שפיר יש לסמוך בזה על הפוסקים הנ"ל דכה"ג שפיר הויא ס"ס וכנ"ל. ובפרט דגם לשי' הרשב"א לא בריר לי' דלא חשיבא ספק ספיקא ולא אמר בה לא איסור ולא היתר, וראיתי להמאסף הגדול ר' בצלאל אשכנזי זצ"ל בתשובותיו (סי' כ') שכתב שמצא ת' ישנות מרבני פרובינצא וקטלוניא שהיו בזמנו של הרשב"א ז"ל ורבנים גדולים ומובהקים היו שכתבו בנידון של הרשב"א ז"ל להקל מכח האי ס"ס, א"כ פשיטא ופשיטא דיש לצרף דעת הרמב"ם ובה"ג הנ"ל דלדידהו שפיר חשיבא ס"ס בלי שום פקפוק וכנ"ל. היוצא מזה דלפי מ"ש הבי"ש הנ"ל בטעם הרשב"א, דע"כ לא התיר משום דהספיקות. הם משם אחד ולא חשיבא ספק ספיקא, הנה עפ"י כל הנ"ל שפיר יש להתיר בנדון של הרשב"א ז"ל ולסמוך על כל הפוסקים הנ"ל. ב) אכן המהרי"ט כתב עוד טעם אחר (בסס"י נ"א) על הא דהרשב"א הנ"ל, דספק אם הגיע לשנים ואם הגיע לשנים ספק אם הביא סימנים לא הויא ספק ספיקא, משום דאין הספיקות מתהפכין, דכשתקח תחלה הספק דלמא הביאה סימנים דלמא לא הביאה שוב אין לומר ואת"ל דהביאה סימנים דלמא לא הגיעה לשנים, דהא אם הביאה סימנים ע"כ הגיעה לשנים, דבלא הגיעה לשנים אינם סימנים אלא שומא בעלמא, יעו"ש. והנה ביאור דבריו הוא, דאף דאפ"ל הס"ס בדרך זה, ספק הביאה שערות או לא ואת"ל הביאה שערות דלמא לא הגיעה לשנים וא"כ אינן סימנים אלא שומא בעלמא, דז"א דהא שערות דשומא בלא סימנים אין שום נ"מ כלל ואפס ואין לנו לחקור כלל על שערות רק על סימנים ויהיו סימנים איזה שיהיו, ספק הביאה סימנים או לא ואת"ל הביאה, אבל על שערות בלא סימנים אין שום נפקותא ולא שייך למחשבי' בגדר ספק כלל. ומעתה לפ"ז, אם נמצא איזו נפקותא בהשערות אף קודם הזמן שפיר הויא ספק ספיקא בדרך הנ"ל, ספק הביאה שערות או לא ואת"ל הביאה שערות דלמא לא הגיעה לשנים והשערות אינן אלא שומא כיון דאיכא נפקותא בשערות לחוד. ולפ"ז לכאורה היה אפשר לחלק בין קטן לקטנה, עפ"י מ"ש הב"י או"ח (סי' קצ"ט) בשיטת הרא"ש וסמ"ג, דקטן שהביא שתי שערות ולא הגיע לשנים מזמנין עליו ומצטרף יעושה"ט, וא"כ בקטן שפיר הויא ס"ס, ספק הביא שתי שערות ספק לא הביא ואת"ל הביא שתי שערות והוי גדול לענין זמון וצירוף עכ"ז דלמא לא הגיע לשנים וקטן הוא לכל שאר מילי, ושפיר איכא נפקותא בהשערות אף אם הם שומא, ובקטנה אין שום נ"מ בשערות קודם הזמן, משא"כ בקטן דאיכא נפקותא בהשערות שפיר הויא ספק ספיקא וכנ"ל. ואף דנפקותא זו אינה אלא לענין דרבנן, וא"כ מדאורייתא לא הוי ס"ס ואינו אלא ספק אחד, וא"כ איך אפשר להקל משום דמדרבנן חשוב ס"ס, מ"מ לפמ"ש לעיל (אות א') דמדאורייתא בלא"ה מותר בספק אחד משום חזקה, רק דרבנן החמירו, וא"כ הא דבעינן ב' ספיקות אינו אלא דרבנן, וא"כ כיון דמדרבנן הוי ס"ס שפיר מותר בממ"נ, דהא מדאורייתא מותר מטעם חזקה בספק אחד, ומדרבנן דאסור בספק אחד ובעינן ב' ספיקות שפיר איכא ספק ספיקא וקצת דוגמא לדבר הא דמבואר בכללי ס"ס דספק ספיקא בדאורייתא וספק אחד, בדרבנן מותר כמו בציר דגים טמאים דממ"נ מותר מה"ת איכא ב' ספיקות ומדרבנן דליכא ב' ספיקות שוב די בספק אחד, וה"נ דכוותי', ואף דאינה ראי' כמובן, עכ"ז יש מקום לומר כן לכאורה.