אור גדול יט

נדה הותרה מכללה, משא"כ אשת אחי אביו ואשת אחיו מאמו דהם לא הותרו מכללן להתרפאות דומיא דע"ז משא"כ נדה, א"כ מסתבר יותר לרבויינהו הני מנדה דהם דומים לפ"ז קצת במאי דחשיב מקודם משא"כ נדה והעדיפות נדה מהם הוא במלתא דלא חשיב מקודם כלל, יעוי' בפי' הראב"ד, וע"כ דגם נדה הוי בכלל גילוי עריות ולא הותרה מכללה להתרפאות, ובל"ז כיון דמבואר מהתו"כ לפי' הירו' דאין מתרפאין בבהמה א"כ מוכח דאין הטעם משום פגם א"כ פשיטא דנדה הוי ג"כ בכלל ג"ע אף דליכא פגמה לענין יהרג ואל יעבור והיא ראי' ברורה. שוב ראיתי בהעמק שאלה על השאילתות (שאילתא מ"ב הנ"ל בס"ק ד') דהרגיש קצת בזה על שיטת השאילתות מתו"כ וירושלמי הנ"ל ולא מהא דמבואר דבבהמה אין מתרפאין רק מהא שאמרו נערה לא הותרה מכללה, דמשמע בכל ענין אף מרצונה, ולשיטת השאילתות באינה מקפדת על פגמה מותר, ויעו"ש דעשה מחלוקת בזה בין הבבלי והירושלמי, דבגמ' דילן מוכת דבדידה לא שייך מאסתר יעו"ש דנדחק, אמנם גם דוחקו לא יועיל רק לשיטת השאילתות, אבל על שיטת הריטב"א דגם לגמ' דילן אף בדידה שייך ואפ"ה סובר דבהמה לא, תיובתא מהירושלמי הנ"ל, אם לא דנימא כשיטת הפ"י בת' והפ"י ריש כתובות א"כ מוכח מאסתר דביאת בהמה לא, ואינו כדאי להאריך בדוחקים כאלה], ומוכח דבהמה ונדה הוי בכלל ג"ע לענין יהרג ואל יעבור ולענין ריפוי, כנ"ל ברור לפענ"ד וכן מוכח מהתוס' סנהדרין (ע"ג א') ד"ה חייבי כריתות דהקשו ל"ל למילף מאין לנערה חטא מות תיפוק לי' מדאיתקוש כל עריות בפרשת אחרי מות כדאמר ביבמות (נ"ד ב' יעו"ש דהניחו בקושיא, ואי נדה לא ניתן להציל בנפשו, הא נדה ודאי איתא בהיקשא דר' יונה וא"כ לא קשה מידי, מכלל דס"ל להתוס' דכל עריות אף נדה ניתן להציל בנפשו, ומכ"ש לענין יהרג וא"י וריפוי [ואחר שכא לידי ס' בשמים ראש עם הגהו' כסא דהרסנא ראיתי (בסי' ש"א) בהגהות כסא דהרסנא שנסתפק ג"כ בנדה יעו"ש, וכבר נתבאר בזה] וראיתי בהעמק שאלה הנ"ל שרצה להעמיס את שיטת השאילתות בדעת הרמב"ם במ"ש הרמב"ם דעכו"ם שאנס אשה לבועלה דתעבור ואל תהרג, וז"א, דהא סתם דאין מתרפאין בג"ע, ולשיטת השאילתות בדעתה שפיר מתרפאין, וכן בהאי דהעלה בלבו טינא דימות ואל תבעל לו, משמע אף ברצונה [וי"ל למסקנא דאף פנוי' בכדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות שפיר אף ברצונה אסור], ואיך יסתום הרמב"ם כ"כ ויסמוך על האי דיוקא וחוץ מזה אין שום רמז בדבריו, וגם בהא דיליף דאונס פטור מלנערה לא תעשה דבר, נדחק מאוד מאוד, לכן נראה ברור דליתנייהו לדברים הללו, ויותר ברווחא לומר דכוונת הרמב"ם דבאשה לא אמרינן תהרג ואל תעבור משום קרקע עולם, אמנם ג"ז לא נהירא, והעיקר נראה בכוונת הרמב"ם, דעכו"ם הבא על בת ישראל אף בא"א לא הוי ג"ע וכמו שיבואר בסמוך בדברינו בס"ד ועתה נעתיק עצמנו לענין קרקע עולם, דהנה שיטת התוס', ביבמות כתובות יומא סנהדרין, דקרקע עולם פשיטא דמהני לענין ג"ע ולכך לא פריך מאסתר דהוי ג"ע דלזה פשיטא לי' דמהני קרקע עולם, רק לענין פרהסיא ס"ד דלא מהני קרקע עולם, ואהא תירץ אביי דגם לזה מהני קרקע עולם) ורבא פליג דלזה לא מהני ק"ע רק משום הנאת עצמן, אבל לענין ג"ע לא פליג רבא דמהני קרקע עולם, או דאף לענין פרהסיא לא פליג רק מוסיף טעם שני, כמ"ש התוס' כל זה ביומא (פ"ב א'), והוכיחו התוס' דלג"ע פשיטא דמהני קרקע עולם, משום דג"ע ילפינן מרוצח ורוצח גופי' בלא מעשה פשיטא דהיכא שרוצין לזרוק אותו על התינוק שיתמעך, דהוא קרקע עולם בעלמא, פשיטא דאינו חייב למסור עצמו דאמרינן להיפך מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי וחייו קודמין, וה"נ גילוי עריות והנה המהרמב"ח בתוס' יוה"כ יומא (פ"ב א') דקדק מדברי הרמב"ם וטוש"ע דלא ס"ל האי חילוקא מדלא חילקו, אמנם נתקשה בזה דאיך אפשר למיפלג על סברת תוס' דשפיר קאמרי מסברא, ותירץ דגזירת הכתוב הוא ברוצח ולא מטעמא דמאי חזית וכמ"ש הכ"מ, הובא לעיל לענין יחדו וראיתי במנחת חינוך (מצוה רצ"ו) שכתב דאי אפשר למיפלג על סברת התוס' ברוצח, מהא דבן פטורא ור"ע ב"מ (ס"ב א') בשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דהלכה כר"ע שלימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך, א"כ מבואר דבלא מעשה אינו חייב למסור עצמו ובמח"כ מאוד שגה בזה, דהרכיב דברים שאינן דומין דהתם הריגת האחד אינה על ידי מעשה דידי' ולא על ידי גופו כלל, רק דמצווה על להחיותו ועל השבת גופו ליתן לו לשתות ובכה"ג פשיטא דחייו קודמין ואינו מצווה במקום שימות על ידי זה, אבל בזורקין אותו על תינוק ויתמעך, דהתינוק נהרג על ידי גופו רק דהוא בלא מעשה דידי', בזה שפיר י"ל דגם בלא מעשה דידי' יהרג ולא יהרוג אמנם בגוף סברת התוס', דפשיטא להו דבלא מעשה דידי' ב ברוצח איננו מחויב למסור נפשו דאמרינן להיפך מאי חזית, אני נבוך בכוונתם, דאם איכא עבירה בזה אף דהוא בלא מעשה דידי' משום רציחה והריגת נפש כן דבגופו נהרג התינוק רק דהותר משום וחי בהם, הא לענין רציחה לא שייך להתיר משום וחי בהם מסברא דמאי חזית, א"כ אף בלא מעשה דידי' כיון דאיכא עבירת רציחה שייך הסברא דמאי חזית לאסור, וע"כ מוכרח דס"ל להתוס' דבכה"ג ליכא עבירה הריגת נפש, רק מצוה עליו להציל חבירו הלכך מחוייב לבל להניח עצמו לזרוק, וא"כ שכיר קאמרי דבכה"ג דאיכא סכנת נפשו פשיטא דאיננו מחוייב להציל כיון דאיננו עושה עבירה רק דאינו מקיים מצוה. ומעתה לפ"ז נ"ל לדקדק מרבינו ירוחם בס' אדם (נתיב י"ח) דפוסק ג"כ בעריות ושפ"ד דבלא מעשה איננו מחוייב למסור נפשו רק בפרהסיא אם רוצים להעבירו וכתב שם ג"כ דאם רוצים לזרוק אותו על תינוק שיתמעך בפרהסיא וכוונתם להעבירו דחייב למסור נפשו, דנראה דס"ל דאיכא בזה עבירת הריגת נפש, דנראה דאם אינם מניחים להציל חבירו בפרהסיא אף אם כוונתם להעבירו מ"מ איננו מחוייב להציל, דלא שייך כלל להעבירו כיון דמעיקר המצוה איננו מוטל כלל עליו להציל חבירו בגופו דחייו קודמים, וגם מסברא דמאי חזית דדמא דחברך סומק טפי, וא"כ כיון דהוא בסכנה ליכא חיובא עליו כלל ולא שייך כלל להעבירו, דאיננו דומה לשאר מצות דאיכא חיובא עליו רק דנדחות מפני פי"נ דפי"נ דחוי' הוא ולא הותרה, משא"כ לענין להציל לחבירו דבפירוש גלי קרא בזה דחייך קודמין וליכא חיוב כלל לא שייך להעבירו בפרהסיא, וע"כ דאיכא עבירת הריגה עליו רק דעביד ההריגה בלא מעשה, והא דפסק דבלא מעשה איננו מחוייב למסור נפשו, אפשר דהוא משום אידך סברא שכתבו תוס' ביומא (שם) ועוד דהיקשא דקרא בהורג בידים כתיב דמשמע דוקא במעשה, [וילפינן, רוצח מנערה להיפך דדוקא במעשה]. אמנם איננו מוכרח כל זה, דאפשר באמת דאם אונסין אותו לעמוד מנגד ולבל להציל חבירו בפרהסיא ג"כ מחוייב להציל לרבינו ירוחם, ואדרבא יתיישב ברוחא האי דפסק דברוצח בלא מעשה אינו מחויב למסור עצמו, משום דלא שייך מאי חזית ולא נצטרך לדחוק כמ"ש, וגם הא מצינו מדעת הראשונים דס"ל דשבת הותרה אצל פי"נ ואפ"ה בפרהסיא בכוונתו להעבירו יהרג ואל יעבור, אף דאינו דומה דהכא התנה הקרא להדיא וחי אחיך עמך דחייך קודמין. עכ"ז י"ל דלא ס"ל לחלק. ויתיישב בזה מה שדקדק מהרי"ק (פי' קל"ז), על הא דאמר רבא סנהדרין (ע"ד ב') נכרי דא"ל להאי ישראל קטול אספסתא בשבתא כו', אמאי דקדק רבא שבת ולא אמר סתם דבכל המצות במתכוין הנכרי להעביר על דת יהרג וא"י ואם מתכוין להנאת עצמו יעבור ואל יהרג ע"ש, ולהנ"ל יתיישב דלרבותא נקט, דבשאר מצות דלכ"ע דחוי' כמ"ש הרא"ש ביומא (פ"ח סי' י"ד) לענין לשחוט בשבת או להאכילו נבילה