אור גדול קצט

דפ"ק דקידושין היינו שאמר לה לשונות אלו בשעת נתינה ולא קאי על הלשון הכתוב בגט. יעו"ש ברמב"ן ורשב"א על הא דלא קאמר ממני דכתבו דסמכינן על הא דכתוב בגט ולכך אין צריך שוב בשעת אמירה. א"כ ממילא שוב אין ראי' דזה הלשון לחוד מועיל. אמנם אפילו נימא דקאי אלישנא דגיטא דזה הלשון כתוב בגט וכמ"ש הר"ן שם וכ"כ הרמב"ם מ"מ יש לומר דנהי דהאי לשון מועיל מ"מ כיון דכתוב בי' למהך להתנסבא מגרע גרע. דהאי לשון סתם הוי לגמרי אבל כיון דאמר להתנסא איכא שיור בגט לענין זנות ומגרע מלשונות אלו ג"כ עד שיפרש הרי את מותרת. ח) עוד נראה דתליא במחלוקת המהרי"ט ומהריב"ל שהובא במהרי"ט בחידושיו על הרי"ף פ"ק דקידושין. דז"ל המהרי"ט שם עוד כלל אמרו כל שלא אמר לשון שיהא גוף האשה נתפס בו לאו כלום הוא וזה הביא המהריב"ל בשם רבני פרובינציה הרב בעל המכתם והרב ר' נתן ורבנים אחרים והסכימו עמהם רבני צרפת הלכה למעשה במי שאמר לאשה אני נותן לך לקידושין שאף ידים אין כאן שיחול עליה קידושין ואין להצריכה גט כלל. גם הרב רבינו ישעי' השני ז"ל בנותן כסף לאשה ואמר לה הרי זה קדושיך אינו כלום שאין כתוב בכסף דבר של קידושין כמו הכתוב בגט דבר של גירושין ודבריו מסכימים לדברי רבני פרובינצי' ורבני צרפת אלא שהריב"ש חולק ע"ז (בסי' רס"ו) על מי שאמר הריני נותנו לך בתורת קידושין אעפ"י שלא אמר לה בפירוש הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת שזה דיבור שלם כיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין ונראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת והואיל והריב"ש מחמיר יש לחוש לדבריו אעפ"י שכל הגדולים הללו כתבו להיתר. אלו דברי המהריב"ל ז"ל והמהרי"ט השיג עליו דדברי הריב"ש אינם ענין לדברי הגדולים הנ"ל דטעמם הוא משום דלא אמר שתהא מקודשת דלקידושין לצורך קידושין משמע ולא שתהא זה קידושין משא"כ בתורת קידושין מבואר דנתינה זו תורת קידושין עלי' שבנתינתה היא מקודשת. יעושה"ט במהרי"ט. ומבואר דמהריב"ל הבין בדבריהם דאני נותן לך זה לקידושין היינו שיהא נתינה זו לקידושין לה ואפ"ה כל שלא התפיס גופה שיהא הגוף מקודש אינו קידושין. וא"כ ה"נ בגט שאמר ודן כו' היינו שזה יהי' לך גט ממני כל שלא התפיס גופה שיהא הגוף מגורש אינו כלום. א"כ ממילא דלא סגי בודן כו' כיון דליכא התפסת רק שזה יהי' לך גט מאתי ואיננו כהרי את מגורשת דאיכא התפסת הגוף. אמנם לפי מה שהבין המהרי"ט והשיג עליו א"כ ודן הוי כהריני נותנו לך בתורת גירושין דמהני לדידי'. אבל להבנת מהריב"ל אינו כלום אמנם נהי דלהבנת המהריב"ל לא סגי בודן שכתב העיטור אבל אכתי הי' מועיל שאר לשונות הכתובים כגון פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי וכו' דהוי כמו הרי את מגורשת. דנראה דגם להמהריב"ל אם יאמר הריני מקדש אותך מהני וא"כ הלשון הנ"ל הוי כאומר הריני מגרש אותך. הנה לזה ע"כ נראה מוכרח טעמא משום דנהי דזה הלשון בעצמו הי' טוב אבל כיון דכתב גם להתנסבא מגרע אותו עד שיפרש הרי את מותרת להתיר גם זנות. ולהלן אי"ה אביא עוד טעם דלא ליהני השאר לשונות הכתובים בגט ט) עוד כתב הג"פ שם בס"ק צ"ו הנ"ל להלכה להתיר בלא הרי את מותרת מטעם ספק ספיקא. חדא דדלמא אין הלכה כהרמב"ן דאיכא שיור זנות בלהתנסבא רק כהעיטור דליכא שיור זנות ואף אם נימא כהרמב"ן דאיכא שיור זנות עכ"ז חוץ מזנותך הוי ספק. ולכאורה היתר זה נכון מאוד ואף דהוי ספק ספיקא במקום חזקה מ"מ ידוע דהסכימו האחרונים דבספיקא דדינא לא מהני חזקה דבשביל חזקה לא ישתנה הדין וא"כ הוי שפיר ספק ספיקא. אמנם אחר העיון גם בזה יש לפקפק. דהנה מה שתפסו במושלם כל האחרונים וכן נראה מהראשונים שהביאו דעת הרמב"ן דכל טעמו של הרמב"ן דלא סגי בלהתנסבא הוא משום שיור זנות. ולדעתי אחר שהעמקתי ועיינתי היטב בדברי הרמב"ן עצמו במה שכתב בגיטין (דף פ"ה) הי' נראה לי דהרמב"ן רוח אחרת עמו מאי דלא סגי בלהתנסבא לחוד בלא הרי את מותרת כאשר יבואר. דהנה לכאורה יש לתמוה טובא בדברי הרמב"ן שם בתירוץ הראשון על הא דנקט הלשון להתנסבא ולא לאשתרוי' דתירץ משום דכיון דכתיבא הרי את מותרת שוב לא דקדק בהא ונקט להתנסבא. וקשיא טובא דהיא גופי' תיקשי דלמאי נקט להתנסבא ונצרך לזה גם הרי את מותרת לינקוט לאשתרוי' ותיסגי בהא לחודי' ולא נצרך הרי את מותרת. וכן הקשה הג"פ שם ס"ק צ"ו על דברי הרשב"א שכתב ג"כ כעין דברי הרמב"ן הנ"ל ותירץ הג"פ עפ"י דברי הר"ן דבעי להתנסבא להתיר נישואין. אמנם תירוץ זה לא יצדק על דברי הרמב"ן הנ"ל דזה כתב הרמב"ן בתירוץ השני אבל בתירוץ הראשון דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל קשיא טובא וכנ"ל ועוד נראה דאף לתירוץ הב' של הרמב"ן שכתב כסברת הר"ן הנ"ל קשיא ג"כ כנ"ל. דכבר נתבאר למעלה (אות ו') דחששת הר"ן לאו חששא גמורה היא. דהא חזינן לת"ק דסגי בהרי את מותרת לחוד ולא חייש לחששת הרמב"ן והר"ן. ואי אפשר לעשות מחלוקת בזה בין ר' יהודא לרבנן. והרמב"ן ור"ן לא קאמרי רק כיון דבלא זה צריך ר' יהודא לודן למנקט שיועיל למשרי או להנשא דהוי כמו ג"פ דשייך לודן וכמ"ש הרמב"ן מקודם לכך נקט טפי לשון להתנסבא מלשון למשרי בכדי שבדרך אגב יוציא ג"כ מחששת הרמב"ן והר"ן הנ"ל וכמו שנתבאר למעלה. ולולא זה דנצרך בל"ז הנה משום חששת הרמב"ן והר"ן לחוד לא הוי צריך למנקט זה וכנ"ל. ותדע עוד דהא הרמב"ן בתר התירוץ הב' שכתב חששת הר"ן הנ"ל סיים להוכיח דע"כ ר' יהודא לאסופי אתי על הת"ק וכותב ג"כ הרי את מותרת דאי אין כוונתו לאסופי רק דזה לחוד כותב הו"ל לי' למנקט למשרי ולא להתנסבא אלא ע"כ דאתי לאסופי יעושה"ט. ולכאורה אינו מובן דכיון דכתב במותרת חששת הר"ן הנ"ל שוב אינו הוכחה דלעולם אפשר דר"י לא לאסופי על הת"ק אתי ואינו כותב הרי את מותרת רק זה הלשון דלהתנסבא והא דאינו כותב למישרי משום חששת הר"ן הנ"ל וכמ"ש בעצמו מקודם. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דבאמת לאו חששא הוא וכמו דת"ק לא חייש להא. אך כיון דבלא זה כתיבא הרי את מותרת ונצרך למנקט שנית לשון שיועיל הגט נקט טפי להתנסבא להוציא בדרך אגב מחשש הנ"ל ג"כ. אבל אם אינו כותב לשון אחר רק למהך טפי הו"ל למנקט למשרי וכמו דנקט ת"ק. וא"כ אם נימא דאם הוי נקט למשרי הוי סגי זה לחוד בלא הרי את מותרת הדרא קשיא לדוכתי' אמאי נקט להתנסבא ולא סגי בזה ונצרך לכתוב ג"כ הרי את מותרת לנקוט לשון למשרי ולא יהא צריך עוד הרי את מותרת ונסתר תירוץ הג"פ הנ"ל אף לתירוץ הב' של הרמב"ן והוא תמי' עצומה. י) עוד קשיא לי טובא על שיטת הרמב"ן הנ"ל דסובר דר"י לאסופי אתי על הת"ק ומודה דצריך הרי את מותרת רק דמוסיף עוד ודן וכו' אבל בודן לחוד לא סגי משום שיור זנות וכנ"ל. א"כ מוכח מדר"י דשיור זנות פוסל בגט א"כ מאי קמיבעי' לי' גיטין (דף פ"ה) בחוץ לזנותיך אי הוי שיור הא זה הדין מוכח מדברי ר"י וגם רבנן לא מצינו דפליגי בזה ומאי קמיבעי' לי'. ואי"ל דהיא גופי' קמיבעי' לי' איך הוא הפירוש בדברי ר"י אם קאי לאסופי על הת"ק ויהא מוכח דחוץ מזנותך לא מהני או דר"י קאי בפני עצמו ולא על הת"ק דחוץ מזנותך לא הוי שיור, דז"א מתרי טעמי. דא"כ הו"ל להש"ס לקבועי האי הבעי' על המשנה דגופו של גט כיון דהבעי' היא על פירושא דמתני' בדברי ר"י אם כוונתו להוסיף על דברי ת"ק ויהא מוכח דחוץ מזנותך לא מהני או דר"י בפני עצמו ולא על ת"ק דחוץ מזנותך לא הוי שיור. ומדלא קבעה על המשנה מכלל דאינו נוגע לפירוש המשנה וא"כ קשיא כיון דר"י לאסופי קאתי מוכח דחוץ מזנותך לא מהני. ועוד דהא הרמב"ן להוכיח דר"י לאסופי קאתי מדקאמר להתנסבא ולא למשרי. דאי"ל