אור גדול קצח

לא חששו לדקדק להתנסבא ובין למשרי ועוד דלשון מותרת לכל אדם משמע שתהא מותרת ופנוי' ולא שתנשא ותאסר ולהוציא מערעור זה כותבין שניהם עכ"ל מדכתב לענין חשש זה להוציא מערעור משמע דהחשש הוא בזה שמא יערער הבעל או דכוונתו להוציא מחשש לעז בעלמא ולא מעיקר דינא ומשמע דהרי את מותרת צריך מעיקר דינא ולא משום ערעור הבעל לחוד. וכן נראה עוד מהא דטרחו לדחות ראיית העיטור מיבמות. דאם איתא דהבעל מערער וטוען ברי. א"כ מה דמיון הוא לשם דהתם הב"ד אינם טוענים וגם אי אפשר להו למטען דהא שוויוה פנויה, משא"כ הכא דטוען הבעל ברי. וא"כ בלא"ה לק"מ מיבמות וע"כ דגם בגט אף דהבעל אינו טוען עכ"ז פסול להרמב"ן אשר מכ"ז נראה ברור דלא כהנוב"י אליבא דהרמב"ן רק דהרמב"ן פוסל אף בלא ערעור הבעל. וגם ראיית הנוב"י איננו כלום. דלהרמב"ן בכלל להתנסבא ליכא רק נישואין ולא זנות וממילא דנשתייר זנות בודאי כיון דלא התירה לזה וממילא אף בלא ערעור ואף באומר בפירוש שכיון להתיר גם זנות עכ"ז לא מהני משום דלשון הגט איננו מספיק ע"ז להתיר זנות דאיננו בכלל נישואין וגט תלוי בהמגרש למאי דהתיר התיר ולמאי דלא התיר לא התיר ולכך נצרך בלשון הגט שיתיר הכל וכל שאין הלשון מספיק להתיר אף אם כיון להתיר לא מהני, משא"כ בהוראת ב"ד כיון דאין הוראת ב"ד למחצה ואי אפשר להתיר למחצה לא אזלינן בתר לישנא רק בתר טעמא דאתון שויתוה פנויה וממילא כיון דהתירו לנישואין ממילא הותרה גם לזנות. משא"כ בגט דתלוי בהבעל מה להתיר ומה לשייר וכיון דבלהתנסבא ליכא היתר רק על נישואין ממילא איכא שיור זנות בודאי ואף אם מכוין בזה להתיר גם זנות איננו מועיל דהלשון איננו מספיק לזה. משא"כ בהרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא דהו"ל כולל להתיר הכל רק דנימא דלא כיון רק שלעולם תהא מותרת ולא שתנשא ותאסר בזה בעינן ערעור הבעל להריטב"א. וכן כוונת הרמב"ן במה שכתב להוציא מערעור. או דכוונת הרמב"ן דאף בערעור הבעל אינו אלא לעז ה) והא דמחלקי באמת בין להתנסבא לחוד בלא הרי את מותרת דאף בלא ערעור הבעל הגט פסול ובין הרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא דבעינן ערעור הבעל או דאף ערעור הבעל לא מהני וכנ"ל. מלבד מה דכתבתי לעיל מטבע הלשון. נראה עוד הדברים שמוכרחים המה. דהנה כל חילי' של הרמב"ן דלא סגי בלמהך בלא הרי את מותרת היינו משום דאמר שמואל גיטין (דף כ"ו) דצריך לשייר מקום הרי את מותרת. וכמ"ש הרמב"ן שם והרשב"א והר"ן והנה הרשב"א בת' (סי' א' קס"ג) הביא ראי' דלהתנסבא אינו מעכב מדלא אמר שמואל דצריך להניח נמי מקום להתנסבא וא"כ מוכח משם דבלא להתנסבא כשר. לכך דקדק הריטב"א הנ"ל דבלא להתנסבא דוקא כשבא הבעל וערער אבל בלא ערעור הבעל כשר ולכך אין צריך להניח מקום להתנסבא משא"כ בלא הרי את מותרת דאף בלא ערעור פסול ולכך צריך להניח. [אמנם לפמ"ש הריטב"א גיטין (דף כ"ו) אהא דשמואל דלאו דוקא דה"ה דצריך להניח ודן נסתרה ההוכחה הנ"ל כמובן]. ומזה נראה נמי מוכח דלא כהנוב"י הנ"ל. דמוכח דס"ל דאף דיכתוב להתנסבא לשמה לא סגי בהכי וצריך להניח מקום הרי את מותרת שיכתוב לשמה. ואי בלא ערעור הבעל גם בלהתנסבא סגי או עכ"פ בכוון הבעל בפירוש להתיר זנות ג"כ. א"כ למאי צריך להניח מקום הרי את מותרת הא בלהתנסבא לחוד סגי אף שיכתוב הרי את מותרת שלא לשמה דאינו אלא מגלה דעתו בזה דאינו מקפיד בלהתנסבא על נישואין דוקא רק להתיר אף בזנות, ושוב סגי בלהתנסבא שיכתוב לשמה. וכעין דכתב הנוב"י על נמחק. וע"כ דאף בלא ערעור הבעל ואף דכיון בפירוש להתיר גם זנות עכ"ז מעכב הרי את מותרת וכמ"ש. ועוד נראה ביותר להכריח לחלק בין הרי את מותרת לחוד ובין להתנסבא לחוד מגוף המשנה גיטין (דף פ"ה). דת"ק קאמר דגופו של גט הרי את מותרת. א"כ מבואר דסגי לדידהו בהרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא ור' יהודא קאמר ודן. ופי' הרמב"ן דר"י בא להוסיף על דברי ת"ק דאף דכותב להתנסבא מ"מ צריך הרי את מותרת משום שיור זנות. וקשיא לי' להרמב"ן דא"כ ל"ל למהך להתנסבא. ותי' דשייך לודן כמו ג"פ שיועיל להתנסבא. אמנם אכתי קשה אמאי נקט להתנסבא דמשמע שיור זנות לנקוט למשרי. ותי' דכיון דאיכא הרי את מותרת א"כ שוב ליכא למימר שיור זנות ושוב אין נפ"מ בין להתנסבא בין למשרי ולא דקדקו בזה. ועוד תי' הרמב"ן דבהרי את מותרת איכא למימר דוקא זנות ולא נישואין לכך הוצרך להתנסבא. וכ"כ הר"ן והריטב"א. ויש להבין לפ"ז לת"ק דליכא רק הרי את מותרת לחוד א"כ נשאר החשש הנ"ל. ואי"ל דפליגי בזה ת"ק ור"י דת"ק לא חייש לזה ור"י חייש. דז"א דהא מבואר בגמ' פלוגתת ר"י ורבנן הוא בודן ומנאי ומפרש ג"כ טעם פלוגתתן בידים שאינן מוכיחות ואיך נבדה מלבנו לעשות מחלוקת בין ר"י ורבנן מעצמינו מה שאין זכר לזה בתלמוד ואין זה סוגית הש"ס כלל. ע"כ נראה דת"ק ור"י לא פליגי כלל בזה דגם לר"י סגי בהרי את מותרת לחוד בלא ערעור הבעל ובערעור הבעל אפשר דגם לרבנן חיישינן רק כיון דבלא ערעור כשר שפיר רי רבנן דגופו של גט איננו רק הרי את מותרת לחוד. ואך ר' יהודא דבעי ודן א"כ לא סגי לי' מבלי לסיים שיועיל למשרי דהוי כמו ג"פ דשייך לודן וכמ"ש הרמב"ן מקודם רק דמצי למנקט לשון למשרי ע"ז כתב הרמב"ן כיון דסוף סוף נצרך למכתב שיועיל תפס יותר לשון להתנסבא ולא למשרי כדי להוציא מערעור הבעל או מחשש לעז וכנ"ל. וא"כ ממילא מוכרח. דכתב הרמב"ן והריטב"א והר"ן חששא בכל אחד ואחד בלא השני. עכ"ז אינן דומים החששות להדדי. דהחשש שיש בלהתנסבא בלא הרי את מותרת הוא אף בלא ערעור הבעל ולכך הוי זה גופו של גט אף באינו מערער. משא"כ החשש שיש בהרי את מותרת לחוד בלא להתנסבא אינו אלא כשהבעל מערער וכמ"ש הריטב"א ולכך איננו גופו של גט להת"ק או דאף כשמערער אינו אלא חשש לעז בעלמא. וכמ"ש לעיל בכוונת הרמב"ן. וכ"ז נראה ברור ומוכרח ונתבאר מכ"ז דלא כהנוב"י הנ"ל. וגם נתבאר מזה דלא כהג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ג) על הא דכתב הרשב"א בחסר תיבת להתנסבא דכשר. וכתב הג"פ דלהר"ן דכתב דיש לומר בהרי את מותרת דאינו אלא להתיר זנות ונצרך להתנסבא להתיר נישואין פסול בחסר תיבת להתנסבא ולהנ"ל ז"א דלא מיבעי' בלא ערעור הבעל פשיטא דכשר. וכמ"ש הריטב"א הנ"ל. רק אף בערער יש לומר דכוונתו של הרמב"ן היא דאיננו אלא חשש לעז בעלמא וכנ"ל וא"כ גם להר"ן כשר. וראיתי להמנהיג בהל' גט אחר שהביא הראי' של העיטור מיבמות כתב בשם הראב"ן וז"ל ונראה מדאמר התם גופו של גט הרי את מותרת שלא יהא בדעת המגרש בלשון להתנסבא בלקוחין דהתירא ולא בזנות הוסיפו לכותבו עכ"ל. ונראה קצת דכוונתו כמ"ש הנוב"י דחיישינן שיערער הבעל ובזה דחה הראי' מיבמות, וכמ"ש לעיל אות ד'. אבל הרמב"ן וסייעתו דטרחו ליישב בענין אחר פשיטא דס"ל דאף בלא ערעור הבעל פסול ודלא כהנוב"י. ויותר נ"ל להעמיס בכוונת הראב"ן דס"ל כמ"ש הרמב"ן דכוונתו דמגרש שאני שתלוי בדעתו של בעל וממילא אף בלא ערעור פסול דכל שאפשר לטעון טוענין אנן וכמ"ש הרמב"ן. ואיך שיהי' בכוונת הראב"ן, אבל דעת הרמב"ן ברור דאף בלא ערעור פסול וכדמוכח מכל מה שנתבאר למעלה ודלא כמ"ש הנוב"י ונסתר התירא של הנוב"י ז) והנה הג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ו) כתב וז"ל עוד כתב העיטור ראי' דאין צריך הרי את מותרת דהא כתוב בי' ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין וכו' והו"ל כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקידושין הרי את מגורשת הרי זו מגורשת. ולא ראיתי מי שקרא ערעור על ראי' זו. עכ"ל הג"פ. והנה הרמב"ן ודאי פליג גם ע"ז. דהא כתב דבלא הרי את מותרת אף אם נשאת תצא אף דכתוב בגט כל הני לישני. והטעם נראה פשוט דלא מיבעי' להפוסקים דמפרשי האי