אור גדול קצז

לעיגון דידה וידוע כמה שקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל ובפרט בעתים הללו. ע"כ חובה עלינו לצדד בזכותה ולחפש צדדי ההיתר והנה הריעותות שבגט הלז הן אלו. הדלת של דיתיהוייין נטשטש הרבה עד שנוכל לקרותו לה' או לתיו ואיננו ניכר כלל שהוא ד'. תיבת לכל גבר אותיות כל ג"כ נטשטשו ואינן ניכרין: גם השין של ואנש נתקלקל הרבה. הלמד של ולעלם ג"כ נתקלקל הרבה. תיבת את מותרת ג"כ נתקלקל הרבה ותיבת מותרת איננו ניכר כמעט, ויש עוד טשטושים ודביקת אות לאות אך עכ"פ ניכרים והנזכרים כמעט שאינו ניכר. וד' ית' יהי' עמנו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה ואל יצל מפינו דבר אמת. א) הנה ראש המדברים בזה הוא העיטור (במאמר שביעי חלק א') אי הרי את מותרת הוא גופו של גט דבל"ז הוא פסול. והביא שם מחלוקת בזה דר' הלל פוסלו ור' שבתי חולק עליו. והכריע העיטור כר' שבתי דסגי בלמהך להתנסבא דלהתנסבא ולהנשא לשון ליקוחין הוא ונכלל בזה בין לזנות ובין לנישואין. והביא ראי' לזה מיבמות (ר"פ האשה רבה) דהתירוה להנשא וקלקלה חייבת. דמסקינן התם דוקא אלמנה לכ"ג אבל זינתה פטורה. דאלמא זנות בכלל להנשא הוא. וגם אם איתא דבלשון להתנסבא איכא שיור זנות אמאי נקט ר' יהודא האי לישנא לימא ותשתרי לכל גבר דיתיצבייין. ותו דהא כתב ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין והו"ל כמאן דאמר הרי את מגורשת דאיתא בקידושין (ה' ב') דהרי זו מגורשת. והובא דברי העיטור הללו בראשונים ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן גיטין (דף פ"ה) ובריטב"א ונ"י ביבמות (ר"פ האשה). וראש המדברים בזה הוא הרמב"ן שנטה דעתו לדעת המחמירים דבכלל להתנסבא איכא שיור זנות לכן צריך לזה ג"כ הרי את מותרת לכל אדם. והאי דנקט להתנסבא ולא נקט ותשתרי כתב הרמב"ן לזה ב' תירוצים. או דהיא הנותנת כיון דכתוב הרי את מותרת א"כ איכא היתר זנות שוב לא דקדקו בזה ונקטו להתנסבא. והובא תירוצו גם ברשב"א שם. או דמותרת הייתי אומר דוקא בזנות שתהא מותרת ופנוי' ולא שתנשא ותאסר עצמה לכך צריך נמי להתנסבא להתירה להנשא ג"כ. ותירוץ זה הובא בר"ן וריטב"א שם. ויעוי' בת' רמ"א (סי' קכ"ז) שנחלק שם עם רש"י בן מוהר"ם פדוואה שתפס שיטת הרמב"ן והרמ"א כתב דהוא דעת יחיד ויעוי' גם בת' עמודי אש (סי' ו') דהרב הגאון ר' יצחק אביגדר זצ"ל חשש מאוד לדעת האוסרים והרב המחבר כתב ג"כ שהרמב"ן יחיד בדבר. ונתחבטו בדעת הרמב"ם איך היא. ב) ולכאורה הי' אפשר להוכיח דדעת הרמב"ם כהעיטור דהנה על ראיית העיטור מיבמות (ר"פ האשה רבה) דזנות בכלל נישואין סתר הרמב"ן דהוראת ב"ד שאני דאין הוראת ב"ד למחצה דכיון דשווי' פנוי' ממילא הותרה לזנות ג"כ משא"כ גבי בעל שפיר י"ל דדעתו לשייר. וכן כתב הר"ן גיטין שם והריטב"א ונ"י ר"פ האשה. ולכאורה תמוה דכיון דאין הוראת ב"ד למחצה א"כ אפילו אלמנה לכ"ג נמי. ואי משום דכתב הרמב"ן דלא אסקו אדעתייהו נישואי איסור א"כ נימא נמי דזנות כיון דאיסורא לא אסקו אדעתייהו. ומצאתי להג"פ (סי' קכ"ו ס"ק צ"ז) שעמד בזה ותי' דהרמב"ן ס"ל דאיכא זנות דהתירא ג"כ דהיינו במייחד עצמה לאיש דהוא פלגש שהתירה התורה א"כ גם זנות התירו יעו"ש. א"כ ממילא לדעת הרמב"ם דכל ביאה בלא קדושין איכא איסורא ופילגשים היינו קדושין בלא כתובה אבל זנות אף במיוחדת איכא איסור כמבואר בריש הל' אישות וא"כ ממילא דנסתר תירוץ הרמב"ן הנ"ל וקמה ראיית העיטור דע"כ זנות בכלל להנשא הוא ולהכי כשהתירוה להנשא להמותרים לה ממילא גם זנות בכלל זה. משא"כ לכ"ג דלזה לא התירו כלל. א"כ מוכרח לכאורה דעת הרמב"ם כהעיטור ג) ונראה דאינו מוכרח ויש לדחות ראיית העיטור בפנים אחרות. דבאמת להרמב"ם אף לסברת העיטור קשה מה בין זינתה לאלמנה לכ"ג. הא אידי ואידי בכלל להנשא הוא רק דאמרינן דלא התירו רק נישואין דהיתר ולא דאיסור א"כ ה"נ זינתה. ואי משום דנישואין וזנות הויין באדם אחד וכיון דהתירו לו בנישואין ה"נ בזנות משא"כ באלמנה לכ"ג דאיש אחר הוא ולדידי' לא התירו כלל. אכתי אינו מובן דמה לי ב' ענינים באדם אחד היינו נישואין וזנות דאין מחלקים ביניהם אף דזה דהתירא וזה דאיסורא אמרינן כיון דהתירו התירו ומה לי ב' בני אדם בענין אחד דמחלקים ביניהם מחמת דזה דהתירא ודזה דאיסורא ולא אמרינן כיון דהתירו התירו כיון דענין אחד הוא. ואף דיש לחלק עכ"ז נראה דחוק. ע"כ נראה די"ל בהסבר הדבר דבזינתה אי אפשר לחייבה על הזנות דעדיין נשארה ההוראה אף לאחר שזינתה ומותרת להנשא וא"כ אי אפשר לחייבה על הזנות כיון דמחזקינן דפנוי' היא לענין נישואין ואי אפשר לחלק ההוראה ולחייבה על הזנות. משא"כ באלמנה לכ"ג דתיכף שנשאת לו נתבטלה לגמרי הוראת הב"ד דאסורה לעלמא מחמתו עד שיתן גט או עד שימות דהוי מחוסר מעשה וכיון דנתבטלה הוראתן שפיר אמרינן דלזה לא התירו ולא הי' הוראת ב"ד מעולם על זה כיון דלא נתקיימה הוראתן כלל דאסורה לו ולעלמא. משא"כ בזינתה דעדן קיימא הוראתן ולא נתבטלה ועדן מותרת להנשא וכיון דקיימא הוראתן שוב אי אפשר לחייבה על הזנות דאין הוראת ב"ד למחצה. עוד אפ"ל באופן אחר דבהוראת ב"ד באמת היא אשת איש רק ב"ד טעו והתירו וא"כ אף שתנשא דרך נישואין עכ"ז לא יהא אלא זנות בעלמא כיון דבאמת היא אשת איש אין קידושין תופסין בה וכיון דאף שתנשא לא תהא אלא זנות א"כ כיון שהתירוה להנשא הוי כהתירוה לזנות ממש. [ובזה י"ל שאי"צ להגהת הב"ח שם על הא דאיתא בגמ' אתון הוא דשוויתון פנוי' והב"ח הגי' דשוותוני פנוי' דהוא סבר דעיקר הדקדוק בגמ' הוא דעשה לה פנוי' ולכך הגי' דשוותוני, אבל להנ"ל עיקר הדקדוק הוא תיבת אתון דאתם עשוה פנוי' והאמת היא אשת איש ואף דרך נישואין כל הביאות הן זנות ולזה שריתוה ואי"צ להגי'.] משא"כ באלמנה לכ"ג דלזה לא שריוה. ולזה העירני קצת בני כ' משה נ"י. ולב' הפנים הנ"ל נסתרה ראיית העיטור דלעולם בכלל להנשא אינו אלא נישואין ולא זנות. ובהוראת ב"ד היינו טעמא משום דאין הוראת ב"ד למחצה דכיון דהיא פנוי' ומותרת לנישואין ממילא דה"ה בזנות וכמ"ש הרמב"ן וכפן הא' דבזינתה אף דלא התירוה לזה מ"מ כיון דהוראתן קיימת שוב ממילא אי אפשר לחלק ביניהם. משא"כ באלמנה לכ"ג דנתבטלה הוראתן. ומכ"ש לפן הב' הנ"ל דאף בנישואין אינו אלא זנות בהוראת ב"ד משא"כ בגט. וא"כ ממילא דאין ראי' מזה מדברי הרמב"ם כמובן. ד) והנה הנוב"י חידש דאף להרמב"ן דוקא בבעל מערער וטוען ברי שכיון לשייר זנות דאל"כ כיון דאי אפשר לומר דבודאי איכא שיור זנות דהא חזינן בהוראת ב"ד דזנות בכלל ונהי דמחלקינן בין ב"ד ובין בעל עכ"פ ממילא גם גבי בעל ליכא למימר ודאי שייר רק חשש בעלמא וא"כ אמאי החמיר הרמב"ן הא איכא ס"ס דלמא לא כיון לשייר ואף אם כיון הא חוץ מזנותך הוי ספק וע"כ דהרמב"ן מיירי בבעל מערער וטוען ברי דכיון לשייר זנות וממילא היכא דהי' כתוב הרי את מותרת לכל אדם דשוב ידעינן מינה דלא כיון לשייר אף שנמחק כשר גם להרמב"ן יעושה"ט בקמא (סי' ס"ס) ותנינא (סי' קי"ג). ולדעתי להמעיין היטב בדברי הראשונים יראה מבואר דהרמב"ן החמיר אף בלא ערעור הבעל. דז"ל הריטב"א גיטין (דף פ"ה) והיכא דכתב למהך להתנסבא אי צריך הרי את מותרת איכא מאן דאמר דאין צריך ואיכא מאן דאמר דצריך דלהתנסבא לא משמע אלא בנישואין וצריך הרי את מותרת להתיר זנות והרי את מותרת לחוד לא סגי אי אתי בעל וערער שלא התירה אלא לזנות עכ"ל. ומדכתב בסיפא אי אתי בעל וערער וברישא לא כתב מכלל דברישא אף בלא ערעור. וכן מבואר בלשון הרמב"ן גיטין (דף פ"ה) דדחה הראי' שהביא העיטור מיבמות דזנות בכלל נישואין וכתב לדחות דהתם משום דאין הוראת ב"ד למחצה אבל המגרש כל שאפשר לטעון טוענין שמא שייר עכ"ל. א"כ מבואר דאין צריך הבעל לטעון רק כל שאפשר לטעון טוענין אנן. וכן נראה עוד ממה שדקדק שם הרמב"ן אח"כ למה כותבין למהך וכתב וז"ל ויש לומר דלישנא דגיטא הוא אגרת שבוקין וג"פ ולמהוי שריא לכו"ע וכיון דכתבו הרי את מותרת