אור גדול קפה

ז) אמנם קו' המגיד הנ"ל עצומה דכיון דגרעה משליח דעלמא בלא בפ"נ משום דבדידה חיישינן לזיופא טפי משום שהיא נוגעת א"כ עם בפ"נ אמאי מהימנא ולשי' הריב"ש אתי שפיר דלא גרעה משליח דעלמא אמנם להמגיד קשיא. ולכאורה רציתי לומר דהנה בהא דקאמר גיטין (ג' א') כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה בפני ב' או בפני ג' מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי אנפשי' נראה מפי' הרשב"א שם דקאי אבעל די בעל דייק מעיקרא ולא אתי הבעל לאורועי אנפשי'. אבל הפ"י שם מפרש דקאי על השליח דדייק טפי ולא אתי השליח לאורועי אנפשי'. וכ"נ קצת מתוס' שם ד"ה הכא דבאמירת בפ"נ דייק טפי. וא"כ יש לומר דבלא בפ"נ לא דייקא כ"כ ולא האמינוה להאשה עצמה כיון דנוגעת משא"כ באומרת בפ"נ דדייקא טפי אף לנוגעת האמינו, אף דלענין חמש נשים אמר אביי הטעם לחלק בין א"י לחו"ל משום ערעור הבעל דבארץ מהני ואפשר דלקלקולא מיכוונא ובחו"ל לא מהני הערעור לכך מהימנא, ולא קאמר הטעם הנ"ל דבארץ לא דייקא כ"כ משא"כ בחו"ל דדייקא יותר וכנ"ל משום דצ"ל בפ"נ וכדעת הראב"ד הנ"ל ומשמע דכל הטעם דאי"נ בארץ כמו בחו"ל משום דאיכא למימר דלקלקולא קמיכוונא, וא"כ באשה עצמה דלא שייך זה ממילא אין טעם לחלק בין ארץ לחו"ל ואף בארץ מהימנא, י"ל דאביי שהקשה לרב יוסף מסברא דאדרבא איפכא מסתברא לא הי' יכול להקשות מסברא זו דדייקא טפי באמירתה דאין זו סברא מוכרחת ואלימא כ"כ עד שיסתור משום הכי מסברת חוץ תירוץ רב יוסף רק סברא זו דאפשר דלקלקולא קמיכוונא אלימא ומוכרחת לסתור בזה מסברא תי' רב יוסף, אבל באמת כיון שמוכרח תי' אביי שוב י"ל ג"כ אף באשה עצמה דקתני דנאמנת בחו"ל אפ"ה אין להוכיח מזה דנאמנת אף בארץ משום דאפשר לחלק כנ"ל. אמנם מלבד שהוא דחוק מאחר דלא מצינו בגמ' טעם וסברא לחלק בין ארץ לחו"ל רק טעמא דאפשר דלקלקולא מיכוונא דלא שייך באשה עצמה מנ"ל לבדות מעצמו עוד סברא אף באשה עצמה לחלק בין ארץ לחו"ל, אף גם יש להקשות ע"ז מהירושלמי גיטין (פ"ק ה"א) על הא דנתן לה ולא אמר בפ"נ דארי"ו דיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ והקשה הירו' דאמאי לא תיהני לאחר הנתינה בפ"נ ומתרץ דסבר רי"ו שאין האשה נאמנת לומר התקבלתי גיטי משלוחי בעלי [פי' שאינה נאמנת לומר שפלוני שליח הבעל ע"ז הגט שיהא נאמן באמירתו בפ"נ.] ומקשה ע"ז והא תנינן האשה עצמה מביאה גיטה וחש לומר שמא משלוחי הבעל קבלה. [פי' איך נאמנת שהיא עצמה שליח הבעל ונאמנת עם בפ"נ דלמא קבלה משליח הבעל והיא איננה שליח ואי"נ עם בפ"נ. והשירי קרבן שם מקשה דהא שליח שני אומר שליח ב"ד אני ואי"ל דלמא משקרת דא"כ לא תהא נאמנת להביא גיטה יעו"ש. ואינני יודע מאי קאמר דהא זהו גופי' הקו' דלא תהא נאמנת דלמא קיבלה משליח שלא אמר בפ"נ. וגם הקו' השנית לק"מ דמקשה דנאמנת במיגו דנתגרשה דז"א דעכ"פ איך מהני במקום ערעור וכנ"ל (באות ה').] יעו"ש בירושלמי אלמא דהירושלמי הוכיח דנאמנת לומר שפלוני שליח מהא דנאמנת בעצמה בפ"נ אלמא דלא מחלקינן בין אומרת בפ"נ דדייקא טפי, מאינה אומרת. והנה בדוחק הי' אפ"ל דהנה רע"א (סי' רכ"ב) ובמראות הצובאות (אות כ"ח) בשם מהריב"ל תמהו לאביי דא"כ מאי קאמר במתני' מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הא החילוק פשוט דבמיתה יכולה לקלקלה משא"כ בגט. והנה הנודע בשערים יבמות (כ"ה א') כתב דע"ז החילוק לחוד דא"י לקלקלה לא היינו סומכין לולא הא דהכתב מוכיח ג"כ ותרתי בעינן הא דא"י לקלקלה והא דכתב מוכיח. ובזה הי' אפשר לפרש הא דקאמר ורב יוסף אין רישא וסיפא בחו"ל ומציעתא בארץ ממאי מדלא קתני שהכתב ופה מוכיח וכתב רש"י דלאביי לא תקשה דה"ק מה בין פה דמיתה לפה דגט. ותמה הפ"י דקארי לה מאי קארי לה הא פשיטא דלק"מ על אביי ומאי דייק רב יוסף יעו"ש בפ"י וכן בריטב"א נדחק בזה, ולפי הנ"ל י"ל דכוונת רב יוסף דפה דגט היינו מה דע"י פיו א"י לקלקלה דלא מהני ערעור הבעל וזהו קושייתו דהול"ל שהכתב ופה מוכיח הא הפה עיקר המעלה דא"י לקלקלה, וא"כ איננו ענין לפה דמיתה. אמנם רע"א זצ"ל והמראות הצובאות שם הקשו עוד דמאי קו"ח אשה עצמה מחמש נשים הא מעליותא דחמש נשים במה דא"י לקלקלה גריעותא היא לגבי דידה דבחמש נשים כיון דא"י לקלקלה לא חיישינן דמשקרות משא"כ גבי דידה. והמראות הצובאות שם הוסיף להקשות דהא חזינן הכי גבי שבוי' דאיהי עצמה לא מהימנא וחמש נשים מהימני כדאיתא בש"ע (סי' ז') אלמא דהיכא דלא שייך קלקולא ה' נשים עדיפי מדידה וא"כ ליכא קו"ח, ומה דרע"א והמראות הצובאות (אות הנ"ל) שניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ זה עפ"י דברי הרשב"א דהצרה עכ"פ נוגעת קצת לדחות מביתה יעושה"ט בדבריהם, לא הבנתי שום התחלה תירוצם דעכ"פ מנ"ל דה' נשים גריעי מאשה עצמה מהא דבמיתה אינן נאמנות והיא נאמנת, ומאי ראי' היא זו דהיכא דיכולין לקלקלה בוודאי גריעי מהיא עצמה משא"כ היכא דלא שייך קלקול רק נגיעה י"ל דהיא עצמה גריעא דהיא נוגעת יותר, וגם מה שתרצו בזה המשנה דמה בין גט למיתה ג"כ איננו מובן דהא מ"מ חזינן דהיכא, דשייך קלקול לא מהני כתב מוכיח וא"כ איכא חילוק בין קלקול לנגיעה א"כ שוב ל"ק החילוק דבין גט למיתה דאפשר דנגיעה לא פסלו רק היכי דיש לחוש דלקלקולא קמיכווני. לכן הי' אפ"ל דמפני חומר הקושיא הנ"ל מוכח דאין הטעם דאיכא חילוק בין ארץ לחו"ל משום הא דקאמר אביי דא"י לקלקלה רק עיקר טעם החילוק משום דבחו"ל דצ"ל בפ"נ דייקא טפי משא"כ בארץ לא דייקא כ"כ אבל אין החילוק משום דיכולה לקלקלה דגם בחו"ל יכולין לקלקלה ע"י עדים וראי' וכמ"ש התוס' רק עיקר טעם החילוק כנ"ל והא דקאמר תניא כוותי' דאביי היינו כוותי' ולא מטעמי' דלדינא מוכח מהברייתא כאביי דבחו"ל מהימני ולא בארץ אמנם דלא כטעמי' דלאביי הטעם משום דבארץ יכולה לקלקלה משא"כ בחו"ל, ומברייתא מוכח דלא כוותי' דלפ"ז ליכא קו"ח כלל וכנ"ל רק דטעם החילוק בין ארץ לחו"ל משום דהיכא דצ"ל בפ"נ דייקא טפי וכנ"ל והא דקאמר במשנה טעמא דכתב מוכיח היינו כק"ש הנודע בשערים הנ"ל דטעמא דדייקא לחוד לא סגי רק בצירוף הא דכתב מוכיח ולפ"ז יומתק ג"כ הא דמקשה רב יוסף דהול"ל שהכתב ופה מוכיח ויעויין בפ"י דכוונת הקו' דפה דגט איננו דומה למיתה משום דדייקא טפי. ועדיין אינו מרווח. ולפי הנ"ל מוכרח דזהו עיקר ואשה"ט. ומעתה לפ"ז א"ש דעת הראב"ד הנ"ל דמוכח מש"ס דילן דהטעם משום דייקא ודלא כהירושלמי הנ"ל אמנם זהו דוחק גדול לומר דתניא כוותי' דאביי היינו בדינא ולא מטעמי', לכן נראה ליישב דברי הראב"ד הנ"ל כאופן הנ"ל בדרך מרווח. דהנה כבר נתבאר מאי דתמהו רע"א זצ"ל והמראות הצובאות בשם מהריב"ל על אביי דלפ"ז מאי קאמר במתני' מה בין גט למיתה הא החילוק פשוט ומבואר דבמיתה יכולין לקלקלה משא"כ בגט ומה דתירצו דמ"מ איכא חשש נגיעה כבר כתבתי שאינני יודע שום התחלה לזה דמ"מ מאי מקשה דלמא משום נגיעה לא, פסלו, וכמו בכתב מוכיח דהיכי דשייך קלקלה אף דאיכא כתבא לא מהימני ואפ"ה מפני חשש נגיעה לא פסלוהו וא"כ ה"נ בלא כתבא לק"מ. ומאי דתירץ הנודע בשערים דתרתי טעמי בעי התנא ג"כ תמוה דבשלמא אי משכחת גוונא דא"י לקלקלה בלא כתבא הוי שפיר דעל זה לחוד לא סמכינן בלא טעמא דכתבא, אמנם הא לא משכחת כלל גוונא דא"י לקלקלה בלא כתבא א"כ בטעמא דא"י לקלקלה לחוד סגי ואין שום נפ"מ לדינא בהא דבעי טעמא דכתבא ואיך נקט התנא טעמא דכתבא דאיננו מספיק דהא בארץ ישראל אי"נ. וגם נראה דבמיתה ג"כ משכחת לה דאיכא כתבא וכגון שהביאה הצרה כתב חתום בעדים שבעלה מת להפוסקים דל"ב קיום בעלמא ובמביא א' לכ"ע ל"ב קיום דהא נאמן דאינה נאמנת להביאה דהוי כגט בארץ ישראל דחיישינן למזוייף, וא"כ טעמא דכתבא איננו מספיק ושבק טעם המספיק בלחודא וכנ"ל, וגם הא דדן הקו"ח איננו מובן כלל וכנ"ל דטעמא דנקימה גדולה מנגיעת עצמה משא"כ נגיעה שלהן