אור גדול קפד

ומעתה לפ"ז שפיר יש מקום לומר דבאומרת שהיא שליח ואומרת בפ"נ שפיר מהני אף במקום ערעור דאם משקרת הי' לה לומר נתגרשתי ואי משום דמתייראת מערעור הבעל להכי מתייראת לומר נתגרשתי פן יבא ויערער ולכך מערמת שהיא שליח ואומרת בפ"נ בכדי שלא יהני ערעורו. דז"א דכל הטעם דבנתגרשתי מהני ערעורו [והיינו משום שאמרה תחלה שלב"פ לכך ל"מ אח"כ אפילו בפניו כמ"ש המהרי"מ שם בטעמא דמלתא דלא כהלח"מ.] היינו משום דאמרינן דמתחלה לא אסקא אדעתה שיבוא בעלה ויערער אבל אי הוי ידעינן דאסקא אדעתה שיבוא ואפ"ה אמרה היתה נאמנת כדמוכח מכתובות (דף כ"ב) וכמ"ש הנוב"י הנ"ל וא"כ כי אמרה שהיא שליח הבעל ואומרת בפ"נ שפיר מהימנא כשאר שליח, דמבואר בתוס' וראשונים (ריש גיטין) דאי הוי ידעינן וודאי שהבעל שלחו לא הוי צריך לומר בפ"נ ולכך באתיוהו בי תרי אי"צ בפ"נ רק דכ"ז שהגט אינו מקויים אי"נ שהבעל שלחו וחיישינן שהכל מזוייף, ולכך הצריכו בפ"נ, וא"כ האשה הנ"ל שפיר נאמנת במיגו דאם משקרת היתה אומרת נתגרשתי ואי דיראה שמא יערער ז"א דאי חיישת שמא יערער א"כ מעלת על דעתה שיבא הבעל ויערער שוב ממילא נאמנת בלא המיגו מטעם חזקה הנ"ל אף שלב"פ ואף בלא מיגו, ואי דאיננה מעלת על דעתה שיבוא ויערער שוב ממילא היתה יכולה לומר נתגרשתי כיון דלא יערער עוד, ובממ"נ נאמנת או מטעם חזקה שלב"פ או מטעם מיגו. **(הגה"ה. אב"ה. לענ"ד הדברים צ"ע דיש לומר דבאמת היא מתייראת שיבוא בעלה ויערער ולכן איננה אומרת נתגרשתי ואפ"ה לא שייך לומר דתהא נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ז"א דכיון דהיא אומרת שהיא שליח ואומרת בפ"נ שוב כשיערער הבעל שומע לא יהי' לוי ולא תצטרך להעיד עוד פעם בפניו ולהכחישו ולכן אינה מתייראת ממנו פן יבוא משא"כ בנתגרשתי שכשיבוא הבעל ויערער תהא צריכה עוד הפעם להכחישו בפניו. ודברי הנוב"י הנ"ל לענין חוקה אינם שייכים רק באומרת נתגרשתי וכנ"ל וצ"ע.)** אמנם באמת אף דהדברים נכונים ע"ד הפלפול מ"מ הם רחוקים. וגם דעדיין תקשה מעבד דנמי נאמן לומר בפ"נ דהתם אף לדעת הרמב"ם תקשה דהוי נוגע. וע"כ דגם לדעת הרמב"ם מוכרח דנוגע כשר דהתם שוב לא שייך מיגו משום דנפ"מ אם יערער והתם לא שייך החזקה דאינו מעיז. ובזה נסתר נמי מ"ש המהרי"מ מטעם דייקא דאכתי בעבד תקשה ועוד יש להקשות ולסתור הרבה בדברי מהרי"מ שם ואין להאריך עוד בזה. כי האמת יורה דרכו דכוונת המגיד פשוטה דלעולם נוגע כשר להרמב"ם אך להראב"ד מקשה שפיר כיון דבמביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפ"נ ואנן לא חיישינן לזיופא שלב"פ אם איתא דהיא עצמה אינה נאמנת וגרעה משליח וע"כ משום דהיא נוגעת גרעה אף דבשליח לא חיישינן מ"מ בדידה עצמה שהיא נוגעת חיישינן א"כ גם באמרה בפ"נ אמאי מהימנא כשליח דעלמא כיון דבלא אמירתה אמרינן כיון דהיא נוגעת גרעה משליח ואף בא"י לא תנשא משום דבדידה חיישינן יותר למזוייף א"כ אף באמרה אמאי מהימנא כשליח דעלמא, משא"כ להרמב"ם אף דהיא נוגעת מ"מ לא גרעה משליח דעלמא משום דהכתב מוכיח ובלא בפ"נ תנשא ומהני ערעור הבעל ועם בפ"נ לא מהני ערעורו כשליח דעלמא, משא"כ להראב"ד דס"ל דכיון דהיא נוגעת גרעה משליח ולא מהימנא אף דהכתב מוכיח א"כ גם עם בפ"נ לא תיהני אמירתה כיון דהיא נוגעת, זו היא כוונת המגיד על נכון א"כ מבואר דס"ל דלהראב"ד האשה גרעה משליח דאף בא"י לא תנשא בלא קיום כהבנת הבי"ש הנ"ל דאל"כ לק"מ קושייתו גם להראב"ד דהאשה הויא כשליח דעלמא דבא"י תנשא ובחו"ל לא תנשא ואף לדידי' לא גרעה אף דהיא נוגעת, וע"כ דס"ל כהבנת הבי"ש הנ"ל. וכן נראה דעת המהריב"ל שהביא הלח"מ שם (ספ"ז מגירושין) דכתב דדעת הראב"ד דאנן חיישינן לזיופא אף שלב"פ ותמה עליו הלח"מ דא"כ תקשה מא"י דהמביא אינו צריך בפ"נ רק דהטעם משום ערעור. ולק"מ דמהריב"ל ג"כ סובר בשי' הראב"ד כהבנת בי"ש הנ"ל דבאשה עצמה אף בא"י לא תנשא בלא קיום. וע"ז שפיר קאמר הריב"ל דדעתו כדעת הרשב"א והר"ן דמדינא אף שלב"פ חיישינן לזיופא רק דבא"י משום תקע"ג תקנו דתנשא בלא קיום, ורק בשליח דעלמא תקנו אבל בדידה לא תקנו ואוקמא אדינא לחוש לזיופא אף שלב"פ, משא"כ לדעת הר"י שהביא הר"ן והרשב"א והראשונים דשלב"פ לעולם לא חיישינן לזיופא א"כ תקשה דבאשה עצמה אמאי לא תנשא עכ"פ בא"י בלא בפ"נ דהא לזיופא אנן לא חיישינן שלב"פ, אף דהיא נוגעת הא בכל המוציא שטר ג"כ הוי נוגע ואפ"ה לא חיישינן לזיופא שלב"פ, ולערעור הבעל נמי לא שייך לחוש בא"י דמצויין לקיימו, וע"כ דסובר דמדינא חיישינן לזיופא שלב"פ. ואשה"ט. וספר מהריב"ל איננו אתי אך לפי מה שהביאו הלח"מ יש ליישבו כנ"ל. ו) ועתה נחזי אנן. הנה לכאורה תמוה לשיטת הראב"ד להבנת הבי"ש והנוב"י וכן הוא הבנת המגיד ומהריב"ל וכנ"ל א"כ מאי פריך בגמ' גיטין (סוף פ"ב) לרב יוסף רישא וסיפא בחו"ל ומציעתא בארץ הא סיפא נמי מיירי בארץ דאשה עצמה צריכה לומר בפ"נ ובלא בפ"נ לא מהימנא אף בארץ א"כ י"ל דהמציעתא וסיפא איירי בארץ. וכן הא דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צ"ל בפ"נ, והוכיח מזה כתי' אביי דמיירי בחו"ל ומאי ראי' דלמא קאי על ארץ ואפ"ה צריכה לומר בפ"נ דוקא דבלא בפ"נ אף בארץ לא תנשא באשה עצמה. דבשלמא לשי' הריב"ש בהבנת דברי הראב"ד דדוקא בחו"ל אבל בארץ אף באשה עצמה תנשא בלא בפ"נ א"ש דע"כ הסיפא בחו"ל דבארץ אף באשה עצמה אינה צריכה בפ"נ, אמנם להמגיד וסייעתו הנ"ל תקשה. אמנם באמת לק"מ דגם להריב"ש תקשה דהא הראב"ד (בפ"ו מעבדים) והריב"ש (סי' שפ"ה) הקשו לשי' הרמב"ם דיכולה להנשא בלא קיום ובלא בפ"נ רק כשיערער הבעל צריכה קיום דא"כ מאי מקשה גיטין שם אשה מכי מטי גיטה לידה איגרשה לה דלפירוש הרמב"ם הק' דאמאי צריכה בפ"נ וע"ז הקשו הראב"ד והריב"ש דדלמא הפירוש צריכה בשביל שלא יהני ערעור הבעל ולעולם דיכולה להנשא אף בלא בפ"נ רק שלא יהני ערעור צריכה לומר בפ"נ כנ"ל (באות א') ומכח זה פירשו באופן אחר, א"כ אף להבנת הריב"ש בשיטת הראב"ד תקשה דמאי פריך סיפא בחו"ל דלמא אף הסיפא בארץ והא דקתני צריכה לומר בפ"נ היינו אף דיכולה להנשא בל"ז אך שלא יהני ערעור הבעל צריכה לומר כקו' הראב"ד לשי' הרמב"ם הנ"ל, וכן תקשה על הא דקאמר רב אשי מתני' נמי דיקא. א"ו דלשי' הראב"ד אין הכוונה דסיפא בחו"ל דוקא רק דהכוונה באומר בפ"נ דכן הוא לשי' הרמב"ן והרמ"ה דלאביי הני חמש נשים נאמנות אף בארץ באמרו בפ"נ וא"כ בארץ ובחו"ל לאו דוקא רק כמנהג ארץ בלא אמירת בפ"נ לא מהימני ובחו"ל היינו כמנהג חו"ל עם בפ"נ אף בארץ מהימני. וא"כ ה"נ רישא וסיפא בחו"ל היינו דמיירי בכמנהג חו"ל ומציעתא בארץ היינו כמנהג ארץ. וכן הא דקאמר רב אשי מתני' נמי דיקא היינו דמיירי בכמנהג חו"ל עם בפ"נ, וא"כ גם להבנת המגיד וסייעתו לק"מ וא"ש: ועוד נראה דאף להבנתם בשי' הראב"ד דאף בארץ לא תנשא בלא בפ"נ מ"מ ז"א אלא לאביי דבהני חמש נשים ג"כ בארץ לא מהימני משא"כ לר' יוסף דס"ל דהני חמש נשים אינן נאמנות אלא בארץ ולא בחו"ל א"כ פשיטא דהיא עצמה מהימנא בארץ בלא בפ"נ דמלבד הקו"ח מה' נשים מהא דאינן נאמנות במיתה אלמא דגרעי מהיא עצמה אף גם לרב יוסף איכא קו"ח מיני' ובי' דהא הני חמש נשים בפ"נ אינן נאמנות ואפ"ה בארץ מהימני א"כ היא עצמה דמהימנא בפ"נ כ"ש דמהימנא בארץ בלא בפ"נ, א"כ לרב יוסף פשיטא דהיא עצמה בארץ יכולה להנשא בלא בפ"נ אף להראב"ד וא"כ א"ש הא דמקשה לרב יוסף רישא וסיפא בחו"ל וכן הא דאמר רב אשי מתני' נמי דיקא כאביי ולא כרב יוסף ואשה"ט.