אור גדול קפ

ותמה הב"י בבדה"ב שם דהא הטור סתם כדעת הרמב"ם וא"כ מ"ש דבשליח לקבלה בעיא קיום יעושה"ט בבדה"ב, ולק"מ דדוקא באשה עצמה סובר דאי"צ קיום מפני שטוענת ברי שנתגרשה משא"כ בשליח קבלה וכנ"ל, וכמ"ש הנוב"י להסתפק לדעת הרמב"ם הנ"ל. שוב מצאתי בבי"מ (סי' קמ"א) כעין זה. [ומה שדקדק עוד שם הבדה"ב דאין לשון הטור מכיון דהא לעיל לא מיירי מהבאת עידי מסירה ג"כ לק"מ דקאי על דינא דמתניתין שכתב לעיל שצריכה ב' כיתי עדים בפנינו אמרה ובפנינו קיבל והוא פשוט ומבואר להמעיין שם בטור.]. ואשה"ט. אמנם הרמב"ם (פ"ו מגירושין הל' ב') לא כתב דבגט יוצא מתחת ידי השליח קבלה ליבעי קיום רק כתב סתם דביוצא מתחת יד שליח קבלה אי"צ עדים יציאתו מתח"י כיציאתו מתח"י האשה א"כ מבואר דהשוה אותם משמע דכמו דביציאתו מתח"י האשה אי"צ קיום באינו מערער ה"נ ביציאתו מתח"י שליח קבלה, וכן משמע מדהכא לא הזכיר מקויים ולקמן (בהלכה ט"ו) גבי שליח הולכה שנתן לה בינו לבינה כתב הואיל והגט יוצא מתח"י מקויים בחותמיו ה"ז גט כשר, והיינו כנ"ל דבשליח הולכה צריך קיום חותמיו אף באינו מערער משא"כ בשליח קבלה דהוי כאשה עצמה דבלא ערעור ל"ב קיום, וביותר מבואר בפי"ב מגירושין (הל' א') דדוקא במערער בעי קיום בשליח קבלה וכן שם (בהל' י"ג וי"ד) יעושה"ט מבואר מכל הני דוכתי דדעת הרמב"ם בשליח קבלה כדעת הר"ן דדינו כמו באשה עצמה דבאינו מערער ל"ב קיום אף דהיא אינה יודעת, ודלא כמו שנסתפק הנוב"י בדעתו, אלמא דאין הטעם משום אמירתה רק כהסבר הר"ן א"כ קו' הרשב"א הנ"ל לק"מ. אך מה שאני נבוך קצת לדעת הרמב"ם הוא, דהנה הטור אבה"ע (סי' קמ"ב) הביא בשם הרמ"ה גבי הא דאשה עצמה אי"צ קיום דאפילו התנה עמה שלא תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני אינו אלא תנאה ואי"צ קיום. והוא מוכח בגמ' ספ"ב דגיטין לשי' הרמב"ם דמפרש איגרשא לה דאי"צ קיום ומקשה נמי על האוקימתא דלא תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני סוף סוף כי מטית להתם איגרשה לה אלמא דגם בכה"ג אי"צ קיום, והנה דעת הרמב"ם (פ"ו מגירושין הל' ד') דהאשה עושית נמי שליח הבאה, ויעויין בר"ן גיטין (ריש התקבל) דמקשה דאיך מתגרשת בו ותי' דידו כידה רק דאינו אלא תנאה, א"כ שליח הבאה הוי נמי שליח קבלה רק דאינו אלא תנאה שיגיע לידה ואז מתגרשת בקבלה הראשונה, א"כ לפי הנ"ל דשליח קבלה דינו כדין האשה עלמה א"כ שליח הבאה נמי אי"צ בפ"נ וא"צ קיום דהוי כהתנה עם האשה וכנ"ל, והרמב"ם (בפ"ו מגירושין הל' ה') כללא כייל וכל מקום שנאמר בהל' גירושין שליח סתם הוא שליח הולכה או שליח הובאה, וא"כ כל הדינים שכתב (בפ"ז מגירושין) בשליח סתם דבעי בפ"נ או קיום היינו נמי אף בשליח הבאה, והוא תימה דהא הוא שליח קבלה ואיננו אלא תנאי כנ"ל וא"כ הוי כאשה עצמה שהתנה עמה וצ"ע לכאורה. אמנם אם נימא דגם שליח הבאה צריך לומר בפ"נ. יקשה (בר"פ התקבל) דבעי בגמ' איש לקבלה ואשה להולכה מאי, הא דבעי באשה להולכה פשיטא דלא קמיבעי לי' רק בשליח להולכה מכח הבעל שתהא האשה שליח הבעל וידה כידו, אבל בשליח הבאה מכח האשה כהסבר הר"ן הנ"ל דידי כידה דהיינו שלית קבלה ממש רק בתנאי וכנ"ל פשיטא דאשה נעשית שליח להבאה דהיינו כקבלה ממש. ואדרבא באיש הוי ספיקא לבעיא זו והיא בכלל הבעיא איש לקבלה והדברים פשוטים, וא"כ תמוה הא דפשיט רבי מרי מנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה והתם הולכה היא, ופירש"י מדקתני להביא ולפי הנ"ל קשה טובא דלמא מיירי בשליח הבאה דידה דפשיטא דבזה שייך לשון להביא וכדקאמר בכל דוכתי דמיירי בשליח הבאה דידה הבא לי גיטי, והוא תמוה לכאורה. ע"כ נראה מוכרח לפ"ז דשליח הבאה דידה באמת אינו צריך לומר בפ"נ, וכנ"ל לפי הסבר הר"ן. ולפ"ז יש לפרש ראיית רב מרי דקאמר והתם הולכה היא לשי' הרמב"ם הנ"ל דאין ההוכחה מלשון להביא, דז"א ראי' לשי' הרמב"ם דאפשר בשליח הבאה וכנ"ל, רק דהראי' הוא דהא משני לה אביי סוף פ"ב דגיטין שלא תקשה מתניתין אברייתא דמתני' מיירי במקום שצ"ל בפ"נ ותניא כוותי' דאביי יעו"ש וא"כ ע"כ דמיירי בשליח להולכה מכח הבעל דבשליח הבאה אינו צריך לומר בפ"נ וכנ"ל, ולפ"ז מוכרח באמת דכל הני דינים דכתב הרמב"ם (בפ"ז מגירושין) בשליח סתם לענין בפ"נ מיירי בשליח הולכה דוקא ולא בשליח הובאה דידה, ומ"ש הרמב"ם (שם פ"ו הל' ה') וכייל דכל מקום שהזכיר שליח סתם היינו שליח הולכה או הובאה אין כוונתו דמיירי משניהם רק או מזה לחוד או מזה ובפ"ז מיירי מהולכה לחוד. וכן מוכח מפ"ו גופי' (הל' כ"א) דאם ביטל ביד השליח חוזר ומגרש בו דלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות, דנראה דלא שייך זה רק בשליח הולכה דהוא מכח הבעל אבל בשליח הבאה דהוא מכח האשה לשי' הרמב"ם וכבר עביד שליחותו בקבלתו מיד הבעל אף דעדיין יכול לבטל הגט קודם חלות הגירושין מ"מ נראה דשליחותו אינו יכול לבטל. ויותר מזה מבואר במגיד (פ"ו הל' ד') דשליח הבאה דידה יכול ליתנו לה בע"כ דידה, אף דאינו אלא מכחה ושליחותה קעביד, והיינו דבקבלתו מיד הבעל כבר עבדי' לשליחותו וההגעה לידה איננו אלא תנאי ויוכל להתקיים בע"כ דידה דזה לא שייך לשליחות עוד, ואף דיש לדחות ולפרש כוונת המגיד באופן אחר מ"מ מסברא נמי נראה דהדין כן, וא"כ פשיטא דאינו יכול לבטל השליחות וע"כ דלא קאי רק על הולכה לבד. ואפשר דהרמב"ם רמז זה בלשונו שכתב השולח גט ביד השליח היינו דהוא המשלח ושליח דידי', וברפ"ז נמי כתב אלא נתן לו הבעל גט וא"ל תן גט זה לאשתי דהיינו שליח דידי' וא"ש. ונפלאתי על שלא העירו בזה האחרונים לחקור לענין שליח הובאה דידה לענין בפ"נ ולענין ביטול ומקום הניחו בס"ד. ג) ובהנ"ל יתיישב היטב דברי הירושלמי (פ"ד דפיאה הל' ה' ופ"ד דמע"ש הל' ד') והירושלמי שם משובש והנודע בשערים (בחי' גיטין דף כ"ד) ובשערי ירושלמי הנדפס מאתו בפ"ד דפיאה הביא בשם הגר"א זצ"ל כת"י שהגי' על נכון, ות"ל שכיוונתי להגהת הגר"א זצ"ל, וגם לכל דברי הנודע בשערים שם במה שיישב דברי רש"י מדעתאי טרם ראותי דבריהם בס"ד. דאיתפלגון ר' יונה ור' יוסי חד אמר הראוי ליטול דוקא זכה בשביל העני דהוי כאשה לקבלה שהיא בתורת אותו דבר ממש אבל איש איננו ראוי לקבלה אף דהוא בתורת גיטין ליתן גט מ"מ כיון שאינו בתורת אותו דבר ממש לקבל גט אינו יכול להעשות שליח לקבלה וכס"ד דגמ' דידן גיטין (ר"פ התקבל) הנ"ל. וה"נ לזכות לעני בלקט שכחה ופיאה בעינן שיהא עני דוקא, שיהא בתורת קבלת לקט שכחה ופאה אבל עשיר אף דהוא בתורת לקט שכחה ופאה דמחוייב ליתן אינו יכול לזכות לעני לקבל בשבילו דאיננו בתורת אותו דבר ממש דהוי ממש כאיש לקבלה דלא מהני מה שהוא בתורת אותו דבר לענין נתינה וחורנא אמר הראוי ליתן זכה דסובר כמסקנת הש"ס דילן דאיש לקבלה נמי שפיר דמי כיון שהוא עכ"פ בתורת אותו דבר לענין נתינה, ומ"ד הראוי ליתן כ"ש ליטול [כצ"ל] ומ"ד הראוי ליטול אבל ליתן לא מתני' פליגא על מ"ד הראוי ליטול זכה דתנינן תמן תן גט זה לאשתי, [דחוזר מטעם חוב הא לולא זה לא הי' חוזר] באשה [והא דקאמר אם רצה לחזור יחזור דמבואר דבמטי גיטה לידה מיהא מתגרשת וכדדייק כה"ג בגמ' דידן (בר"פ התקבל) דקאמר קמ"ל התקבל והולך קאמר והיינו מהאי דיוקא, וא"כ איך נעשית שליח להולכה לק"מ דמלתא פסיקא קאמר דחוזר בכל ענין בין באיש בין באשה ולכי מטי גיטה לידה אפשר דאה"נ דבאיש מתגרשת ובאשה אינה מגורשת אך דלענין חזרה הוי מלתא דפסיקא בין באיש בין באשה וטעמא דחוב בעינן בשביל אשה ואין כוונת הירושלמי דמיירי באשה לחוד רק דטעמא דחוב הוא בשביל אשה] ומקשה, ושטר שחרור זה לעבדי, [ומשני] בעבד שכן ראוי לקבל גט שחרורו [ומקשה] והעבד ראוי להוליך את הגט [פי' דסבר דרישא וסיפא בחד שליח מיירי, ולפמ"ש לעיל במוסגר דכוונת הירו' דמיירי בין באיש בין באשה איננו מובן זו הקו' דהא י"ל דמיירי בין באיש בין באשה בין בעבד, וטעמא דחוב בגט בשביל אשה וטעמא דחוב בעבד בשביל עבד. ואפשר דמשמע לי' להירו' דטעמא דחוב בתרווייהו משום חד שליח. או