אור גדול קעח

ומעתה לפ"ז לכאורה יקשה על הא דכתבנו לעיל (באות הקדום) דהגמ' שם (כ"ב ב') אינו סובר הך ילפותא דשאר א"כ תהדר קו' לדוכתי' איך יליף שם הגמ' מקו' רבא בסתירת הכתובים לאחותו מאנוסה דהא כל קו' רבא כפי שנתבאר אינה אלא להכריח הך ילפותא דשאר דדוקא הוא אבל בלא"ה קו' רבא אינה קו' כלל דסתירת הכתובים אינה סתירה דמשכחת לה באמבטי וכנ"ל. וא"כ לפי הנ"ל דהגמ' שם לא ס"ל הך דרשא דשאר א"כ קו' רבא לאו קו' היא וכנ"ל ואיך מוכיח מינה הגמ' לאחותו מאנוסה. אמנם זה אינו תלוי בדברינו הנ"ל. דהא אף אי נימא דהגמ' שם (כ"ב ב') ס"ל הך דרשא דשאר מ"מ הא השאר אינו מגלה רק דקרא דערות אשה ובתה לא מיירי באנוסה רק בנשואה אבל בהיפך דקרא דבת בנך או בת בתך מיירי באנוסה לא מגלה לן כלל ושפיר אפשר באמבטי. א"כ קשה אף בלא דברינו הנ"ל איך מוכיח הגמ' מקו' רבא לאחותו מאנוסה הא קרא דבת בנך או בת בתך משכחת לה באמבטי. אמנם באמת לק"מ. דכיון דנימא דבתו מאנוסתו לא מקרי בתו רק מן אישות. א"כ נראה דכ"ש בתו מאמבטי לא מקרי בתו. וע"כ לא כתבו התוס' דבתו מאמבטי הוי בתו לכל דבר רק לפי האמת דגם מאנוסתו מקרי בתו. אבל עכ"פ פשיטא דבתו מאמבטי לא עדיפא מבתו מאנוסתו וא"כ א"ש דאף אם נתרץ דקרא דבת בנך או בת בתך הוא באמבטי אפ"ה שפיר מוכח מזה דלא בעינן בתו מאשתו ואף שלא ע"י אישות מקרי בתו וכ"ש בתו מאנוסתו וא"ש. ט) ויען כי נתבאר לעיל בדברינו (באות ג') ליישב לשי' התוס' הא דדקדקו הרמב"ן והרשב"א מלשון איסורא בעלמא דקאמר בסנהדרין (ע"ו ב') דמשמע דבחמותו לאח"מ סבר ר"ע דליכא אלא איסורא בעלמא ולא אזהרה וכרת. ותירצנו דהתם בסנהדרין משום דמיירי אף בקידושין לחוד מש"ה קאמר לשון איסורא בעלמא. דבקידושין לחוד ולאח"מ ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא. וכ"ז לשי' התוס', אבל לשי', הרמב"ם דמבואר בדבריו דאינו מחלק כלל ואף בקידושין לחוד לאח"מ איכא כרת ואזהרה כמבואר בדבריו (פ"ב מאי"ב הל' ז' ח'). א"כ הדרא קו' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לדוכתי'. אמרתי להציע מה שנפל ברעיוני ליישב גם לשי' הרמב"ם באופן אחר. והוא בהקדים ליישב ג"כ מה שהקשו עליו הרמב"ן והרשב"א שם דהא קי"ל דון מינה ואוקי באתרה א"כ אמאי יליף חמותו מבת אשתו ובת אשתו מחמותו מינה ומינה. והנראה דהנה בחמותו איכא ב' קראי א' בעונש דשריפה דוקא מחיים. והב' קרא דארור שוכב עם חותנתו לאיסורא אף לאח"מ. וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א וכמבואר בגמ'. וא"כ כשבאנו למילף כרת ואזהרה מבת אשתו לחמותו לא שייך לומר דון מינה ואוקי באתרא. כיון דבאתרא דהיינו בחמותו איכא ב' אנפי עונש מחיים דוקא ואיסורא אפילו לאח"מ. וא"כ מאי חזית לומר אוקי באתרא על קרא דעונש ללמוד מחיים דוקא הא שפיר נוכל לומר אוקי באתרא על קרא דאיסורא, דאפילו לאח"מ. והכי עדיף טפי דלחומרא ועוד דהוי דומיא דמינה ומינה. ומינה ואוקי באתרא. וא"כ שפיר ילפינן לחמותו אזהרה וכרת אף לאח"מ. ושוב ממילא לא נוכל למילף לבתה רק שריפה מחיים דל"ש אוקי באתרא על כרת כיון דגם בחמותו חלוק שריפה מכרת וא"כ ל"ש לדמות לכרת וכמובן. וכ"ז לבתר דידעינן איסורא בחמותו גופי' אף לאח"מ. אבל אי לא הוי קרא דאיסור בחמותו שוב ממילא לא הוי מצינן למילף מבתה כרת ואזהרה רק מחיים דהוי אמרינן אוקי באתרא וכקו' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, רק משום דאיכא איסורא בקרא גבי חמותו גופי' לאח"מ שוב לא שייך אוקי באתרא דהא יש לומר ג"כ אוקי באתרא על קרא דאיסורא וכנ"ל וא"ש. הא דקאמר בגמ' בסנהדרין (ע"ו ב') הנ"ל ור"ע סבר איסורא בעלמא. דדקדק איסורא בעלמא היינו מאי דכתיבא גבי חמותו גופי' דבחמותו גופי' ליכא אלא איסורא בעלמא קרא דארור הנ"ל. וכוונתו מהני תרי קראי דכתיבי גבי חמותו חדא עונש שריפה וחדא איסורא בעלמא ליכא בחמותו לאח"מ קרא דעונש רק קרא דאיסורא בעלמא. ושפיר קאמר לשון איסורא בעלמא. והא דנקט קרא דחמותו דאינו אלא איסורא בעלמא ולא תפס יותר החיוב דאזהרה וכרת דילפינן מבת אשתו היינו משום דהא דילפינן כרת ואזהרה לחמותו מבת אשתו אינו אלא משום הא דקרא דאיסורא דארור דכתיבא בחמותו קאי אף לאח"מ וכנ"ל. וא"כ א"ש. דאיצטריך דקרא דארור דהוא איסורא בעלמא קאי על לאח"מ. וממילא מש"ה איכא נמי כרת ואזהרה מבת אשתו הא לולא קרא דאיסורא בעלמא דגבי חמותו גופי' על לאח"מ לא הי' נמי אזהרה וכרת דהוי אמרינן אוקי באתרא. וכנ"ל ואשה"ט הא דנקט איסורא בעלמא היינו קרא דכתיבא בחמותו גופי' ונקטי' דהוא העיקר הגורם למילף אזהרה וכרת ובדידי' תלוי ולולא זה דמצינו בחמותו גופי' איסורא בעלמא לא הוי ילפינן וכנ"ל ואשה"ט. ומה מאוד מיושב בזה מה דהקשו הרמב"ן והרשב"א על הרמב"ם דס"ל דלמטה כלמעלה א"כ ביבמות (צ"ד ב') דפריך בגמ' אי ר"ע ליתני נמי חמותו אמאי לא אמרו ליתני נמי בתה יעושה"ט. ולפי הנ"ל אשה"ט בטוב טעם דכמה דלא חדית לן הגמ' מאיסורא מי מיעטה קרא דהיינו דקרא דארור קאי אף על לאח"מ א"כ שוב הוי אמרינן אוקי באתרא וכקו' הרמב"ן והרשב"א וממילא לא הוי למטה כלמעלה. רק לבתר דחדית מאיסורא מי מיעטה דקרא דארור קאי נמי על לאח"מ א"כ ממילא לא שייך אוקי באתרא וכנ"ל ואשה"ט. וכבר יישב כעין זה בת' רע"א זצ"ל (סי' קכ"א). אמנם לפי מ"ש יתיישב יותר ברווחא בטוב טעם כמובן. אמנם כ"ז לשי' הרמב"ם דאינו מחלק כלל בין קידושין לנישואין. אבל לשיטת התוס' דבבתה כתיבא נישואין דוקא ובחמותו קידושין לחוד וילפינן זמ"ז. וכמו שנתבאר לעיל וכדמוכח מקושיות הנ"ל א"כ מוכרח דבלא"ה לא אמרינן אוקי באתרא א"כ נסתר זה. אמנם לשיטת התוס' כבר נתבאר בלא"ה ליישב היטב (באות ג') וכנ"ל ואשה"ט. הנה עד כה עזרני ד' בחסדו לבאר שיטת התוס' התמוהים מאוד מאוד במקום שלא מצאו אנשי חיל וגיבורי כח ידיהם בדברים פשוטים קרובים למרכז. ושבח והודאה לשמו יתברך כן יעזרני להבין ולבאר דברי הראשונים לאמתן. והנני נותן לכת"ר תשואת תן על שעוררני לעיין, קצת בזה כי מאוד יקר אצלי לגודל החומר. ואף כי יש עוד לפלפל בזה עפ"י מה שכתבתי לא רציתי להאריך עוד רק במה שהמשיכני העט בדברים הנוגעים לביאור דברי התוס' הנ"ל. אהובי ידידי חזק ואמץ בתורה ועלה מעלה מעלה ויהי' כמעיין המתגבר. כי הוא מוכשר לזה וכבר עלה בגרם המעלות וידיו רב לו למשקל ולמטרי בשמעתתא בשכל צח וזך. וימלא כריסו בש"ס ופוסקים ויהי' לארז אדיר. ויתברך לעסוק בתורה בהרחבת הלב ולתורה וגדולה במקום א' כנפשו ונפש אוהבו נאמנו מקרב ולב אוהב לאוהבי התורה ולומדי'. ירוחם יהודא החונה פה"ק סעלץ יצ"ו. סימן טז. ע"ד העגונה שנשאלתי שנתגרשה במקום רחוק עד שא"א לקיים חת"י הדיינים מהמעשה ב"ד שהביאה, והוא מקום עיגון גדול, ובש"ע (סס"י קנ"ב) מבואר דאין להתיר בלא קיום ובנוב"י (מה"ת סס"י קל"ו) החמיר בזה אף במקום עיגון, אמרתי לעיין קצת בזה כפי אשר יעלה בעטי בעזהי"ת, וד' ישים בפי דבר אמת שלא אכשל בדבר הלכה. והנה מקודם שנבוא לבאר סתירת דברי הש"ע (סס"י קנ"ב) שנתקשה הנוב"י שם וגם ברמ"א שלא הגי' שם (כבסס"י קמ"ב) אמרתי לעיין בשיטות הראשונים א) הנה הרמב"ם הל' גירושין (פ"ז הל' כ"ד ופי"ב הל' ב') והל' עבדים (פ"ו ה"ז) כתב דאשה עצמה מביאה