אור גדול קעז

דשריפה בבת אשתו אינה אלא מחיים דומיא דחמותו דילפינן מינה. וא"כ חמותו ובת אשתו דומין לגמרי ומקיימינן תרווייהו הא דבחמותו כתיב מחיים דוקא ובבת אשתו כתיבא סתמא אף לאחר מיתה כאן לשריפה כאן לכרת ואזהרה. ה"נ נוכל לדון לענין קידושין ונישואין דהא דבחמותו כתיבא קידושין היינו מחיים דוקא דכתיבא גבה. והא דבבת אשתו כתיבא נישואין דוקא היינו לאחר מיתה דהא קאי נמי על לאחר מיתה ומש"ה כתיב נישואין. וא"כ שוב י"ל דחמותו ובת אשתו דומין לגמרי בגז"ש דזמה זמה ולא סתרי אהדדי הא דקידושין ונישואין דקאי על מחיים ולאחר מיתה. וא"כ ילפינן לבת אשתו מחמותו על מחיים דחייב שריפה ואזהרה וכרת [דהא כבר נלמד לאזהרה וכרת אף לקידושין בחמותו בדין מינה ואוקי באתרא משום הא דאין עונשין אא"כ מזהירין וכנ"ל.] אף בקידושין לחוד וילפינן ג"כ לחמותו מבת אשתו דחייב באזהרה וכרת אף לאחר מיתה בנישואין דומיא דבת אשתו. ומעתה הא דכתבו התוס' דבבת אשתו בעינן נכנסה לחופה היינו לענין לפרש החיוב דקרא גבי בתה ונ"מ לענין לאחר מיתה דאילו מחיים ילפינן לה מחמותו דחייב אף בקידושין לחוד וכנ"ל. ומעתה כל הקושיות הנ"ל מיושבות בחדא מחתא דבכולהו מיירי מחיים ושפיר חייב אף בקידושין לחוד. ואשה"ט. ו) עוד אחת נשאר לנו לבאר מה דהקשה הפתחי תשובה הנ"ל מריש מס' דרך ארץ. דשם איתא בזה הלשון. המקדש את האשה ה"ז אוסר עליו שבע עריות אמה כו' בתה כו' וכולן שנאסרו עליו אין להם היתר לאיסורן כו'. א"כ מבואר דבקידושין לבד נאסר בתה עליו ואף לאחר מיתה. וא"כ זו קשה לכאורה. ונראה דגם זה יתיישב במה שנתבאר לעיל (אות ג') דחמותו לאחר מיתת אשתו בקידושין לחוד ליכא אלא איסורא דארור. וא"כ י"ל דגם זה ילפינן לבת אשתו מחמותו לאיסורא בעלמא לאחר מיתה אף בקידושין לחוד. [וכן מוכרח להנוב"י הנ"ל (באות ג') שכתב בשיטת ר"ח דלמעלה ליכא אלא איסורא בעלמא ולמטה כלמעלה דג"כ ליכא כרת ולאו. וא"כ תקשי קו' הגמ' יבמות (צ"ד ב') ליתני בתה. וע"כ דגם איסורא דארור ילפינן לבת אשתו יעו"ש.] וא"כ א"ש הכל. [ובאמת לפ"ז שוב הי' אפשר ליישב הקו' דקידושין ונזיר הנ"ל אף בלא דברינו הנ"ל (באות ה') לפי מה שנתבאר לעיל (אות ד') דהקו' מקידושין אינה אלא מהא דהמקדש אחת מאשה ובתה אינן מקודשות דלהתוס' קשה אמאי הבת אינה מקודשת הא אצלה הוי מסור לביאה. ולפי הנ"ל דלאיסורא דארור ילפינן לבת אשתו אף בקידושין לחוד מחמותו. א"כ שפיר הוי קידושין שאינן מסורין לביאה אף דאינו אלא איסורא בעלמא בלא כרת. דיעויין תוס' בקידושין שם (נ"א א') ד"ה קידושין דאף בחייבי לאוין הקשו דאמאי תופס בהן הקידושין הא הוי קידושין שאינן מסורין לביאה רק דתרצו דלא נאסר ע"י הקידושין. וא"כ הכא דנאסר ע"י הקידושין שפיר הוי קידושין שאינן מסורין לביאה באיסורא בעלמא וכן בהא דנזיר (דף י"ב) מיושב בפשוט משום איסורא בעלמא יעו"ש. אמנם הקו' מהמתני' דריש יבמות דקפסיק ותני לבת אשתו ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין לא יהא מיושב בזה. וגם בהא דקידושין הנ"ל דחוק טובא לומר בהא דמפרש שם הטעם בהמקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות משום דאינן בזה אחר זה דהכוונה היא רק על קידושי האם וממילא גם קידושי הבת לא חיילי משום קני את וחמור וכדלעיל (אות ד') דהוא דחוק טובא כמובן, וגם נראה דלא שייך למילף לענין איסורא דארור בקידושין לחוד בת אשתו מחמותו כיון דבחמותו איכא נמי כרת בקידושין לחוד ובבת אשתו ליכא שוב ממילא גם איסור ליכא למילף מחמותו כמובן משא"כ לפמ"ש (באות ה') שפיר ילפינן מהדדי דחמותו ובת אשתו דומין לגמרי (וכן להנוב"י הנ"ל). ועכ"פ הקו' מריש מס' דרך ארץ שפיר י"ל כנ"ל ואשה"ט.]. ומיושב בזה ג"כ הא דקשי' לי לשיטת התוס' דבעינן נכנסה לחופה, א"כ קשה לכאורה הא דכתבו התוס' יבמות (ט' ב') ד"ה בתו מאנוסתו דצריך לומר דשניהם אנוסות כו' יעו"ש. דהא לפי שיטתם הנ"ל י"ל דדוקא בראשון צריך לומר דאנסה משא"כ בשני י"ל בקידושין דקדשה בביאה דקי"ל ביאה אירוסין עושה וילדה, או אפילו קידשה בדבר אחר [ואפילו אם נימא ביאה נישואין עושה] מ"מ י"ל דבא עלי' לאחר קידושין שלא לשם נישואין [וביהודא הוי התירא] ואפילו לפמ"ש לעיל (באות ה') אכתי י"ל לאח"מ. אמנם לפי הנ"ל דאיסורא איכא אף לאחר מיתה ובקידושין לחוד א"ש דלא הו"מ למימר האסורה לזה מותרת לזה כו' או חולצת או מתייבמת דהא עכ"פ אסורה לזה באיסורא דארור וחולצת ולא מתייבמת ואשה"ט. ז) אמנם קשיא לי על התוס' מה שלא מצאתי שהרגישו בזה המחברים הנ"ל, מיבמות (כ"ב ב') ואימא פרט לאחותו מאנוסה ההיא לא מצית אמרת דרבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה דידה ובת בתה דידה שרי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ובת בתה הא כיצד כאן באונסין כאן בנישואין. והיינו דמקו' רבא מוכח דבנו או בתו מאנוסה הוי בנו או בתו וה"ה אחותו מאנוסה הוי אחותו. ולפי שיטת התוס' הנ"ל קשה דהא מקו' רבא אינו מוכח כלום דהא קו' רבא יש לתרץ כאן באירוסין כאן בנישואין דקרא דבת בנך או בת בתך מיירי מאשתו ארוסה כגון שקדשה בביאה או שבא עליה שלא לשם נישואין וכנ"ל. ולאחר מיתת ארוסתו דבזה לכולהו תירוצי הנ"ל ליכא איסורא דבת אשתו לענין אזהרה וכרת. וא"כ שפיר איצטריך קרא דבת בנך או בת בתך. אך רבא דקאמר כאן באונסין היינו דקושטא דמלתא נקט דמיירי אף מחיים בבת אנוסה. וא"כ ליכא להוכיח מהא דרבא לאחותו מאנוסה דהא שפיר אפ"ל דמאנוסה לא איקרי בת ואחות וקו' רבא יש לתרץ כנ"ל אמנם ג"ז איננו קו'. דהא לפי האמת דיליף בגמ' שם (כ"ג א') מן מולדת חוץ לאחותו אף מחייבי כריתות שוב לא צריכינן לאחותו מאנוסה להאי לימודא מקו' רבא כמובן דהא חייבי כריתות לעולם הויא אחותו מאנוסה דהא לא תפסי קידושי והגמ' מתחלה דיליף לה מקו' רבא. י"ל דהגמ' לא אזלא אליבא דרבא דיליף שם (ר"פ נושאין) בתה משאר רק כהברייתא מקיחה ובתה יליף מגז"ש וכמ"ש הרמב"ן וכנ"ל (באות א'). מקיחה להדיא בירושלמי שם (ריש נושאין) דיליף מקיחה ובתה מגז"ש. וא"כ אף בתה חייב בקידושין לחוד. ולמסקנא שוב בלא"ה לא צריכינן לזה וכנ"ל וא"ש. ח) ועדיין יש לבאר. דהנה לכאורה יש להקשות על קו' רבא בסתירת הכתובים הנ"ל לפמ"ש התוס' יבמות (י"ב ב') סוף ד"ה דאפילו לר' יהודא כגון דעיברה מאמבטי יעושה"ט דמוכח מדבריהם דבתו מאמבטי חשיבא בתו לכל דבר אף לקבל קידושין בעבורה. ויעו"ש באבה"ע (סי' א') בח"מ וב"ש שג"כ כתבו כן. וא"כ קשה דמאי הקשה רבא מבת בנך דהא י"ל דאיצטריך בת בנך מאמבטי דלא שייך בת בנה דידה כיון דלא נבעלה מאתו כלל. ואף אם נדחוק לומר דדחוק לאוקמי דבת בנך באמבטי. עדיין תקשי דהים של שלמה יבמות (ר"פ נושאין) הקשה דלמא אתי קרא דבת בנך לחייב שתים על בתו ועל בת בעולתו. ותירץ דאין לאוקמא לחייב שתים כל דא"א לאשכוחי לחד בלא חברי'. וכן ביאר ביתר ביאור בביאורי מהרש"ל לסמ"ג (ל"ת ק"ג) יעושה"ט. וא"כ כיון דמשכחת לה בתו באנפי נפשי' בלא בת בעולתו באמבטי א"כ שוב י"ל דקרא מיירי בכל ענין באמבטי לחייב על בתו לחוד ובבת בעולתו לחייב שתים. [ויש לעיין קצת אי חייב שתים מכריתות (ט"ו א'). אמנם עדיין קשה אף אי אינו חייב שתים כיון דמשכחת לה לפעמים באמבטי א"כ שפיר איצטריך קרא משום אמבטי לחוד. וגם יש לעיין קצת מכריתות (ג' ב') והאיכא בתו מאנוסתו וכן והאיכא בת בתו לגי' הב"ש שהובא שם בגליון. ויש לעיין בזה אמנם לא נפנתי לזה כלל הואיל ואינו מענינו וכאן קשה האמבטי לחוד וכנ"ל.]. וע"כ נראה דמוכרח מזה כמ"ש המהרש"א יבמות (ר"פ נושאין) דקו' רבא בסתירת הכתובים הנ"ל אינה אלא להכריח דשארו דכתיב באשה ובתה דוקא הוא יעוש"ט. דלפ"ז א"ש כיון דקשה סתירת הכתובים אף דאפשר ליישב באיזו אנפי עכ"ז נכון יותר לומר דהכתוב בעצמו יישב זה במ"ש שארו דכוונתו שאר דוקא. וא"כ הקו' אינה אלא גילוי מלתא על פירוש הקרא דשאר דכוונתו דוקא וא"ש. [ומיושב בזה מה שהקשתי לעיל (אות ג') לשיטת ר"ח דנוקמא אח"מ ובהנ"ל א"ש.].