אור גדול קעו

(שם) דמיירי בחמותו דקרא דמיירי אף בקידושין לחוד דשוב אי אפשר למילף כרת ואזהרה על לאחר מיתה מבת אשתו וכנ"ל דא"א למתפס החבל בתרין ראשין. שפיר קאמר דאינו אלא איסורא בעלמא. דבחמותו בקידושין לחוד לאחר מיתה ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא וכנ"ל ואשה"ט. ויתיישב בזה ג"כ הא דבסנהדרין במקומו שם (ע"ו ב') שפירש"י איסורא בעלמא איסורא דארור שתקו לי' התוס' ולא השיגו עליו. וביבמות (צ"ד ב' וצ"ח ב') פירשו התוס' דאיכא לאו וכרת ולא הזכירו כלל מדברי רש"י בסנהדרין הנ"ל. ולפי הנ"ל אשה"ט דגם לפי דבריהם בסנהדרין שם דמיירי אף בקידושין אינו אלא איסורא דארור וכנ"ל. **(ההנ"ה. אב"ה. ברש"י יבמות (צ"ח ב') ד"ה קלש לה איסורא משמע דסובר כשי' התוס' דרק משריפה מיעט הכתוב עיי"ש. ולכאורה דברי רש"י הנ"ל ביבמות סתרי לפירש"י בסנהדרין (ע"ו ב') הנ"ל, וע"כ מוכח כמו שמבואר בפנים וא"ש.)** וא"כ מיושב שפיר קו' הבי"מ הנ"ל מיבמות (י"ז ב') דאף דזיקה אינה אלא כקידושין ומיירי לאחר מיתה אפ"ה הוי אסור באחותה אי יש זיקה. דמ"מ איכא איסורא דארור וכנ"ל. ושפיר דייק הגמ' מדקאמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה. והא דלא תפס רב רק חמותה דליכא אלא איסורא דארור ולא קאמר רבותא דמותר אף בערוה גמורה. ז"א דהא לא משכחת לה כלל ערוה גמורה דהא בבתה ג"כ פשיטא דאינה ערוה דזיקה אינה אלא כאירוסין וכנ"ל ובאחותה מותרת לאחר מיתה. ואדרבא הי' נראה לפ"ז להוכיח מזה כשיטת התוס' הנ"ל דבבת אשתו בעינן חופה. דאל"כ תקשי אמאי נקט רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאינה אלא איסורא בעלמא למה לא נקט רבותא יותר דמותר בבתה דאיכא חיובא אף לאחר מיתה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם דלמטה שוה ללמעלה. וגם בתה לאחר מיתה דומה לחמותה א"ש. אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל דלמטה חייבין שריפה ולמעלה ליכא אלא איסורא בעלמא א"כ קשה כנ"ל. וע"כ מוכח כשיטת התוס' דבבתה בקידושין לחוד ג"כ אינו חייב וא"כ א"ש כנ"ל. וא"כ נתבאר דאדרבא ממקום שהביא הבי"מ סתירה לדברי התוס' משם ראי' לדבריהם לשי' הרמב"ן והרשב"א הנ"ל וקטיגור נהפך לסניגור ובהא אשכחנא פתרא ליישב שיטת ר"ח במה דלא פסק כר"ע בחמותו לאחר מיתה. שטרח בזה הנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' קמ"ח) יעושה"ט שהעלה דהר"ח סובר בלמעלה כשיטת הרמב"ן והרשב"א דאינו אלא איסורא בעלמא ובלמטה יסבור כהרמב"ם דלמטה כלמעלה וא"כ הי' לו הכרח מסוגיא דקידושין (ס"ח א') יעושה"ט. ובאמת לפי דרכו אפ"ל ג"כ דהי' לו הכרח מסוגיא יבמות ר"פ נושאין דרמי רבא בת בנך לא תגלה הא בת בנה גלי דמאי קו' הא אפשר לאחר מיתת אשתו דבשלמא לשיטת התוס' והרמב"ם א"ש דמ"מ איכא כרת והאי קרא בכרת כתיב. משא"כ אם אינו אלא איסורא בעלמא קשה. וע"כ אין הלכה כר"ע. אמנם לפי הנ"ל י"ל דהר"ח סובר ממש כהרמב"ן והרשב"א. דלמטה חייבין שריפה לאחר מיתה ולמעלה אינו אלא איסורא בעלמא. רק דאינו סובר כהתוס' דבבתה בעינן נישואין רק סובר דבקידושין לחוד סגי וכהרמב"ם וא"כ קשה אמאי קאמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה ולא קאמר מותר בבתה כנ"ל דהוי רבותא יותר דהויא כערוה גמורה וע"כ דאין הלכה כר"ע. [ואף אם נימא דר"ה ורב יסברו כאביי דסובר דר"י ור"ע לא פליגי בחמותו לאח"מ. עכ"ז ידוש דעת כמה מהראשונים דלא אמרינן הלכה כבתראי רק מאביי ורבא ואילך ולא כאביי ורבא גופייהו א"כ ג"כ אין הלכה כרבא נגד ר"ה ורב. וגם אין סברא דרבא יפלוג על רב וא"כ שפיר הוכיח דאין הלכה כר"ע.] ובאמת צ"ע בזה לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל אם לא נימא כהתוס' הנ"ל דבבתה בעינן חופה דוקא דאמאי לא נקט רבותא יותר. ויש לעיין בזה עכ"פ נתבאר דקו' הבי"מ הנ"ל מיושב היטב. ד) ובהנ"ל נראה דיש ליישב ג"כ מה שהוקשה לי בזה על שיטת התוס' הנ"ל דס"ל דבעינן נכנסה לחופה דוקא מסוגיא דקידושין (נ' ב') גבי הא דתנן המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות. ומצאתי אח"כ להגאון מפלאצק זצ"ל בספרו יעלת חן (בקונטרס בית חתנות סי' י"א) שעמד בזה. וכן הרגיש בזה בפתחי תשובה אבה"ע (סי' ט"ו). והגאון מפלאצק זצ"ל סיים שם ודברי התוס' הללו נפלאו ממני לא אוכל להם יעו"ש שהקשו עוד ויבואר להלן אי"ה. ונבאר הקו' מקידושין (נ' ב') הנ"ל. דהנה אף לפי מה שנתבאר לעיל דבחמותו מודו התוס' דחייב בקידושין לחוד. עכ"ז קשה אמאי המקדש אשה ובתה כאחת אינן מקודשות. לא מיבעי לרמי בר חמי דמפרש לה שם מלא תקח לצרור א"כ מלא תקח לצרור מוכח רק היכא שהן ערוה זו לזו משא"כ הכא דבתה אינה ערוה רק אמה לחוד להתוס' דבעינן נכנסה לחופה. ואף לרבא דמפרש שם הטעם משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. קשה דהא להתוס' אשה ובתה ישנן בזה אחר זה אם הי' מקדש האם תחלה וא"כ שוב יש לחול קידושי שניהן כשקדשן בבת אחת אף קידושי האם אף דקידושי האם אינו בזה אחר זה אחר קידושי הבת כיון דקידושי הבת ישנן בזה אחר זה אחר קידושי האם וכמ"ש התוס' גיטין (מ"ב א') ד"ה הא יעו"ש. ואף אם לא נימא כדברי התוס' גיטין הנ"ל ונאמר דקידושי האם הואיל ואינו בזה אחר זה אחר קידושי הבת אפילו בבת אחת אינו ומש"ה לא חיילי קידושין בהאם, ומש"ה שוב אף בבת לא חיילי אף דבבת ישנו בזה אחר זה הואיל וקידש שניהם כאחת ובאם לא חיילי שוב אף בבת לא חיילי דהוי כקני את וחמור וכדאמר בקידושין שם (נ"א ב') [וכמו שחלקו שם הפוסקים דאף דקי"ל דקני את וחמור קני מחצה מ"מ שם לא קני לדברי הכל יעושה"ט.]. אכתי קשה מהא דפריך בגמ' שם על רבא דאמר קידושין שאינו מסורין לביאה לא הוי קידושין מהמתני' דדוקא בקידש כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה מקודשות ומסיק שם לרבא דבאמת צריך לומר במתני' אחת מאשה ובתה אינן מקודשות. וא"כ קשה טובא דבאחת מאשה ובתה אמאי הבת אינה מקודשת הא אצלה הוי מסור לביאה דאף אם קידש האם הבת מותרת לשיטת התוס' דבבתה בעינן נישואין דוקא. וא"כ הקו' מקידושין קשה טובא אף לפי מה שביארנו לחלק להתוס' בין חמותו לבתה. ועוד הקשו הפתחי תשובה והגאון מפלאצק הנ"ל מנזיר (י"ב א') באשה שאין לה לא בת כו' ולא אם כו' דמוכח דבקידושין לחוד נאסרות הבת והאם יעו"ש. עוד הקשה הגאון מפלאצק זצ"ל ממשנה דריש יבמות דתני לחמותו ובת אשתו וקפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנישואין וכדפריך יבמות (כ' א') גבי אלמנה. וכל זה קשה אף לדברינו הנ"ל מבתה. וכל אלו הן קו' עצומות ראויין לשית לב עליהן לקיים דברי הראשונים ה) והנראה בכ"ז עפ"י מה שנתבאר לעיל דבחמותו מודו התוס' דבקידושין לחוד חייב דהא כתיב בה קיחה וגם נתבאר דאף לענין כרת ואזהרה דילפינן לה לחמותו מבת אשתו אף דס"ל להתוס' דילפינן מבת אשתו לגמרי מינה ומינה ואף לאחר מיתה מ"מ אי אפשר לומר דכרת ואזהרה ילפינן לחמותו דוקא בנישואין ולא בי לחוד דומיא דבת אשתו דילפינן מינה. ובקידושין לחוד ליכא אלא שריפה בחמותו. דזה אי אפשר כלל דהא אין עונשין אא"כ מזהירין וא"כ ע"כ האזהרה וכרת ילפינן לה לקידושין לחוד לחמותו. וכמו שנתבאר לעיל (אות ג'). ומעתה נראה דאפשר להוסיף עוד, דכמו דס"ל להתוס' והרמב"ם לענין חמותו דאיכא אזהרה וכרת לאחר מיתה אף דאימעוט חמותו לאחר מיתה לא אימעוט רק משריפה דכתיבא גבה ולא מכרת ואזהרה דילפינן מבת אשתו ולגמרי ילפינן לה מבת אשתו. וכן ס"ל להרמב"ם בהיפך