אור גדול קעה

וא"כ כתיב בהו לשון קיחה. ז"א דלשון קיחה כתיבא שם על הערוה דלא שייך בהו קיחה.] ותירץ דילפינן מזמה זמה בגז"ש ולרבא כולהון כתיבן יעושה"ט. וא"כ מבואר להדיא מדברי הרמב"ן דרבא לא פליג על הברייתא רק דיליף מקיחה לענין אמה ואחותה בלחוד ולענין בתה יליף משאר. ויעוי' במהרש"א שם דכתב ג"כ כעין זה. [ואפשר קצת דרבא לטעמי' שכתבו תוס' יבמות (ח' א') סוד"ה רבא דסובר בהיקשא דר' יונה דלא ילפינן להקל דלענין איסורא הוא דאקשינהו. וא"כ ה"נ בהאי גז"ש דזמה זמה לא יליף לבתה מאמה להקל רק להחמיר. אך לפ"ז הא דמקשה שם (צ"ז א') בגמ' ארבא ואיפוך אנא לא יתיישב ובמ"ש מהרש"א שם א"ש.] וא"כ באמה דילפינן מלשון קיחה כהברייתא. א"כ שפיר חייב אף בקידושין לחוד דגם בקידושין הוי קיחה כדאמרינן אין קיחה אלא קידושין רק בבתה דילפינן משאר דהוא לשון נשואין ס"ל להתוס' דבעינן נשואין דוקא. דכה"ג מצינו חילוק בין חמותו לבת אשתו לענין אחר מיתה לשי' הרמב"ן והרשב"א שם (צ"ח ב') יעו"ש ויבואר אי"ה להלן. וא"כ ה"נ להתוס', לענין קידושין עכ"פ נראה דגם להתוס' בחמותו דיליף מלשון קיחה חייבין אף בקדושין לחוד רק בבת אשתו ס"ל דבעינן נכנסה לחופה. וא"כ מיושב היטב קו' כת"ר וקו' הבי"מ הנ"ל דלענין חמותו אף להתוס' חייבין בקדושין לחוד. וא"כ אי קטנה מיעברא ולא מתה שפיר משכחת לה חמותו ממאנת בקדושין לחוד וכן אי יש זיקה הוי אסור באמה אף דזיקה אינה אלא כקידושין לחוד ואשה"ט. ב) אמנם לכאורה אף לפי הנ"ל עדן יש מקום לקו' כת"ר בהקדים מחלוקת הרמב"ן והרשב"א עם התוס' והרמב"ם ביבמות (צ"ד ב' וצ"ח ב') גבי הא דלר"ע חמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה דאימעוט מאתהן. דדעת הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתת אשתו ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא, ובת אשתו לאחר מיתת אשתו חייב גם שריפה אף דשריפה בבת אשתו ילפינן מחמותו ובחמותו לאחר מיתת אשתו ליכא שריפה דאימעוט מאתהן אפ"ה ילפינן מינה לבת אשתו אף לאחר מיתת אשתו דבשריפה דדון מינה ואוקי באתרא. וכן בחמותו לכרת ואזהרה דילפינן מבת אשתו ליכא למילף על לאחר מיתת אשתו אף דבבת אשתו חייב אף לאחר מיתת אשתו מ"מ לחמותו ליכא למילף רק מחיים דאמרינן ג"כ דון מינה ואוקי באתרא דומיא דשריפה דכתיב גבה. יעו"ש. ודעת הרמב"ם בהיפך דילפינן שריפה לבת אשתו דוקא מחיים דומיא דחמותו וכן ילפינן כרת ואזהרה לחמותו אף לאחר מיתת אשתו דומיא דבת אשתו דאמרינן דון מינה ומינה. והנה בתוס' שם (צ"ד ב' וצ"ח ב') מבואר דס"ל דילפינן כרת ואזהרה לחמותו אף לאחר מיתת אשתו. א"כ נראה דס"ל דון מינה ומינה כסברת הרמב"ם ולא אוקי באתרא. וא"כ לכאורה לפ"ז, אף אם נימא דבחמותו לא בעינן נישואין רק קידושין לחוד מ"מ כיון דבבת אשתו אינו חייב רק בנישואין לשי' התוס'. א"כ לא נוכל למילף כרת ואזהרה לחמותו מבת אשתו רק בנישואין דומיא דבת אשתו כיון דאמרינן דון מינה ומינה לשי' התוס'. וא"כ בחמותו בקידושין לבד אף דאיכא שריפה דכתיב גבה מ"מ כרת דילפינן לה מבת אשתו א"א למילף רק לאחר נישואין דומיא דבת אשתו דאמרינן דון מינה ומינה וכנ"ל. וא"כ כיון דבחמותו בקידושין לבד ליכא כרת א"כ שוב לא נוכל למילף לה בהיקשא דר' יונה למפטר צרה כמובן. וא"כ ע"כ חמותו דמתניתין ריש יבמות היינו בנישואין לשי' התוס'. וא"כ הדרא קו' כת"ר לדוכתי'. [ואף לפ"ז י"ל ודק' הגמ' (י"ב ב') מצינו חמותו ממאנת עכ"פ תקשה לרבי דיליף מן ולקח ולקחה ואין להאריך בזה.] ומכ"ש דהדרא לדוכתי' קו' הבי"מ הנ"ל מיבמות (י"ז ב') דשומרת יבם שמתה דאי יש זיקה הוי אסור באמה דמיירי לאחר מיתה וזיקה אינה אלא כאירוסין א"כ בלאחר מיתה ובאירוסין לכאורה בממ"נ אי אפשר למתפס החבל בתרין ראשין לשיטת התוס' דהאיסור בחמותו לאחר מיתת אשתו היינו הלאו וכרת דילפינן מבת אשתו. וא"כ בממ"נ אי נימא דדון מינה ואוקי באתרא, א"כ נימא דדוקא מחיים דומיא דשריפה, ואי דון מינה ומינה דאפילו לאחר מיתה א"כ נימא ג"כ מינה ומינה דדוקא בנישואין ולא באירוסין. ואיך נתפוס החבל בתרין ראשין. דחמותו לאחר מיתה חייב דומיא דבת אשתו ולא דומיא דשריפה דחמותו גופי' דהוא דוקא מחיים ובלאחר מיתה גופי' יהא חייב בחמותו אף בקידושין משום דומיא דחמותו ולא דומיא דבת אשתו דאינה אלא בנישואין. דהא בממ"נ אי נימא דומיא דחמותו א"כ יש להיות פטור משום לאחר מיתה ואי לא נימא דומיא דחמותו רק דומיא דבת אשתו א"כ יש להיות פטור ג"כ משום דאינו אלא אירוסין. וא"כ איך דנימא אי מינה ומינה אי מינה ואוקי באתרא באירוסין ולאחר מיתה יש להיות מותר בחמותו. וא"כ איך דייק הגמ' מהא דקאמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה וגם רב יהודא משום דסובר יש זיקה סובר באמת דאסור באמה. וקשה דהא זיקה אינה אלא כאירוסין וא"כ באירוסין ולאחר מיתה בממ"נ יש להיות מותר וכנ"ל. ג) אמנם באמת לק"מ מכמה טעמים לא מיבעיא קו' כת"ר דאף לשיטת התוס' והרמב"ם דס"ל לענין אחר מיתה בחמותו דאיכא כרת דאמרינן דון מינה ומינה מ"מ לענין קידושין פשיטא דאין לומר דון מינה ומינה דדוקא בנישואין נילף מבת אשתו דא"כ לא נילף בחמותו כרת ואזהרה רק בנישואין אבל בקידושין לחוד תהא שריפה בלא אזהרה אתמהה הא אין עונשין אא"כ מזהירין. ויעויין ברמב"ם בספר המצות (שורש י"ד) דאף דבכל מקום קי"ל אין מזהירין מן הדין מ"מ כל שבא העונש מפורש בתורה מזהירין מן הדין משום שנתחזק אצלנו העיקר אין עונשין אא"כ מזהירין יעו"ש. וא"כ כ"ש הכא דאף דבל"ז אמרינן דון מינה ומינה מ"מ לענין קידושין ונישואין שפיר אמרינן דון מינה ואוקי באתרא משום העיקר הנ"ל דאין עונשין אא"כ מזהירין וכיון דע"כ ילפינן האזהרה בחמותו אף לקידושין לחוד שוב ממילא גם הכרת ילפינן גם לקידושין לחוד דהא האזהרה וכרת ילפינן להו לחמותו מבת אשתו. ומעתה נראה דלפ"ז אפשר דגם לאחר מיתה איכא אזהרה וכרת בחמותו אף בקידושין לחוד. אף דבזה בממ"נ יש להיות פטור בין אם נימא דון מינה, ומינה בין דון מינה ואוקי באתרא וכנ"ל מ"מ כיון דהני תרפי ילפותא לאו בחדא מחתא מחתינהו דלענין אחר מיתה יש למילף מינה ומינה כדס"ל להתוס' מסברת חוץ. ולענין קידושין ונישואין ע"כ דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא משום העיקר הנ"ל דאין עונשין אא"כ מזהירין וכיון דהני תרתי ילפותא לאו בחדא מחתא מחתינהו, שוב לא הוי תרתי דסתרי כלל ולא שייך לומר דא"א למתפס החבל בתרין ראשין כיון דמן הדין יש למילף כל חד וחד באנפא אחרינא לענין אחר מיתה מינה ומינה ולענין קידושין מינה ואוקי באתרא וכנ"ל. ואף אם לא נודה לזה לענין קו' הבי"מ ונאמר דעכ"פ אין סברא לענין אחר מיתה בקידושין לחוד למילף חמותו מבת אשתו כיון דבממ"נ ליכא חיוב וכנ"ל. עכ"ז נראה די"ל דגם תוס' מודים כדעת הרמב"ן והרשב"א וכמ"ש רש"י סנהדרין (ע"ו ב') דבחמותו לאחר מיתת אשתו איכא איסורא דארור שוכב עם חותנתו רק דהתוס' ס"ל ביותר דאיכא נמי כרת ואזהרה בנישואין דילפינן לה מבת אשתו ודון מילה ומינה וכנ"ל וא"כ בקידושין לחוד דליכא למילף מבת אשתו על לאחר מיתה וכנ"ל אפ"ה עכ"פ איסורא איכא דארור שוכב עם חותנתו אף אחר מיתה ואף בקידושין לחוד ואדרבא יתיישב בזה מה שדקדקו הרמב"ן והרשב"א יבמות (דף צ"ח) על שיטת הרמב"ם שהוא כשי' התוס' דבחמותו לאחר מיתת אשתו איכא נמי לאו וכרת מהא דקאמר בסנהדרין (ע"ו ב') ור"ע סבר איסורא בעלמא דמשמע דאינו אלא איסור קל בעלמא בלא לאו וכרת. יעושה"ט. ולפי מה שנתבאר בשי' התוס' מיושב זה היטב דהכא ביבמות (צ"ד ב') דקאי על המשנה שם דמיירי בנישואין וכדקאמר שם מקודם שפיר כתבו התוס' דאיכא נמי כרת ואזהרה משא"כ בסנהדרין