אור גדול קעד

והוא ברור בכוונת הריב"ש בעזהשי"ת. ולפ"ז ע"כ לא כתב הריב"ש להקל בשליח ב' רק בברי להשליח דזהו הגט שנמסר לו, אבל באם גם השליח אינו יודע גם בשליח ב' חיישינן דלמא הוחלף וכמו דחיישינן בשליח הא' דלענין זה אין שום טעם וסברא לחלק בין א' לב' וכנ"ל, וא"כ בעובדא דידן דגם השליח אינו יודע שפיר חיישינן להריב"ש אף בשליח ב' ושפיר הוצרכתי לכתוב הקיום עו הגט גופי'. הנה עד כה המשיכני העט מענין לענין באותו ענין, ונחזור להנ"ל דבמקום עיגון אפשר לסמוך דקיום ב"ד אין צריך קיום, ובשליח ב' דהא' אמר בפ"נ ובפ"נ יש לצדד ג"כ קולא הנ"ל דלא חיישינן לערעור הבעל, ויש לפלפל באורך בכל פרט ופרט ולגבב עוד התירים בזה, אמנם אינני מכניס עצמי כעת בזה בעומק הענין רק מה שנפל בדעתי בהשקפה ברהיטא בעת כתבי מכתבי דנא כי אינני כותב כעת רק לסניף בעלמא לסמוך עכ"פ על הקיום הנ"ל מההוכחה מהבי דואר כנ"ל עפ"י אומדנא הנ"ל דמצינו בקיום שהקילו ע"י אומדנא וכנ"ל, ע"כ אבקש להחיש תשובתם בזה ע"י מוקדם ולבטחוני אקצר ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו הדו"ש ושת"ה ומצפה לתשובתו ע"י מוקדם. ירוחם יהודא החונה פה"ק פרוזין. סימן טו. בעזהשי"ת יום ר' כ"ט מח' תר"ל לפ"ק פה"ק סעלץ יצ"ו. שפעת החיים והשלו' וכ"ט אל כבוד ידי"נ וחביבי הרב החריף ובקי סוע"ה זית רענן יפה נוף מפולפל ומחודד זך הרעיון בפלפול וסברא בשכל צח כש"ת מו"ה שלמה זלמן סענדר כהנא שפירא נ"י. **(אב"ה. התשובה הזאת נערכה למחו' הרב הגאון הגדול כו' האב"ד ור"מ דק"ק קרינק נ"י לפני מ"ג שנה בימי ילדות של הגאון הנ"ל ומפני שזמנה מוכיח עלי' לא ראיתי לשנות את התוארים שבזמן ההוא.)** אחדשה"ט וש"ת בא"ר ואה"ע יקרתו, עם ההעתק מקונטרסי נכון הגיעני. ומאוד הנאני על שעשה רצוני בזה לשלוח לי העתק נכון. ועל של עתה באתי להשיב על קו' ביבמות כפי אשר יעלה בעטי בעז"ה. אך בקוצר כי אין הפנאי גורם. ולאהבתו גזלתי לי עת להשיבו מעט. וראשית הנני לבקשו אם ברצון כת"ר להיות הדיבור מצוי בינינו יעשה נא רצוני בזה לשלוח לי העתק מכל מה שאכתוב אי"ה אף ממכתב קטן שיש בו מעט מזעיר חי"ת כי מאוד אני מקפיד בזה. וכן ראיתי לכמה מרבותינו הקדושים אשר בארץ המה שהקפידו מאוד בזה. ויען כי אבטח שיקיים מבוקשי. הנני לפלפל קצת בקו' כת"ר כפי אשר תעלה בעטי בע"ה. ואת אשר ישים ד' ברעיוני בהשקפה ראשונה הנני להציע לפני רומעכ"ת. א) הנה קו' כת"ר על התוס' יבמות (ב' ב') ד"ה בתו וז"ל התוס' ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקדושין תליא מלתא עכ"ל. הנה מבואר מדבריהם דבאיסור אשה ובתה בעינן נכנסה לחופה ונסתפקו על ביאה. וכן מבואר בתוס' שם (צ"ז א') ד"ה עריות. והקשה כת"ר מהא דפריך בגמ' שם (י"ב ב') מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו ממאנת. והיינו כגון דילדה בקטנות וקידש אחד את בתה דנמצאת חמותו קטנה וראוי' למאן והנה קטנה קודם י"א אינה מתעברת כל עיקר ואחר י"ב היא גדולה וא"כ ע"כ הבת אז פחותה מבת ג' שנים וע"כ הא דקידש אחד את בתה היינו בקדושין לחוד דהא אין חופה לקטנה פחותה מבת ג' שנים כמבואר בגמ' שם (נ"ז א') ומוכח דאיסור אשה ובתה הוא אף בקדושין לחוד, ואף אם נימא דיש חופה לקטנה פחותה מבת ג' שנים מ"מ הא אינה ראוי' לביאה א"כ עכ"פ מוכח דביאה בודאי לא בעינן. והוא קו' עצומה ונכונה ראוי' לחכם לב כי"ב ואין אצלי מפרשי יבמות ג"כ לעיין אם העירו בזה. וראיתי להבי"מ (סי' ט"ו סעי' י"ג) שהתעורר ג"כ על התוס' הנ"ל מיבמות (י"ז ב') דרב אמר שומרת יבם שמתה מותר באמה והוכיח מזה בגמ' דקסבר רב אין זיקה דאי יש זיקה אסור באמה. אף דזיקה אינה אלא כאירוסין. יעושה"ט שהניח בקושיא והנראה לי בזה דהנה הא דסברי התוס' דבאשה ובתה בעינן נכנסה לחופה היינו משום דכתיב שאר בקרא ושאר לא משמע אלא נישואין. וכמ"ש הבי"מ הנ"ל והשעה"מ שהביא מעל'. והביאו כן מרש"י יבמות (כ"ט ב') דמש"ה אשתו ארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה. הן אמת דבתורת כהנים (ריש פ' אמור) מבואר לשארו זו אשתו הקרוב למעט הארוסה. יעושה"ט. והובא ברי"ף ורא"ש בהלכות קטנות (ריש הלכות טומאה). [והנ"י הבין שם דדרשו הקרובה אליו דגבי אחותו ומש"ה הניח בצ"ע. וכבר תפס עליו במעדני יו"ט על הרא"ש שם, וכן מבואר להדיא בירו' יבמות (פ"ו ה"ד) והובא ברשב"א יבמות (ס' א').] וא"כ מוכח בהיפוך דדוקא מהקרוב ממעטינן ארוסה דבירושה ובטומאה בתרווייהו כתיב לשארו הקרוב אליו. ומש"ה אשתו ארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה. אבל סתם שאר אפילו ארוסה במשמע. ומה מאוד מדוקדק בזה דברי רש"י יבמות (כ"ט ב') הנ"ל ד"ה ולא מטמא שכתב דלאו שארו הקרוב אליו הוא. וי"ל דכוונתו דמהקרוב אליו ממעטינן כמבואר בת"כ ובירו' הנ"ל. אמנם מרש"י ב"מ (י"ח א') וכתובות (נ"ג א' ופ"ט ב') משמע דמלשון שארו לחוד מימעט ארוסה. וכן מבואר להדיא מלשון הגמ' סנהדרין (כ"ח ב') יעו"ש. וכן נראה מב"ב (קי"א ב') לאביי דהקרוב אליו דגבי ירושה לא קאי על שארו ואפ"ה ארוסה אינה יורשה. [ואפשר דהקרוב דטומאה מגלה על כל שאר דאינו אלא נשואה.] ולפלא על הבי"מ והשעה"מ דדקדקו מלשון רש"י יבמות הנ"ל ואישתמיט להו כל המקומות שציינתי עכ"פ נראה ברור דטעמם של התוס' (ריש יבמות) ד"ה בתו הנ"ל דבעו נכנסה לחופה הוא משום לשון שאר. [ובזה נראה להבין קישור והמשך לשון התוס' הנ"ל דכתבו והא דלא מיחייב על בת אנוסתו כמו שפירש בקונטרס כו'. דאינו שייכות כלל להתם. וגם לשון כמו אינו מדוקדק. וכן מה שכתבו שם להשיג על רש"י ומיהו להדיא בריש נושאין כו'. לשון ומיהו אינו מדוקדק כלל. ויתיישב ג"כ מה שדקדק הבי"מ שם בתוס' הנ"ל דבתחלה כתבו נכנסה לחופה ולא נבעלה ואח"כ כתבו בקדושין תליא מלתא. ובהנ"ל י"ל דסגנון דבריהם הוא אהא דכתבו דנכנסה לחופה ולא נבעלה סגי אבל נכנסה לחופה מיהת בעינן. ואהא כתבו דהא דלא מיחייב על בת אנוסתו פירש בקונטרס משום אשה, א"כ בקדושין לחוד תליא מלתא דבקדושין מיקריא אשה כדכתיב כי יקח איש אשה דהיינו בקדושין לחוד וכן אשר ינאף את אשת איש וטובא, ולפ"ז אף נכנסה לחופה לא הוי בעינן, ומיהו בריש פ' נושאין קאמר דמשאר ממעטינן וא"כ בקדושין לחוד לא סגי ובעינן נכנסה לחופה ג"כ דשאר אינו אלא נשואה וכנ"ל. ומדוקדק מאוד דלטעם רש"י כתבו בקדושין תליא מלתא, והא שכתבו תחלה נכנסה לחופה היינו למסקנת דבריהם דהשיגו על רש"י מר"פ נושאין ואשה"ט.]. ויעויין יבמות ר"פ נושאין צ"ז א'), גבי הא, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה, דהברייתא שם יליף לה מלשון קיחה דדרך לקיחה אסרה תורה ורבא יליף, לה מלשון שאר. ויעו"ש ברמב"ן בחידושיו דהקשה על הברייתא דיליף לה מלשון קיחה דתינח אמה ואחותה בתה ובת בתה ובת בנה מנלן. ואף דבבת בתה ובת בנה כתיב את בת בנה ואת בת בתה לא תקח