אור גדול קעג

אמר בפנו"נ שוב אמרינן דמעיקרא מידק דק ולא אתי לערעורי וממילא כיון דל"ח לערעור הבעל גם אנן לדידן לא חיישינן לה לזיוף וכמו בא"י, וכ"ש בחששת הריב"ש דחששא רחוקה היא יותר מחששת זיוף וכמ"ש בעצמו פשיטא דאפשר דל"ת לה רק משום ערעורא דבעל לדלמא אתי בעל ומערער וממילא בשליח הב' לא חיישינן לה דמעיקרא מידק דק משא"כ בשליח הא'. אמנם יש לפקפק הרבה דאין ראי' דהתירו בכה"ג דדק רק היכא דלא יהני הערעור אבל היכא דאם יערער יהני אין ראי', וגם זה אינו מועיל אלא לעובדא דידן אבל בטעמא דהרמ"א (סס"י קמ"ב) אי אפשר לומר כן דהא מיירי בשליח הא' [והא שנעשה בב"ד ל"ש מעיקרא מידק דק וכמ"ש הרשב"א בחידושיו (ריש גיטין) על שני שלוחים.] ואפ"ה פסק דאי"צ בנו"נ, ואין לנו לומר אלא טעם הר"ש בן הרשב"ץ הנ"ל דסמכינן אפוסקים דקיום ב"ד אין צריך קיום וכנ"ל. והנה לכאורה גם על זה יש לתמוה דא"כ למאי הוצרכו להקל בגט משום עיגונא להאמין לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ ליתקנו דצריך להביא גט מקויים בקיום ב"ד דשוב מדינא אין צריך קיום להפוסקים הנ"ל דקיום ב"ד אי"צ קיום והוא יותר בנקל מתקנת בפ"נ ובפ"נ ומהני מדינא, וחפשתי בזה ומצאתי בספר היקר מפז ספר דברי אמת בסופו בהקונטרס בענין גיטין (סי' מ"א) דהרגיש כעין זה לדידן דלמה אנו טורחין בשליח לומר בפ"נ ולמה אין אנו עושין הקיום על הגט עצמו, וכתב לתרץ דאנו חוששין ג"כ להפוסקים כרבה דהטעם משום לשמה דלזה אינו מספיק הקיום, והנה להערתו שפיר השיב לדידן אבל הקו' שלי עדיין במקומה עומדת דעכ"פ תמוה לרבא מה צורך היה לאקולי משום עיגונא הלא אפשר בתקנה קלה דמועלת מדינא, אמנם הביא שם עוד מאי דהביא הב"י (סי' קמ"ב) בשם הריב"ש שאיננו נכון לקיים קודם מסירה דדלמא נפיק מינה חורבא דדלמא יפול הגט ויתירו להאשה כדאמרינן פ"ק דב"מ מאן מקיים שטרי' מלוה וה"נ יסברו דהאשה קיימה, ואף דיכולים לכתוב בהקיום דהשליח או הבעל קיימו צ"ל דחיישינן דדלמא ישכחו מלכותבן ויכתבו סתם, וא"כ אתי שפיר גם לקו' הנ"ל דמש"ה לא תקינו רבנן לקיים הגט בקיום ב"ד דדלמא נפיק מינה חורבא, ואף דלכאורה איננו מספיק כ"כ על הערתי הנ"ל דאם מתחלה היו מתקנים דהשליח צריך לעשות קיום ממילא לא היה מהקיום ראיה, מ"מ יש לומר כיון דבכולהו שטרי הקיום ראיה דמיד בעל דבר נפל כדאמר (פ"ק דב"מ) גבי שטר שכתוב בו הנפק וכן בשובר ברא"ש (ספ"ק דמציעא) אתי למיטעי גם בגיטין להתיר האשה מחמת הקיום, וכ"ש לגי' התוס' יבמות (ק"ו א') ד"ה ורבא דאתי שפיר כנ"ל לרבא לשיטתו דחייש לב"ד טועין, אף דהכא ל"ש כ"כ הא דאמר (ב"ב קל"ו) ב"ד בתר ב"ד לא דייקי מ"מ נראה דיש לומר כן ובפרט דהכא חיישינן להמוצא ג"כ שיחזיר להאשה וא"ש, אמנם עדיין אינו מיושב כל הצורך דעדיין תקשי לשיטת התוס' והרא"ש והפוסקים (ריש פ"ק דגיטין) דבאיכא עדים על השליחות אין צריך בפ"נ ובפ"נ א"כ עדיין תקשי דלמאי הקילו באמירת השליח בפ"נ ובפ"נ הלא יש תקנה ועצה קלה לכתוב הרשאה על השליחות ולקיימה בקיום ב"ד דשוב אין צריך קיום וכנ"ל ובזה לא נפיק מינה שום חורבא, וע"כ מוכרח דזה לא מהני או מטעם דלהאי שי' דקיום ב"ד אין צריך קיום יהא מוכרח באמת דלא כשי' התוס' והרא"ש הנ"ל רק כשי' רש"י והעומדים בשיטתו דבעינן דתרווייהו להוי שלוחים אבל עדים על השליחות לחוד לא מהני, או דעכ"פ אם נימא כשי' התוס' והרא"ש הנ"ל מוכרח כסברת הריב"ש הנ"ל דההרשאה לא הוי קיום על הגט א"כ לא הי' מתוקן בהרשאה מקויימת ואף אם היו כותבים את הגט בההרשאה ג"כ לא מהני כיון דההרשאה והגט ביד השליח וכמ"ש לעיל וא"ש. ומה מאוד נכון ליישב בזה דברי הרמ"א (דסס"י קמ"ב) דכתב להקל במקום דחק ועיגון בגט מקויים בחותמיו אעפ"י שאין מכירין הקיום, דלכאורה למאי כתב גט מקויים הו"ל למכתב רבותא יותר דאף בהרשאה מקויימת מקילין במקום דחק ועיגון, דאף דהביא (שם בסעי' א') דעת הריב"ש דההרשאה לא מקרי קיום לגבי הגט, מ"מ נראה שם מלשון הרמ"א מדכתב וכן נוהגין ואין לשנות דלא כתבה אלא לחומרא בעלמא לנהוג לכתחלה כחומרת הריב"ש אבל בדיעבד ובמקום דחק ועיגון מסכים לדעה הראשונה שם, וכ"כ בת' מהר"מ לובלין זצ"ל (סי' כ"ה) הנ"ל בדעת הרמ"א וכ"כ הב"ח בת' הישנות (סי' ק"ב) וכ"כ הבי"ש (סי' קמ"א ס"ק מ"ד), [ובזה תמוהין דברי הבי"ש (סי' קמ"ב ס"ק י"ג) דמחלק בין שליח א' לשליח ב', ואין צורך דבמקום עיגון גם בשליח א' היקל הרמ"א וכנ"ל, והריב"ש דהוצרך לחלק שם בין שליח א' לשליח ב' אף דמיירי ג"כ במקום עיגון וכדמסיים שם, נראה דדעתו דבשליח א' אף במקום עיגון אין להקל, אבל הרמ"א נראה דדעתו דאף בשליח א' מיקל במקום עיגון וכמ"ש המהר"מ ז"ל וכמ"ש הבי"ש עצמו (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) הנ"ל, א"כ אין צורך לחלק בין שליח א' לשליח ב' דא"ש בפשוט דבמקום עיגון מקילינן בתרווייהו ולכתחלה מחמירין בתרווייהו.], וא"כ (בסוף הסימן הנ"ל) לכתוב רבותא יותר דאף בהרשאה מקויימת שאינו ניכר מקילין, אף דאינו דקדוק דהא מעתיק ת' תשב"ץ שהובא בב"י והתם המעשה שהי' כך הי' [לפי המובא בב"י (סי' קמ"ב).], אמנם לפי הנ"ל הדברים מדוקדקים היטב, דדוקא בגט מקויים שאינו ניכר יש להכשיר אבל בהרשאה מקויימת שאינו ניכר אף במקום עיגון אין להקל, דא"א למתפס החבל בתרין ראשין דאם נימא דקיום ב"ד אין צריך קיום ע"כ מוכרח דההרשאה לא מהני להגט ואם ההרשאה מהני להגט ע"כ מוכרח דקיום ב"ד צריך קיום וכנ"ל מהא דהוצרכו להקל משום עיגונא לקיים הגט באמירת השליח בפ"נ ובפ"נ ולא תקנו בהרשאה מקויימת, וא"כ דוקא בגט מקויים שאינו ניכר היקל הרמ"א במקום עיגון אבל לא בהרשאה מקויימת שאינו ניכר והוא נכון מאוד. והנה הרהרתי בזה ליישב מה שדקדקתי לעיל בטעמא דמילתא שמחלק הריב"ש בין שליח א' לשליח ב', אמנם באמת נתיישבתי בזה דבפשוט ניחא, דהא השליח הב' נאמן באמירתו לחוד דנעשה שליח על גט זה משליח הראשון שמסרו לו ולא חשו לזיוף אצלו רק דהצריכו לו לומר שליח ב"ד אני משום דחשו לדלמא לא אמר הא' בפ"נ ובפ"נ ולכך בידעינן שאמר הא' ובפ"נ ובפ"נ דשוב בכה"ג האמינו להא' והב' אומר דהא' מסר לו שוב ליכא למיחש כלל, דליכא למימר דלמא הא' אמר בפ"נ ובפ"נ על גט אחר ולזה מסר גט אחר דהא צ"ל בפ"נ ובפ"נ בשעת נתינה או תכ"ד א"כ ליכא חשש זה, ולהמעיין בת' הריב"ש שם היה המעשה דשליח ג' שנעשה מהשני לא אמר שליח ב"ד אני, וא"ש טפי דהא הא' בשעת נתינה אמר בפ"נ ובפ"נ וא"כ ליכא חשש והב' נאמן בדיבורו לבד דזהו הגט שנמסר לו מהשליח הא' רק דצ"ל שליח ב"ד אני היכא דלא ידעינן אי אמר הא' משא"כ בידעינן נאמן בדיבורו אם אינו אומר שליח ב"ד אני וכן בשליח הג', משא"כ בשליח הא' דאינו נאמן בדיבורו לחוד רק אם אומר כתקנת חכמים בפ"נ ובפ"נ דידיעתו לא מהני ומש"ה חיישינן לזיופא אף בהרשאה אף דאומר דזהו הגט שנמסר לו הא' אינו נאמן בדיבורו עד שיאמר כתקנת חז"ל ולכך צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משא"כ בשליח ב' וג', וזה פשוט וברור. וראיתי בת' מהרי"מ מהרב הגאון הצדיק המנוח האבד"ק בריסק זצ"ל (סי' ל"ג) שנתקשה בטעם הריב"ש והעלה דהטעם בשליח הא' משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנ"ח וכ"ז בשליח הא' משא"כ בשליח הב' יעושה"ט שהאריך בזה, ודברין חקיו דכיון דסובר דמדינא אין חשש להא דהריב"ש דאין לחוש מדינא לגט אחר א"כ יש להועיל ההרשאה אף בשליח הא' דהוי שפיר כולו בקיום. הגט. רק ברור דהריב"ש חייש מדינא לגט אחר רק דהא השליח נאמן ע"ז והוא אומר דזהו הגט שנמסר לו ע"ז כתב דאין זה מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנ"ח דהתקנ"ח דהשליח נאמן הוא דוקא כשאומר בלשון בפ"נ ובפ"נ ובלא אמירתו חיישינן לגט אחר משא"כ בשליח הב' והג' דליכא תקנ"ח על אמירתו ונאמן בדיבורו לחוד לכך מועלת ההרשאה בב' ובג' דמההרשאה ידעינן דהא' אמר בפ"נ ובפ"נ ומדיבורו ידעינן דלא הוחלף על אחר משא"כ אצל שליח הא',