אור גדול קעב

טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד אחד אומר בפ"נ, שהבין הנוב"י דזהו היסוד היתר של התשב"ץ מכח הקו"ח שכתב, ואין הפירוש כן להמעיין רק הוא תולדה מדבריו הקודמים, דלפי מה שהוכיח תחלה דמהני קיום שלא נתקיים נמצא דעדיפא מע"א אומר בפ"נ, [ולכך לא הזכירוהו חז"ל, או דמש"ה ל"ש איחלופי כאשר יבואר להלן אי"ה.], ועיקר הוכחתו שם הוא מהא דמהני מפי כתבם כ"ש דמהני שטר שלא נתקיים יעו"ש, ולמד דבר זה מדברי הרמב"ן והרשב"א (סוף יבמות) דהיכא דמהני מפי כתבם כ"ש דמהני שטר שלא נתקיים יעו"ש, אמנם עדיין התמיה הנ"ל במקומה עומדת גם על גוף דברי התשב"ץ דאין דמיון כלל להא דהרמב"ן והרשב"א הנ"ל, דבשלמא הרמב"ן והרשב"א שם הוכיחו שפיר בעדות אשה שמת בעלה דהקילו רבנן על התורה והתירו מפי כתבם דמה"ת אסור ואפ"ה הקילו והתירו האסור וא"כ כ"ש שלא החמירו על התורה לחוש בזה שמה"ת אין חשש בדבר לחוש לזיוף והוא ממש כלל קו' הגמ' בכורות הנ"ל, אבל הכא דלא הקילו אדאורייתא כלל רק בדרבנן ליכא קו"ח כלל וכנ"ל, אך להמעיין היטב בתשב"ץ (ח"ג שם סי' כ"ב וסי' ס"ו) יראה דהתשב"ץ לשיטתו דסובר דגם להעיד לאשה שנתגרשה סגי ברמיזה ובמפי כתבם דמפרש מאי דאמרינן בגיטין (ע"א א') לענין עדות אשה דאקילו בה רבנן היינו גם להעיד שנתגרשה א"כ הקילו אדאורייתא וכ"ש שלא החמירו, והא דהצריכו להעיד בפ"נ היינו משום דאפשר בהכי יעו"ש (בסי' כ"ב), וא"כ דן שפיר כגוונא דהרמב"ן והרשב"א הנ"ל. ועדיין התשובה (דסי' ט"ו) בתשב"ץ הנ"ל תמוה מאוד והיטב תמה עליו שם בהגהת בנו, ויען כי דבריו באו בקוצר מופלג אבארנו, דהנה התשב"ץ סובר דגם להעיד לאשה שנתגרשה סגי ברמיזה ובמפי כתבם ומזה דן קו"ח לשטר והוקשה לנפשו (בסי' כ"ב) מהא דהצריכו בפ"נ ותירץ דשאני התם דיש תקנה בדבר שהשליח המביאו יעמוד עליו אבל בשטר שליחות הנשלח אל השליח יש לסמוך משום עיגונא דהתם הי' בשליח קבלה שנשלח אליו השטר שליחות, (וי"ל דאזיל שם בשיטת הבה"ג דפוסל בשליח הולכה שלא נטל מיד הבעל ויעו"ש בתשב"ץ (סי' שכ"ו) ומש"ה שפיר מחלק התשב"ץ בין שליח הולכה לקבלה דהולכה ע"כ הוא שם ברוב הפעמים משא"כ בקבלה דאפשר להיות נשלח אליו.], אמנם (בסי' ס"ז) בתשב"ץ שם לענין שטר עדות לאשה שנתגרשה דדן ג"כ הקו"ח הנ"ל הקשה ג"כ לנפשי' מבפ"נ ותירץ באופן אחר לחלק בין קודם שנמסר דאז החמירו משא"כ בכותבין שנמסר בפניהם דאז הקילו יעו"ש, ובסי' ט"ז דדן ג"כ קו"ח לענין שליח הולכה ע"ז דייק שם בנו עליו דאם נמצא כתוב פלונית נתגרשה הי' הנידון דומה לראיה והיינו אם נימא כשיטתו (בסי' ס"ו) הנ"ל לחלק בין קודם מסירה לאחר מסירה אבל כיון שדן הקו"ח אף קודם מסירה וכסי' כ"ב הנ"ל ואף בשליח הולכה א"כ תקשה הקושיא מן בפ"נ בלי שום תירוץ, זהו תוכן קושייתו והיא קושיא עצומה על התשב"ץ הנ"ל, ולתרץ קצת דברי התשב"ץ נראה דבהבלעת דבריו שם בת' (סי' ט"ז) כיון ליישב דכתב שם בסוף התשובה על הא דסגי בקיום ב"ד אף דבכ"מ גם קיום ב"ד צריך קיום מ"מ בגט סגי בהכי והקשה לנפשי' אע"ג דאמרינן בריש גיטין דמש"ה תקנו לומר בפ"נ ובפ"נ משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כו' קיום שאני יעו"ש, נראה דהכא ס"ל תירוץ אחר על הקו' דבפ"נ דכשם דאמרינן בריש גיטין דמש"ה לא סגי בפני נחתם משום דלא ליתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ומש"ה בעי בפני נכתב ה"נ כ"ש דבלא כלום כ"ש דאתי לאיחלופי ומש"ה דוקא בקיום מהני ולא שטר לחוד, ואף דבריש גיטין לא אמרו זה רק על בפני נכתב ולא על בפני נחתם היינו דאפשר דעל בפני נחתם גם רבה מודה לאיחלופי רק על נכתב פליג מטעמא דקאמר התם, ודחוק וגם קשה דא"כ אמאי בא"י דאין צריך, ואפשר דלאיחלופי לא חיישינן רק בערעור, וכ"ש דא"ש להפוסקים דשלא בפניו בכל מקום לא טענינן מזוייף, כ"ז נדחקתי להבין דברי התשב"ץ דרב גוברי' ומאחרוני הראשונים עכ"פ נתבאר דשיטת התשב"ץ איננה כאשר הבין הנודע ביהודא מדבריו רק דבגט ל"ב קיום מקו"ח דרמיזה ובמפי כתבם וכנ"ל, וא"כ במעשה ב"ד שנתגרשה נמי סגי ואף בשטר עדות שאינו מעשה ב"ד נמי מהני להתשב"ץ וכמ"ש בסי' ס"ו ובסי' כ"ב היכא דא"א בע"א, [רק למ"ש בסי' ט"ז לפמ"ש לעיל בהבנתו לא מהני מטעם אתי לאיחלופי משא"כ במעשה ב"ד.], והיינו כמ"ש בנו הר"ש בן הרשב"ץ בתשובה שהביא הב"י (סי' קמ"א) יעו"ש. אמנם כל זה לשיטת התשב"ץ הנ"ל דגם לענין עדות אשה שנתגרשה מהני ברמיזה ובמפי כתבם, אבל דבריו תמוהין ולא מצאתי לו חבר דדוקא לענין עדי מיתה סגי ברמיזה ובמפי כתבם אבל לענין עדות אשה שנתגרשה פשיטא דבעי עדות מעליא כשאר עדיות, ויעויין ריב"ש (סי' ר"מ) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתב, ואף למ"ש הר"ן (פ"ק דגיטין) דלענין בפ"נ מהני פשיטא דדוקא לענין בפ"נ אבל לא להעיד לאשה שנתגרשה, וכפי הנראה התשב"ץ למד דלגיטי נמי מהני מהא דאמר גיטין (ע"א א') דבודקין אותו לגיטין וכדעלה על דעת הר"י בן הרא"ש בת' הריב"ש (סי' ר"מ) וכבר סתר לה הריב"ש שם, ופשוט בש"ס ובפוסקים דלענין להעיד לאשה שנתגרשה בעינן עדות מעליא כשאר עדיות ולא מצינו שום קולא בזה, א"כ נפל התירו של התשב"ץ בבירא, דאף לשיטת הר"ן דלענין בפ"נ מהני מפי כתב מ"מ כיון דלא הקילו רק בדרבנן לא שייך לדון קו"ח וכנ"ל, וכ"ש למאי דפסקינן (סי' קמ"ב סעי' ז' בהג"ה) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתב א"כ פשיטא דלא שייך קו"ח, ונסתר היסוד של התשב"ץ ובהתרועע היסוד נפל הבנין וכשל עוזר ונפל עזור, וא"כ אין שום יסוד מהתשב"ץ לדינא דהרמ"א (סס"י קמ"ב) הנ"ל, ע"כ נראה ברור דהרמ"א סמך על ת' הר"ש בן הרשב"ץ הנ"ל דבמקום עיגון סמכינן על הפוסקים דקיום ב"ד אין צריך קיום, א"כ בכל ענין סמכינן ע"ז במקום עיגון ואף במעשה ב"ד לחוד בלא גט, וא"כ במקום עיגון יש לסמוך על כל הגיטין של אשה זו אף בלא קיום מטעם המעשה ב"ד של כל גט דסמכינן דמעשה ב"ד אין צריך קיום. ולי היה נראה עוד טעם אחר לדינא דידן בהרשאה של שליח ב', דהנה בא"י אי"צ לקיום וכן באשה עצמה להרמב"ם כמבואר באבה"ע (סי' קמ"ב סעי' י"ג) וכן בשליח קבלה להר"ן (ריש גיטין), והיינו או משום דבכל מקום לא חיישינן למזוייף שלא בפניו או משום דבגט הקילו משום עיגונא וכמ"ש הראשונים (ריש גיטין), עכ"פ חזינן דבגט לא חששו באמת למזוייף ולכך בא"י אי"צ קיום רק דבחו"ל חששו לדלמא אתי בעל מערער ופסיל לי' ולכך בכל מקום דלא חיישינן לערעור הבעל כגון בשליח קבלה להר"ן דגומר ומגרש בדעת שלימה ומיושבת ולא אתי לערעורי אנן לא חיישינן למזוייף ומותרת להנשא בלא קיום וכן באשה שהביאה גיטה להרמב"ם, ובחו"ל דחשו לערעור הבעל תקנו שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ וכשאומר שוב לא חשו לדלמא אתי בעל דמעיקרא מידק דייק כדאיתא בריש גיטין (ג' א'), וא"כ חזינן מכל זה דאנן לדידן באמת לא חיישינן למזוייף רק הא דהחמירו בחו"ל היינו משום דחשו לערעור הבעל לדלמא אתי ומערער ובאומר בפ"נ לא חשו שוב דמעיקרא מידק דק, וא"כ במעשה ב"ד והרשאה של השליח ב' שאינה מקויימת יש מקום להקל דכיון דאנן לדידן לא חיישינן למזוייף בגט וכנ"ל רק משום דלמא אתי בעל ומערער וא"כ כיון דאנן לדידן ידעינן דהמעשה ב"ד וההרשאה הכל אמת ושהשליח הא' אמר בפנו"נ שוב ממילא לא שייך לחוש לערעור הבעל דמעיקרא מידק דק כיון דהשליח הא' אמר בפני נכתב ובפ"נ. ובזה יש מקום ליישב הא דמחלק הריב"ש (סי' שי"ח) הנ"ל, והובא בש"ע (סי' קמ"ב סעי' א' וסעי' ט') ובב"ש שם, בין שליח א' לשליח הב' לענין אי ההרשאה הוי קיום על הגט דבשליח הא' לא הוי קיום ובשליח הב' מהני ההרשאה על הגט, דלכאורה אינו מובן טעם החילוק, [ולקמן יבואר דאח"כ נתיישבתי דבפשוט ניחא.], אמנם לפי הנ"ל הי' מיושב לנכון דבשליח הא' כל שאינו אומר בפנו"נ חיישינן לערעור הבעל אבל בשליח הב' כיון דאנן ידעינן דהא'