אור גדול קע

וא"כ גם בקיום איכא חששא דערעור הבעל וא"כ מ"ט דהרמ"א דהיקל (בסס"י קמ"ב) הא אנן גם בלא קיום לא חישינן כמו במביא גט בא"י רק דחשו לערעור הבעל וא"כ גם בקיום יש לחוש. ונראה ליישב זה בהקדם לבאר דברי הר"ן (ספ"ב דגיטין) הובא בב"ש (סי' קמ"ב ס"ק כ"ה) ויעו"ש בתו"ג דתמה מאוד וכתב שלא זכה להבין דבריו דמאי שייך כאן מיגו כלל הא כל החשש לערעור הבעל ובטוענת נתגרשתי הואיל וגמר וגירש לא חיישינן שיערער משא"כ בבתורת שליחות חשו שיערער. ולכשיערער אף בנתגרשתי צריכה לקיים וא"כ אין כאן התחלת מיגו, ונראה ליישב דהנה לדעת הר"י דאין טוענין מזוייף שלב"פ בא"י מדינא מותרת לינשא ובחו"ל תקנה תקנו שלא תנשא בלא בפ"נ או בלא קיום משום שמא יערער, משא"כ להר"ן והרשב"א ושאר ראשונים דטוענין מזוייף שלא בפניו א"כ הדברים להיפוך דבא"י משום עיגונא תקינו דתנשא בלא קיום כל שאינו מערער משא"כ בחו"ל דחשו לערעור הבעל לא תקינו דתנשא בלא קיום משום דיכול למיפק מיני' חורבא ולכן אוקמוהו אדינא דלא תנשא בלא קיום אבל גם בהיפך לא הי' תקנה, ונפ"מ במקום דאנן מדינא לא בעינן למיחוש לזיוף כגון דאיכא הוכחה דאינו מזוייף רק דבמקום ערעור לא תועיל ההוכחה ויהני הערעור דלדעת הר"י לא תנשא בלא קיום דהא בכל מקום לא חיישינן למזוייף שלב"פ ואפ"ה תקנו דלא תנשא משום שמא יערער א"כ אפילו איכא הוכחה וכיוצא מ"מ כיון דמהני הערעור לא תנשא משא"כ להר"ן והרשב"א דבחו"ל דחיישינן לערעור לא תקינו ואוקמא אדינא דלא תנשא בלא קיום משא"כ היכא דמדינא לא חיישינן שלב"פ יש לומר אף דמהני הערעור מ"מ כיון דמדינא תנשא לא החמירו עלה שלא תנשא משום חשש ערעור דהחשש ערעור לא מהני רק לאוקמי אדינא ולמנוע מלתקן תקנה אבל אם מדינא מותרת לא החמירו, וכעין זה איתא בריש גיטין (ג' א') האי קולא הוא חומרא הוא חד אתי בעל מערער ופסיל לי', דמעיקרא דס"ד דמדינא נאמן ל"ק לי' דהא יש לחוש דאתי בעל מערער ופסיל לי' כיון דמדינא מותרת לא החמירו ורק לבתר דקאמר דמדינא אסורה רק דמשום עיגונא אקילו רבנן פריך דלאו תקנה היא, וא"כ ה"נ דכוותי' דבחו"ל לא תקינו עלה להקל דלאו קולא היא אלא חומרא משא"כ אי מדינא מותרת לא החמירו ג"כ, ואף דמריש גיטין יש לדחות מ"מ הסברא מעצמה ברורה ונכונה ואי"צ לראי', ומעתה לפ"ז מיושב דלהר"ן לשיטתו דשלב"פ טוענין מזוייף ובא"י תקינו ובחו"ל לא תקינו ואוקמא אדינא וא"כ באשה עצמה דיש לה מיגו דנתגרשתי א"כ שוב מדינא עכ"פ שלב"פ אנן לא בעינן למיחש לזיוף דהא אית לה מיגו לענין שלב"פ וכיון דשלב"פ מדינא לא בעינן למיחש לזיופא א"כ יש לה להיות מותרת אף דאכתי איכא למיחש לערעור הבעל מ"מ היכא דמדינא מותרת לא החמירו עלה וכנ"ל ואשה"ט, ובטעמא דמלתא דצ"ל בפ"נ ואי"נ במיגו אין להביא ראיה דאף היכא דמדינא מותרת מ"מ החמירו עלה משום חשש ערעור, דז"א ראיה די"ל דטעמא כמ"ש הפ"י (סוף פ"ב) משום שלא תחלוק בשליחות, וה"נ הוכחתי מדברי הרשב"א (ספ"ב דגיטין) דהקשה על הרמב"ם מא"א הייתי וגרושה אני דאי"נ, דהוא תמוה כמ"ש הכ"מ והב"י דשאני התם דליכא כתבא, וביארתי ג"כ בכוונתו עפ"י הנ"ל דלשטתו ג"כ היכא דמדינא מותרת לא חיישינן לערעור הבעל, ואין כאן מקומו לבאר באורך. ומעתה יתיישב ג"כ דעת הרמ"א הנ"ל, דשפיר י"ל דקיום נמי כשיערער לא מהני רק דבלא ערעור מדינא לא חיישינן למזוייף ומש"ה אף בחו"ל תנשא וכנ"ל, ואפ"ה לא התקינו קיום משום דאכתי יש לחוש לערעור ולאו תקנתא היא לדידה וכקו' הגמ' ריש גיטין, אבל אם אירא הכי כיון דמדינא מותרת גם בחו"ל מותרת וא"כ א"ש היטב דברי הרמ"א ולק"מ, וא"כ ה"נ בנידון דידן מותרת. זהו מה שראיתי לצדד בהתירא דהאי אתתא, ויעויין בת' מים חיים (סי' ס"ט ע' וע"א) שהסכים ג"כ להקל, ויעו"ש במה שביאר דברי הש"ע והט"ז ויש גמגומים בדבריו, עכ"פ הסכים ג"כ להקל. וע"ד הטעות שבמעב"ד אין להסתפק מזה על הגט מכמה טעמים ואין לעגן האשה. סימן יד. באוחשי"ת אור ליום ועש"ק ד' בסלו תרל"ב לפ"ק סה"ק פרוזין יב"ו שלו' אל כבוד הרב הנאון המפורסם וכו' מו"ה שמואל נ"י האבד"ק ראדום יצ"ו. אחדשה"ט ושת"ה תמול הגיעני על הפאצט הגט חזרה עם הקיום שעליו בצירוף איזה שורות אלי שעשה כל זה להפקת רצוני אף שלדעתו אינה נראה החששא דזיוף שכתבתי עכ"ז שלא תתעגן חלילה בחנם מלא רצוני, הנה כת"ר הוא גאון ישראל ויוכל לסמוך על משענת החכמה אשר בידו ע"כ דעתו יפה להתיר בפשיטות. אמנם אני ידעתי אח מך ערכי ומיראי הוראה אנכי ובפרט בדבר ערוה החמירה ע"כ הנני מטריח עצמי ומשתדל לצאת ידי כל החששות היכא דאפשר, והאי חששא שכתבתי לחוש כל שאין הקיום על הגט עצמו לאו דידי היא אלא מתורתו של הריב"ש למדתי' והוא בתשובותיו (סי' שי"ח) והביאו הב"י (סס"י קמ"ב) ורמ"א בהגהותיו לש"ע (ריש סי' קמ"ב) והעיד דהמנהג כן ואין לשנות וראיתי לגדולי הפוסקים בתשובותיהם דחשו לדבריו יעויין מהרי"ט (ח"א סס"י ל"ה) וראיתי להגט פשוט (סי' קכ"ב ס"ק י"ג] דהביא בשם מהריב"ל והראנ"ח דחשו להא דריב"ש. אמנם הביא בשם מהרשד"ם (סי' ע"ז) דכתב להקל, ולכאורה נראה דאין ראי' ממהרשד"ם דהתם היה מבואר בהמעשה ב"ד הסימנים שבגט דראש שיטה פלונית כך וכך וסוף שיטה פלונית כך וכך ורש"פ כו"כ וכו' וכיון דכתבו סימני הגט נראה דגם הריב"ש מודה וכמ"ש מהר"מ לובלין זצ"ל (סס"י כ"ה) יעו"ש, וכן ראיתי נוהגין דכותבין ומודיעין בההרשאה סימני הגט והיינו בכדי לצאת ידי חששת הריב"ש הנ"ל ובכמה וכמה גיטין שנשלחו לידי בכולם היה כתוב בצד ההרשאה סימני הגט והיינו מטעם הנ"ל, [וכת"ר לטעמו ולשיטתו דלא חייש לכן לא הודיע סימני הגט.], אמנם באמת נראה דאין זה מוציא מידי חששא הנ"ל דכיון דההרשאה ביד השליח ורואה סימני הגט הכתובים בה א"כ יכול לזייף עם הסימנים הכתובים בה, ע"כ לא כתב המהר"מ לובלין הנ"ל אלא כשמודיעין הסימנים שלא ע"י השליח כעובדא דידי' אבל אם הם כתובים בההרשאה שביד השליח אינם כלום מטעם הנ"ל. ואפשר שזהו טעמו של כת"ר שלא הודיע הסימנים.]. שוב אחר כתבי מצאתי ראיתי בת' גאוני בתראי (סי' מ"ד) דנראה דאף הסימנים הכתובים בההרשאה שביד השליח מהני לזה, ולפענ"ד נראה כמ"ש, [ויעוי' בח' ב"ח הישנות (סי' ק"ב) מה שהשיב על ת' זו שבת' גאוני בתראי הנ"ל.] עכ"פ כמה מגדולי הפוסקים דחשו להא דריב"ש הנ"ל וכמו שהעיד הרמ"א (ריש סי' קמ"ב) הנ"ל, ולהלן אי"ה יבואר קצת ראיה להא דהריב"ש היכא דליכא קיום מעליא, ואף דמחלק שם הריב"ש בין שליח ראשון לשליח שני דבשני די בהרשאה והביאו רמ"א (שם סעי' ט'), מ"מ הא התנה שם דדוקא במקום עיגון יש להקל וכאן איננו מקום עיגון ת"ו אחרי דאפשר לתקן עצהיו"ט שיהא הקיום על הגט עצמו, ולקמן יבואר אי"ה דבעובדא דידן אף בשליח ב' יש לחוש לשי' הריב"ש, אמנם בכמה תשובות מקילין דהיכא דבא ע"י הבי דואר מאוספין וכרוכין יחד ההרשאה עם הגט אין כאן חששת הריב"ש דהוי כהקיום על הגט עצמו, לכך כתבתי לו אז דכאן יש לחוש יותר יען כי בא על אדרעס אחר ולא על אדרעס של השליח ולהשליח הובא מפוזרין א"כ הדרא חששת הריב"ש הנ"ל, ובפרט לאשר בלא"ה הוצרכתי לשלוח להם לעשות קיום כאשר יבואר לכן שלחתי הגט עצמו לעשות הקיום עליו משום מהיות טוב כו' ולצאת ידי כל החששות.