אור גדול קסט

שנתגרשה בעינן עדות מעליא כשאר עדיות ולא מצינו שום קולא בזה, א"כ נפל היתרו של התשב"ץ בבירא, דאף לשיטת הר"ן דלענין בפ"נ מהני מפי כתבם מ"מ כיון דלא הקילו רק בדרבנן לא שייך לדון וכנ"ל, וכ"ש למאי דפסקינן (סי' קמ"ב סעי' ז' בהג"ה) דאף לענין בפ"נ לא מהני מפי כתבם א"כ פשיטא דלא שייך הקו"ח, ונסתר היסוד של התשב"ץ ובהתרועע היסוד נפל הבנין וכשל עוזר ונפל עזור ואין שום יסוד מהתשב"ץ להקל, וכפי הנראה רמז קצת לקושיא זו בנו הרשב"ש (בהג"ה בסי' ט"ז) בקושייתו השניה יעו"ש, ע"כ נראה ברור דהרמ"א סמך (סס"י קמ"ב) על ת' הרשב"ש שהביא הב"י (סי' קמ"א) דבמקום עיגון סמכינן על הפוסקים דקיום ב"ד אין צריך קיום, והיינו מדתני בתוספתא דשביעית אין מעשה ב"ד צריך קיום, א"כ פשיטא דאף במעב"ד לחוד בלא גט סמכינן במקום עיגון, ודלא כמ"ש הנוב"י דדוקא בגט ומעב"ד סמכינן דאין שום טעם לזה, אף דבתוס' כתובות (צ"ב ב') ד"ה דיני איתא סברא כה"ג דכולי האי לא חיישינן שזייף חתימת העדים וחתימת הדיינין משמע דלחד לחוד חיישינן וא"כ ה"נ היה אפשר לומר סברא כה"ג, מ"מ כיון דכל יסוד ההיתר הוא מהתוספתא דשביעית (פ' בתרא) הנ"ל וא"כ שם הוא במעב"ד לחוד א"כ פשיטא דגם במעב"ד לחוד יש לסמוך במקום עיגון, [ודע דלפמ"ש בשאלה דהתשב"ץ (סי' ט"ז) הנ"ל דהיה ע"א דהכיר חת"י העדים וע"א שהכיר חת"י הדיינים לכאורה תמוה דבכה"ג הוי קיום מעליא דכה"ג עדים ודיינין מצטרפין כמבואר בסי' מ"ו סעי' ט"ו, וצ"ל דהמעשה הי' דלא היו על דבר אחד העדים והדיינין וגם דייני הקיום לא היו א' על הגט ועל השליחות דעל כל א' לא הי' רק ע"א דלא הוי קיום]. אמנם אף שההיתר הנ"ל מבואר ברמ"א (ס"י קמ"ב) מאוד לבי נוקפי לסמוך על ההיתר הזה של הרשב"ש לסמוך על הא דקיום ב"ד אין צריך קיום, דהנה מ"ש הרשב"ש שהובא כב"י (סס"י קמ"א) דבירושלמי איתא דבמעב"ד לא צריך קיום, ליתא הכי בירושלמי רק בתוספתא דשביעית (פ' בתרא), ואדרבא בירושלמי בג' מקומות איתא דקיום ב"ד צריך קיום יעויין בירושלמי ר"ה (פ"ג הל' א') וסנהדרין (ס"פ זה בורר) וגיטין (פ"ט ה"ז), וא"כ אף הרי"ף והרמב"ם דפירשו הא דעד ודיין דכתובות באופן אחר מ"מ אין ראי' דפליגי בדינא על האי דקיום ב"ד צריך קיום וכ"כ התשב"ץ (ח"א סי' קע"ג וח"ג סי' ט"ז וכ"ב) דמלתא דפשיטא דקיום ב"ד צריך קיום, וא"כ איך נסמוך להקל נגד כל הנ"ל המפורש דקיום ב"ד צריך קיום ואף לא מצינו לשום פוסק שיאמר דקיום ב"ד אין צריך קיום, ואף שכתב הרשב"ש דיש רבוותא שסוברים דאין צריך קיום ומחזרים לתרץ הירושלמי וגמרתינו כמו שתמצא בת' להרשב"א, אפשר דכוונתו למ"ש הרשב"א שהביא התשב"ץ (ח"א סי' קע"ג וח"ג סי' ט"ז וכ"ב) דמחלק בין ב"ד קבוע לאינו קבוע דחתימתן של קבועים ניכרות וידועות ולא חיישינן לזיופא, א"כ אף לפ"ז בנ"ד מי יודע אם הם קבועים וידועים הדיינין שנצטרפו עם הרב דהא הרב אינו נאמן ע"ז ביחידי, וגם הא הרמ"א (סס"י קמ"ב) איננו מחלק כלל, ע"כ היה אפשר דכוונת הרמ"א (סס"י קמ"ב) כמ"ש הגר"א שם וביאר כוונתו בת' נודע בשערים (ח"ב סי' ס"ב) דכיון דמצינו דהקילו בפרוזבול דאף למאן דס"ל דאין נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"מ הקילו דאין צריך קיום א"כ ה"נ אפשר בגט דמצינו דהקילו חז"ל לשליח דנאמן בפ"נ ה"נ הקילו במעב"ד דאין צריך קיום, וכן ביאר בת' מהרי"ם (סי' ל"ג), א"כ לא מצינו דהקילו רק בשליח הולכה אבל באשה עצמה וכן בקבלה לשי' הראב"ד (שבאות א') הנ"ל דלא מצינו דהקילו כלל מהכ"ת לדמותו לפרוזבול. ויש לדחות. עכ"פ כיון דבת' הרשב"ש שהביא הב"י מבואר להקל ולא התנה דבעי ידועים וקבועים יש לסמוך ע"ז במקום עיגון, וגם ראיתי להמ"ץ דק' בריסק שהביא בשם הריב"ל דמיקל בקיום ב"ד, וכן בת' מהרי"ם הביא בשם הריק"ש והיאיר נתיב שהקילו בזה וכן הביא שם בשם הרדב"ז, אך מ"ש דבדברי של הרדב"ז מציאה מצא שכתב בשם המרדכי דקיום ב"ד אין צריך קיום וכתב שלא מצא במרדכי, הנה כפי הנראה כיון להא דאיתא בהגהות מרדכי סוף גיטין (סי' תס"ו) ושם מבואר אף בעדים לבד וע"כ כוונת המרדכי להא דהרמב"ם והר"ן (שבאות א') הנ"ל וא"כ אינו ענין להנ"ל ומ"ש תחלה שהביאה הרשאה היינו שמסר לה השליח ואמר בפ"נ דמעיקרא מידק דייק ולא חיישינן לערעור ולמזויף לא חיישינן לשיטת הרמב"ם והר"ן הנ"ל, ואין להאריך עוד. ו) עוד נראה יתר מרווח בנידון דידן עפ"י מ"ש הנודע בשערים (שם סי' ס"ב) לתרץ קושיית הראשונים על הא דקיום ב"ד אין צריך קיום ולחלק יצא דדוקא במערער חיישינן למזויף בקיום ב"ד אבל באינו מערער לא חיישינן יעו"ש, ואני מוסיף על דבריו דבפרוזבול לא חיישינן לערעור הלוה דהמלוה כותב לעצמו בלא דעת הלוה א"כ איך יוכל לערער בברי שיודע שהוא מזויף דלמא כתב בלתי ידיעתו ורחוק הדבר שיערער בברי ואנן לא חיישינן לזיוף, והוא נכון מאוד ותירוץ מרווח דבלא"ה דעת הר"י שאין טוענין מזוייף שלב"פ אף דהראשונים דחו זה מ"מ בקיום ב"ד יש לומר כן ובפרט למה שהסברתי דבפרוזבול רחוק הדבר שיערער בברי הדברים נכונים מאוד ומרווחים וקורא אני ע"ז טבא חדא כו', [ובלא"ה בפרוזבול בטוען הלוה שמא יש לעיין קצת דאמאי לא הוי כא"י אם פרעתיך משום דלא הול"ל או משום דבמעשה הפירעון הי' וודאי רק דהס' אי מהני וכמש"כ במטבע מזוייפת.]. וזה נראה לפענ"ד בדעת הרמ"א (בסס"י קמ"ב) שלא היקל רק בלא ערער הבעל, דבל"ז מלבד מ"ש לעיל דקשה בהא דקיום ב"ד אין צריך קיום, ק"ל עוד מגט גופי' דהקילו חז"ל משום עיגונא והצריכו בפ"נ ותקינו שהשליח יעמוד בכתיבה וחתימה והאמינוהו אף דמדינא אינו נאמן משום עיגונא הו"ל לתקוני ברוצה לשלוח גט ממדה"י לקיימו במקומו ולכתוב קיום ב"ד דשוב אין צריך קיום והוא יותר בנקל מתקנת בפ"נ ומהני מדינא, וחפשתי בזה ומצאתי בספר היקר מפז ס' דברי אמת בסופו בקונטרסו להלכות גיטין שהרגיש כעין זה (בסי' מ"א) לדידן דלמה אנו טורחים בשליח שיאמר בפ"נ ולמה אין אנו עושין הקיום על הגט עצמו, וכתב לתרץ דאנו חוששין ג"כ להפוסקים כרבה דהטעם משום לשמה, דלזה אינו מספיק הקיום, והנה להערתו שפיר השיב לדידן אבל התמיה שלי עדיין במקומה עומדת דעכ"פ תמוה לרבא מה צורך היה לאקולי משום עיגונא הלא אפשר בתקנה קלה דמועלת מדינא, והנה הדברי אמת הנ"ל הביא שם מאי דהביא הב"י (סי' קמ"ב) בשם הריב"ש שאיננו נכון לקיים קודם מסירה דדילמא נפיק מיני' חורבא דדלמא יאבד הגט ויתירו להאשה דיסברו דמיד האשה נפל כדאמרינן פ"ק דמציעא מאן מקיים שטרי' מלוה, אמנם גם זה איננו מספיק לקו' הנ"ל דאפשר לכתוב בהקיום דהשליח קיימו וגם אם היו מתקנים דהשליח צריך לעשות קיום לא היה מקיום ראי' ולא הוי נפיק מינה חורבא, ועוד דעדיין תקשי לשיטת הרא"ש ותוס' והראשונים (ריש גיטין) דבאיכא עדים על השליחות אי"צ בפ"נ, א"כ תקשי דאי"צ לכתוב הקיום על הגט דאפשר לכתוב הרשאה על השליחות ולקיימה בקיום ב"ד דשוב בזה לא נפיק מינה שום חורבא וההרשאה הוי קיום על הגט וכמ"ש הב"ש (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) דהריב"ש דהחמיר בזה אינו אלא חומרא בעלמא וא"כ תקשי כנ"ל וע"כ דקיום ב"ד ל"מ גבי גט נמי, וכן מהתוספתא והירושלמי שהביא הדברי אמת שם והוא בירושלמי (פ"ק דגיטין ה"ז) המביא גט ממדינת הים ולא נכתב ולא נחתם לפניו הרי מחזירו למקומו ועושה עליו ב"ד ומקיימו בחותמיו ואי"צ שיאמר בפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני אלמא דקיום ב"ד לא מהני, והדברי אמת שם נראה דמפרש דאין כותבין הקיום על הגט מטעם הנ"ל ולכך צריך שיאמר שליח ב"ד אני, ואכתי תקשי דלכתבו הקיום בפ"ע דמהני כנ"ל, ע"כ נראה דערעור הבעל מהני וקיום ב"ד לא מהני רק באינו מערער והלכך א"ש הכל דלא תקנו בקיום בכדי דלא יהני ערעור הבעל. ואי תקשי דא"כ דגם בקיום מהני ערעור הבעל א"כ מה הועיל לן הקיום דהא כל החילוק בין א"י לחו"ל אינו לחששא דידן וכנ"ל (באות ד') רק דבחו"ל חשו לערעור הבעל