אור גדול קסז

סימן יג. ע"ד האשה שנתגרשה בקוטאייס והביאה מעשה בית דין שנתגרשה כד"ת רק שאיננו ניכר חת"י המעב"ד הנני מסכים בהיתר האשה וצדדי ההיתר אפרוט אותם פה בקוצר על מה אדני ההיתר הווסדו, והענין אינו אלא דרבנן ומקום עיגון גדול ע"כ יש לחוש לתקנות עגונות ולחפש בצדדי היתרא דהאי אתתא, וי"ר שלא אכשל בדבר הלכה א) דעת הרמב"ם (פ"ז מגירושין הל' כ"ד ופי"ב ה"ב ופ"י מעבדים ה"ז) וכן סתמו בטוש"ע באבה"ע (סי' קמ"ב וסי' קנ"ב) וביו"ד (סי' רס"ז) דאשה עצמה המביאה גיטה תנשא בלא קיום, והיינו כמו שביאר הרמב"ם (ספ"ז מגירושין) שאין דיני האיסורין כדיני ממונות ובאיסורין לא חיישינן לזיופא כל דליכא ערעור, והיינו כמו שביאר הר"ן (ריש גיטין) דדוקא ע"י שליח חשו לערעור הבעל משא"כ בגמר וגירש ל"ח לערעור הבעל, ואנן ל"ח למזוייף כמו שביארו הר"ן והרשב"א (פ"ק דגיטין) שהאשה ברשות עצמה להנשא ואינה ממונו של בעל לכך ל"ח לזיופא שלב"פ, ולפ"ז פשיטא דגם אשה זו מותרת להנשא מדינא דה"נ ל"ח לזיופא שלב"פ. אף לאידך טעמא שכתבו הר"ן והרשב"א דהטעם משום עיגונא הקילו בגט שלא לחוש לזיוף כל דליכא ערעור, אפ"ה נראה נמי דה"ה במעב"ד, ומ"ש הנוב"י מה"ת (סי' קל"ו) דדוקא בגט הקילו משום דכל אשה יש לה גט, איננו נראה דמנ"ל לחדש סברות מעצמנו להחמיר, ועוד כיון דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי וכותבין ע"ד שיכול להזדייף א"כ משכחת לה שנתגרשה בעידי מסירה או ביכול להזדייף דצריכה למעב"ד וא"כ הי' שייך התקנה נמי על המעב"ד, וכן מבואר בריב"ש (סי' שפ"ה) דלפ"ז אף במעב"ד על חליצה א"צ קיום אלמא דלאו דוקא בגט, וכן הוא דעת רוב הפוסקים כהרמב"ם הנ"ל, וא"כ נתבאר דלדעת רוב הפוסקים האשה זו מותרת, ולקמן יבואר דאף לדעת הראב"ד והריב"ש שהחמירו בזה עכ"ז בנידון דידן יש להקל. ב) עפ"י מכתב הבעל שכתב לאביו בראזינאי שגירשה ונתקיימה חת"י בב"ד שם ובעל שאמר גירשתי נאמן אף דפסקינן חוש לה כתבו הראשונים דהטעם משום דאם איתא דגירשה הי' קול וא"כ כאן דהמקום רחוק דליכא ריעותא דקלא הדר דינא דנאמן, וכעין שכתב הרדב"ז בח"ה הובא בפ"ת (סי' קנ"ב ס"ק א'), ומ"ש שם במוסגר דהיכא דאיכא קול הבעל נאמן ודקדק זה מרדב"ז הדברים מבוארים להדיא בהלכות גדולות (הל' גיטין), וא"כ כאן דפשיטא דליכא ריעותא דקלא הבעל נאמן, ואף לדעת הרמב"ם שכתב הטעם דלא מהימן משום דחיישינן שמא בגט בטל גירשה, מ"מ יעויין במראות הצובאות (סי' י"ז סעי' ב') דביאר ג"כ טעם הרמב"ם דחיישינן להא משום ריעותא דקלא, וכן למ"ש הט"ז (ריש סי' קנ"ב) וביאר דבריו במראות הצובאות שם דאמרינן לי' גרש בפנינו ואם אינו רוצה חיישינן שמא בגט בטל גירשה, א"כ הכא דלא שייך כן לכ"ע מותרת. ג) אף אם לא נימא כמ"ש בהיתר הב' ונימא דגם כאן אינו נאמן, מ"מ למה שביאר הריב"ש (סי' שפ"ה) דפליג על הרמב"ם בהיתר הא' וסובר כהראב"ד וביאר שם הטעם משום דקיימא בחזקת א"א הוי כהוצאת ממון, א"כ כאן דעכ"פ ע"י אמירת הבעל, נעשית ספק ויצאה מחזקת א"א שוב ממילא לא חיישינן לזיופא על המעב"ד אף להריב"ש והראב"ד כיון דלא קיימא בחזקת א"א י"ל דכאן כ"ע מודו להיתר הא' הנ"ל. ד) ואף אם נימא דכאן לא שייכא הנאמנות דבעל לפמ"ש המראות הצובאות (סי' י"ז סעי' ב') דדוקא היכא דהם ביחד דאז שייך הא דבידו לגרשה משא"כ כשאינם ביחד א"כ הכא דבעת שכתב אפשר דלא הי' עמה ביחד אינו נאמן, אף דאין דבריו מוכרחים מ"מ דבריו מסתברים, עכ"ז יש לצדד בנידון דידן דגם הראב"ד דפליג על הרמב"ם מ"מ נראה מהריב"ש (סי' שפ"ה) דדוקא בחו"ל פליג ולא בא"י ודין האשה עצמה להראב"ד כדין השליח דבא"י תנשא בלא קיום ולא בחו"ל, ודלא כהב"ש (סי' קמ"א ס"ק ס"ז וסי' קמ"ב ס"ק כ"ו) וכ"כ התו"ג (סי' קמ"ב) ותמה על הב"ש, ולפ"ז נראה בפשוט דכל החילוק בין א"י לחו"ל אינו לחששא דידן דחיישינן לזיופא דלענין זה אין שום סברא לחלק רק כל טעם החילוק משום דחיישינן לערעורא דבעל דבא"י יהא מצוי לקיימו משא"כ בחו"ל, וכן מבואר בפ"י ריש גיטין (ג' א') על תוס' ד"ה חד ומש"ה התוס' כל הראשונים דחקרו אי טענינן מזוייף ב"פ לא מפלגי כצל בין א"י לחו"ל והיינו כנ"ל דרק בגט מחלקינן בין א"י לחו"ל משום דחיישינן לערעורא דבעל אבל לענין חששא דידן אין שום חילוק בין א"י לחו"ל, וכ"ז פשוט אמנם הארכתי קצת יען ראיתי להריב"ש (סי' שפ"ה) דמבואר מדבריו דגם לענין חששא דידן יש לחלק בין א"י לחו"ל דדוקא בא"י דמצוי לקיימו אין לחוש משא"כ בחו"ל אנן נמי חיישינן והר"י דהוכיח מא"י דאין טוענין מזוייף שלב"פ כוונתו נמי דוקא היכא דמצוי לקיימו יעושה"ט, ולפענ"ד הדברים תמוהים, דמלבד דלענין חששא דידן הוא נגד הסברא לחלק בזה בין א"י לחו"ל, ואפשר להסביר קצת דבא"י דמצוי לקיימו הוי כעין מלתא דעבידא לאיגלויי דמצוי המכירים חתימתם ויכירו שהוא מזוייף ויתברר השקר ולכך אנן לא חיישינן משא"כ בחו"ל דאינו מצוי מכירים חתימתם ולא יתברר השקר אנן חיישינן למזוייף.], אף גם לפ"ז תקשי איך הביאו תוס' וכל הראשונים הר"ן והרשב"א ראי' נגד דעת הר"י מב"ב (דף קע"ד) משכ"מ שאמר תנו כו' דלמא מיירי בחו"ל שלא באותה מדינה דבעי קיום אף שלב"פ, א"ו דלענין חששא דידן לחוש שלב"פ אין שום סברא לחלק בין א"י לחו"ל רק הא דמחלקינן בגט היינו משום דאף דאנן ל"ח מ"מ חיישינן שיערער הבעל בשקר, ומעתה לפ"ז טעם הראב"ד באשה עצמה ג"כ משום דחיישינן לערעור הבעל, ודלא כמש"כ הר"ן דהיכא דמגרש לאשה עצמה ל"ח שיערער, רק דס"ל דגם בכה"ג חיישינן שיערער, ואינו דומה להא דאמרינן גיטין (ה' א') גבי בעל שהביא גיטו דלא חיישינן שמא יערער משום דמנקט נקיט לי' בידו ערעור קא מערער עלוי' דהתם כיון דמגרש בעצמו באותו המקום שהאשה שם וידעו כולם שגירשה בידו לא יערער משא"כ היכא דהאשה במקום אחר, וכיון די"ל טעם הראב"ד משום דחיישינן לערעור הבעל א"כ היכא דליכא למיחש לערעור הבעל אף להראב"ד האשה נאמנת וכמו בא"י, מעתה י"ל דבנידון דידן דהבעל בעצמו פירסם הגירושין במקום הזה וכתב לאביו באורך איך שגירשה א"כ שוב לא שייך לחוש לערעורו וכעין דאמר בגמ' מנקט נקיט לי' בידו וה"נ הא הודה בעצמו, וא"כ אף שאינו נאמן באמירתו מ"מ עכ"פ הודאתו מסלקת את החשש ערעור שיערער בשקר וכיון דמסולק החשש ערעור שוב ממילא נאמנת האשה בשטר שבידה אף להראב"ד וכמו בא"י, וא"כ אהני עכ"פ הודאתו דההיתר הא' שנתבאר לעיל להרמב"ם בנידון דידן יודה גם הראב"ד, ואף לדעת הב"ש בהבנת שי' הראב"ד דאף בא"י אשה עצמה אינה נאמנת וגרעה משליח, והבאתי לו סמוכין מדברי המגיד ומדברי מהריב"ל שהביא הלח"מ (ספ"ז מגירושין), מ"מ מבואר אצלי באורך דאף לפ"ז ע"כ טעם הראב"ד ג"כ משום החשש שיערער הבעל בשקר בצירוף חששא דזייפא בעצמה, א"כ גם לפ"ז הכא דנסתלק חשש ערעורו יודה הראב"ד אף לשי' הב"ש, ויען כי הדברים ארוכים בביאור שיטת הראב"ד ואין פה מקום לקבל ארוך קצרתי, וגם מהרשב"א (ספ"ג דגיטין) דסובר כהראב"ד הוכחתי דטעמו משום ערעור הבעל א"כ י"ל דהכא כ"ע מודו. ה) עוד יש היתר בנידון דידן, אף אם לא נימא כדעת הרמב"ם הנ"ל, עפ"י מ"ש הרמ"א (סס"י קמ"ב) דבמעב"ד אין צריך קיום, ומ"ש הנוב"י (מה"ת סי' קל"ו) דהכא איכא ריעותא דאין הגט בידה, כבר השיגו עליו האחרונים לפי הנהוג עתה איננו ריעותא, וגם מ"ש בטעם השני דהקיום הוי כע"א עכ"פ דהא עדיף מיני' מדאורייתא וא"כ פשיטא דלא גרע מיני' ומכח זה העלה דלאיש שמתה אשתו דדי בע"א כ"ש בשטר שאינו מקויים יעושה"ט, וראיתי בנודע בשערים (ח"ב באבה"ע סי' ס"ב) דדברי הנוב"י הם ליסוד קיים אצלו דשטר שלא נתקיים עדיפא מע"א. ולפענ"ד כל דבריו תמוהים, דאף לפי הבנתו בתשב"ץ