אור גדול קסה

ידה באמצע ביאה לא מהני כיון דאכתי לא נגמר הקנין אכתי יכולה לחזור בה יעויין קידושין (ח' א') במונה והולך. ואי דנימא דכוונתו דעיקר הקנין הוא מתחלת ביאה לחוד והגמר איננו אלא בגדר תנאי דההתחלה אינה קונה אלא בתנאי אם גומר, תמוה מאוד לומר כן דתנאי זה מנין לנו וגם בכל דוכתי אמאי איננו חייב על התחלת ביאה לחוד דשם ודאי אין שום סברא לומר דעיקר החיוב על ההתחלה רק דאיננו על ההתחלה רק בתנאי אם גומר ביאתו דאין שום סברא והסבר לזה. וע"כ דכוונתו כנ"ל דאם הקנין הוא בכולה ביחד והתחלת הקנין הוא בתחלת ביאה והסוף קנין הוא בסוף, או דהסוף לחוד עושה כל הקנין. [וגם לענין חיוב יש לומר ג"כ או דהחיוב על הכל ביחד וכל ההעראה מתחלה ועד סוף הוא השיעור לחיובי' או דהחיוב הוא על הסוף לחוד.] א"כ תמוה דאמאי אינה יכולה לחזור קודם גמר הקנין. [וגם לפ"ז תמוה קצת דתפסל לכה"ג בתחלת ביאה.]. ג) והנראה בביאור שי' השמ"ק והאו"ז הנ"ל הוא דלעולם תחלת ביאה הוא הקנין וקונה לגמרי ולכך אינה יכולה לחזור רק הא דבעינן גמר ביאה בכדי דליתקרי ביאה דאם גמר העראתו והויא שמה ביאה שייך לומר דהתחלת ביאה קונה אבל אם לא גמר העראתו ופירש באמצע איננה ביאה כלל ואפס ואיננו רק כקירוב בשר בעלמא וכחיבוק ונישוק ודרך אברים בעלמא דלא שמה ביאה ולא היתה ביאה כלל ולא התחלת ביאה משא"כ כשגמר העראתו דהיתה ביאה וממילא היתה תחלה תחלת ביאה שייך שפיר דתחלת ביאה קונה משא"כ כשלא גמר. והגמר לא בעינן רק בכדי דיתקרי שמה ביאה דבלא זה אין שמה ביאה ולא הוי התחלה התחלת ביאה כלל אבל כשגמר דנעשה ההתחלה התחלת ביאה שפיר קנאה לגמרי מתחלת ביאה. ודמיון לזה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חולין (דף כ"ט) דבנתקלקלה השחיטה לא הוי על ההתחלה שם שחיטה משא"כ בנגמרה. וכן בירו' (פ"ו דתרומות) לר"ל בחצי שיעור מודה ר"ל בעתיד להשלים [ויעוי' שו"ת דברי מרדכי או"ח סי' י"ח י"ט הרבה כיוצא באלו.] כן נראה בביאור הדברים. ועדיין יש להסתפק מה דעתו בשאר מילי אם עיקר החיוב הוא על ההתחלה כשנגמר לבסוף ורק בקידושין מספקא לי' משום דעתו. או דלכל מילי מספקא לי' אם עיקר החיוב על ההתחלה כשגמר הביאה או דהחיוב הוא על הסוף ונ"מ טובא בשגג בתחלה והזיד בסוף וכיוצא והא דמיבעי לי' בקידושין משום דבקידושין הנ"מ יותר פשוטה. וגם משום דהפשיטות הוא מקידושין והא דפשיט לי' דעתו על גמר ביאה היינו אף להיכא דפירש ולכל מילי דלא שייך דעתו מ"מ מזה הוכחה על כוונת התורה דהסוף ביאה עושה הכל לכל מילי וכעין דרך שכתב הנוב"י הנ"ל [ולדידי לא קשה משמואל דלשמואל שאני דלא בעי סוף ביאה כלל כמובן.]. וא"כ למסקנא בכל מילי העיקר הוא בסוף ביאה. ולהצד הראשון הנ"ל גם להמסקנא דבקידושין הסוף ביאה קונה משא"כ בכל מילי שפיר איכא חיוב על ההתחלה כשגמר הביאה ולא קשה מסנהדרין (דף ע"ג) דמאי פריך למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידי' נמי בההתחלה פגמה ז"א כיון דכל כמה דלא גמר ליכא חיוב על ההתחלה א"כ עדיין לא פגמה עד שגמר דאז איגלאי למפרע דאיפגמא עם ההתחלה ועדיין לא איפטר לי' מקטלא עד שגמר ושפיר פריך. ד) והנראה דיובן בזה השינוי שבין ס' הישר לאו"ז בשי' ר"ת. דהנה הא שכתב בס' הישר דמפסלא בתחלת ביאה אף דאיננו משיר בתולים משום דהוי כשלא כדרכה תמוה מאוד הדמיון דמאי ענין הוא לשלא כדרכה דהויא ביאה לכל מילי ורבתה התורה לענין בעולה לכה"ג משא"כ התחלת ביאה דאינו אלא נשיקה בעלמא ולא הויא ביאה כלל וגם איננו משיר בתולים וא"כ אינו אלא כדרך אברים בעלמא. ע"כ נראה דס"ל כהצד הראשון הנ"ל דאף אם בקידושין סוף ביאה קונה היינו דוקא בקידושין דדעתו על סוף ביאה משא"כ לכל מילי גם על ההתחלה איכא חיוב כשגמרה לבסוף דהויא למפרע ההתחלה התחלת ביאה וכנ"ל ולהכי שפיר דמיא לשלא כדרכה דשניהם הוויין ביאה לכל מילי ואינם משירים בתולים ולהכי שפיר קאמר דאם סוף ביאה קונה והיינו דוקא בקידושין משום דעתו] א"כ כשגמר איגלאי למפרע דהויא התחלת ביאה ואיפסלא לה כיון דהויא ביאה לכל מילי דמיא לשלא כדרכה. והרמב"ן והריטב"א דהקשו על שיטת ר"ת דאין סברא לאוסרה על כה"ג בנשיקה, יש לומר דהבינו ג"כ בשי' ר"ת כנ"ל ואפ"ה לא מסתבר להו לדמותה לשלא כדרכה וכסברת התוס' יבמות (דף נ"ט) ד"ה אלא ויעו"ש במהרש"א ובמל"מ (פי"ז מאי"ב הל' י"ג). ור"ת בס' הישר סובר דדמיא לשלא כדרכה וכסברת קו' המהרש"א והמל"מ הנ"ל. משא"כ אם נימא כהצד השני הנ"ל. דאם בקידושין סוף ביאה קונה גם לכל מילי אין על ההתחלה שום חיוב כלל פשיטא דאין שום התחלת סברא לדמותה לשלא כדרכה. וע"כ דסובר כהצד הראשון הנ"ל וכנ"ל. ומעתה לפ"ז גם בקידושין בפירש להדיא וגילה דעתו שרצונו לקנות עם ההתחלה שפיר קונה עם ההתחלה כשגמר וביבמה שפיר יש לומר דגם בסתם קונה וכסברת הר"ן וא"ש הסוגיא דיבמות (כ' ב') ברווחא גם לשי' ר"ת בס' הישר כעין שכתב הר"ן לאינך שיטות. ה) אמנם האו"ז דמיאן בזה ופירש דנאסרה עליו מעת השרת בתולים, מלבד דיש לומר דס"ל כסברת התוס' יבמות (נ"ט א') ד"ה אלא הנ"ל, יותר נראה בדעת האו"ז דס"ל כהצד השני הנ"ל דלא ניחא להו כהצד הראשון הנ"ל דמהיכי תיתי לומר דבכל מילי פשיטא לי' דהתחלת ביאה לבד סגיא כיון דאיננו חייב רק אם גמר א"כ מנלי' באמת לדבר פשוט דהחיוב הוא גם על ההתחלה לבד והגמר ל"ב רק בכדי דההתחלה יתקרי תחלת ביאה וכנ"ל דלמא באמת גם עיקר החיוב הוא על הגמר דוקא כיון דסוף סוף גמר בעינן, וע"כ סובר דלכל מילי מיבעי לי' וכהצד השני הנ"ל. וא"כ שוב אי אפשר לומר כנ"ל דנפסלה מתחלת ביאה משום דדמיא לשלא כדרכה דהא אם סוף ביאה קונה ההתחלת ביאה איננה חשובה ביאה כלל לשום דבר וא"כ איננו ענין כלל לשלא כדרכה וע"כ הוכרח לומר דמהשרת בתולים ואילך נפסלה עליו. ויתיישב בהכי הא דנתקשה האו"ז לשי' ר"ת מיבמות (כ' ב') ולא ניחא לי' בסברת הר"ן הפשוטה לחלק בין יבמה לאשה דעלמא. [וזו"ז יש ליישב עפ"י מה שנתקשה האבני מילואים באבה"ע סי' ל"ג יעו"ש.] שני בזה כת"ר. ולהנ"ל א"ש דלר"ת להמסקנא לכל מילי התחלת ביאה איננו כלום ואף בפירש להדיא וממילא דאף ביבמה אינו כלום. ו) ובביאור שיטת או"ז בשיטת ר"ת הנה כת"ר הבין בדבריו דקודם גמר הכנסת עטרה משיר בתולים ונתקשה בדבריו דלמאי כתב דבנשיקה אינו משיר. ולי הי' נראה מדקדוק לשונו שם דגם לשיטת ר"ת סובר דהשרת בתולים הוא בעת גמר העראה. אמנם סובר לשי' ר"ת דהקנין הוא אחר גמר הביאה דלאחר שגמר הביאה נקנית לו [וקצת דוגמא לדבר יעוי' ש"ך סי' ר"ב ס"ק ג' והובא באחרונים שכ"כ הריטב"א קידושין דף כ"ז. וה"נ לאחר הביאה נעשה הקנין.] וסוף ביאה קונה היינו לאחר גמר העראתו אז נעשה הקנין ולא אמרינן דהגמר וההשרה והקנין באין כאחד. או דסובר לשי' ר"ת דאם ההשרה והקנין באין כאחד אסור רק הקנין נצרך להיות קודם ולכך מיבעי לי' אם תחלת ביאה קונה והוי הקנין קודם השרת בתולים או סוף ביאה קונה דבעת הקנין הוי השרת בתולים דאסור דהוי כהשרה קודם הקנין דלא אמרינן בזה כעין גיטו וידו באין כאחד. ולמ"ש תחלה הוי באמת הקנין אחר ההשרה דאחר הביאה נעשה הקנין וכנ"ל ומתיישב בהכי הא דדקדק האו"ז דבנשיקה אינו משיר בתולים דבלא"ה הי' אסור לר"ת דהקנין הוא אחר הביאה נמצא דהקנין הוא אחר ההשרה. או דבבאין כאחד נמי אסור לר"ת דהוי כהשרה קודם ומדוקדק בהכי נמי מה שדקדק האו"ז בקו' וכתב דלשאר לישני א"ש דההשרה והקנין בהדי הדדי קאתי. והיינו משא"כ לשי' ר"ת דלא אמרינן בהדי הדדי וכנ"ל. (ומ"ש האו"ז מקודם בשי' ר"ת שכבר השיר בתולים קודם גמר העראה שאז חל הקנין היינו קודם גמר