אור גדול קסג

לבטל כל עדותן, וכיון דעכ"פ חד מינייהו אומר אמת שפיר יש להתירה בממ"נ אף להאוסרים במת ונהרג, וכ"ז ברור ז) אמנם לאחר העיון קצת נראה דא"א להתיר מחמת האי ס"ס מטעם שכתבתי לעיל (באות ה') דבעד נגד עד מוקמינן אחזקה וא"כ אין לספק כלל דלמא מת מטעם דהחזקה מכרעת להעד המכחיש דחי וכמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בבי"ש הנ"ל, ומה שסתרתי לעיל (באות ה') דכ"ז לא שייך רק כשהעד המכחיש מוקים לי' אחזקתי' משא"כ בנ"ד דגם העד המכחיש מפיק לי' מחזקת כשרותו במה שהעיד שהמיר, נראה דז"א משום דאינו שייך להעמיד על החזקה רק כשאנו דנין עלי' דנפ"מ לאיזה דבר אבל אם אין אנו דנין עלי' כלל דאין שום נפקותא אצלנו בזה לא שייך להעמיד על החזקה, וכמ"ש האחרונים ליישב קושית הנוב"י (מה"ק חאבה"ע סי' ל"א) על הבי"ש (סי' יז ס"ק פד) שתי' על קושית הט"ז על הא דמחמירין במצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג למיחש דלמא הוא אחר ג' ימים דאמאי לא מוקמינן אחזקת חי, ותי' הבי"ש משום דאמרינן דבעלה של זו עדיין חי וזה המת איש אחר הוא, ותמה הנוב"י דהא גם האחר יש לו חזקת חיים, וע"ז תירצו האחרונים דכיון דאין אנו דנים על האחר ואין נפקותא אצלנו לא שייך חזקה, עיין ש"ש (ש"ז פכ"א) וכ"כ החו"ד (סי' נ') להשיג על התבו"ש ובסי' קפ"ז ס"ק ה' להשיג על הנוב"י דחזקה לא שייך רק כשאנו דנין עלי' דאיכא נפקותא לדינא יעושה"ט, וא"כ ה"נ אי נימא דיבם מומר זוקק אין לנו שום נפקותא בהמרתו ואין לנו לדון עלי' כלל ואפס א"כ לא שייך כלל דמעיד נגד החזקה ושוב אין לספק דלמא העד האומר מת הוא האמת דז"א דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ומוקמינן לי' אחזקה וליכא ספיקא במלתא כלל רק אי יבם מומר אינו זוקק דאז שוב נפ"מ בהמרתו והוי ג"כ נגד חזקה, ושוב ליכא סניף להיתרא רק הא דמומר וע"ז לחוד אין לסמוך וכנ"ל. אמנם להחולקים על החו"ד הנ"ל עיין בבית אפרים על טריפות בסופו (סי' כ"א) שפיר יש לקיים דברינו הנ"ל (באות ה'), וגם עדיין יש לפקפק ולחלק. שוב ראיתי בתרומת הכרי (סי' ל"א) דהוכיח מרמב"ם דעד נגד עד הוי ספיקא, א"כ שוב הוי ספק ספיקא שיטתו. ח) עוד יש להעיר דאף אם נימא דמומר אינו זוקק עכ"ז י"ל דעד אחד אף דנאמן ביבמה עכ"ז אינו נאמן לומר דהמיר, וכבר העיר בזה הגאב"ד דקאוונא נ"י מטעם חזקת כשרות בעולם או משום דלא עבידא לגלויי כ"כ, ולדעתי נראה להעיר ביותר, דהנה בערוה בעינן שנים ובאיסורין עד אחד נאמן ואפ"ה מצינו באיסור ג"כ דאינו נאמן ויש חילוק בין מעיד על החפץ דאז נאמן למעיד על האדם וכמ"ש הפר"ח יו"ד (סי' קי"ט ס"ק י"ז) והמח"א בהלכות עדות (סי' י"ט) וכ"כ הרא"ה בבדק הבית ועיין ש"ש (ש"ו פט"ו), והנה להמתירין ביבם מומר דאינו זוקק היינו דלאו אחיו הוא דהמרתו אפקי' מתורת אח נראה דהוא כמעיד על גברא, ואף אי איסור יבמה לא הוי דבר שבערוה והיה מדינא עד אחד נאמן היינו במעיד על מקרה במעשה אבל לא במעיד על גוף האדם וא"כ יש לומר נהי דרבנן הקילו להאמין עד אחד במיתה היינו דהקילו לענין דבר שבערוה או לענין אתחזיק דבעינן שנים, אבל להעיד על הגברא דמצד אחר בעינן שנים אף אם היה מאיסורין וגם לא אתחזיק בזה י"ל דלא עשו בכה"ג תקנה ומוקמינן אדינא דבעינן שנים בהמרה והו"ל מילתא דלא שכיחא ולא עשו תקנה על זה וגם איננו נכלל בכלל התקנה דתקינו ביבמה להאמין עד אחד משום דבזה מצד גדר אחר בעינן שנים וכנ"ל, עכ"פ איך שיהיה אי מטעמא דידי' אי מטעמא דידי שפיר יש להסתפק אי עד אחד נאמן בזה ומעתה לפ"ז נסתר לגמרי יסוד ההיתר אף אם נימא בוודאי כהפוסקים דמומר אינו זוקק עכ"ז אין לאשה זו שום היתר כלל משום דהעד הג' דהעיד על המיתה הוי עד אחד בהכחשה מהעד הא' דלוצקא ואף דהעד הא' העיד דהמיר הא ע"ז אין עד אחד נאמן, ואין לומר דעכ"ז יש להתיר בממ"נ דאם אמת העיד דהמיר אם כן מותרת מטעם דמומר אינו זוקק ואי שקר ענה בזה א"כ הוא פסול ומשקר ואינו יכול להכחיש העד הג' על המיתה, דז"א דכיון דאנן לא מהימנינן לי' אבל לא נתברר שיקרו לא נפסל אף דאינו נאמן ושפיר נאמן על הכחשת העד הג' על המיתה. וראי' לזה מדברי הרמב"ן והריטב"א הובא בש"ך חו"מ (סי' מ"ו ס"ק ק"ח) דמוקי לההוא דעד אומר תנאי וע"א אומר לא היה תנאי היינו דהעד האומר לא היה תנאי איננו מכחיש בבירור דא"כ היה אחד מהם נפסל ולא היה מתקיים השטר אפומייהו אלא דהעד האומר לא היה תנאי אומר דלא שמע תנאי ואיננו יודע מתנאי אבל אפשר שהיה כדברי העד הב', וא"כ קשיא אהא דאמר רב פפא כתובות (יט ב') תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים ולכך אינו נאמן הך דאומר תנאי, דאכתי הרי בממ"נ אם האמת שהיה תנאי א"כ הרי נאמן ואי משקר א"כ שוב מיפסל ולא מתקיים השטר אפומי', וכן קשה אדברי הרא"ה הובא בשמ"ק בכתובות (כ"ב א') גבי חד אומר נתגרשה וחד אומר לא נתגרשה דקאמר שם תרווייהו בא"א מסהדי והך דאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו במקום שנים, דהקשו הראשונים דכיון דמכחישין זא"ז בגירושין א"כ חד מינייהו פסול ואיך נעשית א"א אפומייהו, וכתב ע"ז הרא"ה דאי הוה מפרשינן דהאי לא נתגרשה היינו שאיננו יודע מהגירושין אבל איננו מכחישו בבירור וכדפרשינן בעד אחד אומר תנאי הוי א"ש, ותקשה ג"כ בממ"נ דאי אמת אומר דנתגרשה א"כ הא נתגרשה ואי משקר בזה א"כ הוא פסול ומשקר ואיך נעשית א"א אפומייהו, אע"כ דהיכא דאין שום מכיר בשקרו אף דלא מהימנינן לי' במאי דאמר נתגרשה או תנאי עכ"ז לא מיפסל על השאר ונאמן לקיים השטר ולעשותה א"א, וא"כ ה"נ יש לדון דעל ההמרה אינו נאמן עד אחד וכנ"ל וכיון דלא נתברר השקר רק דאנן לא מהימנינן לי' לא נפסל על השאר ושפיר נאמן בהכחשתו להעד הג' על המיתה ולא נשאר לנו שום היתר על אשה זו דהעד הג' דהעיד על המיתה הוי עד אחד בהכחשה ואינו נאמן ועל ההמרה דקאמר העד הא' אינו נאמן ג"כ בזה וכמ"ש. ט) עוד יש להעיר אף אם נניח דעד אחד נאמן על ההמרה ג"כ, מ"מ נראה דיש לחוש לכאורה למ"ש הברית אברהם באבה"ע (סי' ל"א ול"ה) דאף דהסכים לדינא למאי דפסק השו"ע במת ונהרג דתנשא היינו דוקא דההכחשה אינה בפירוש רק מאמירתם מת ונהרג אבל אם לבד זה מכחישים עצמן בפירוש בלא כי אזי חשש לדעת חכמי בריסק שבש"ך חו"מ (סי' ל"א) דעד נגד עד לא מיפסלו תרווייהו וא"כ שפיר יש לתפוס ההכחשות של כל אחד, אף דבאמת אין דעתי נוחה לחוש לדברי חכמי בריסק אשר כמעט בכל הראשונים בהא דעד אחד אומר נתגרשה ובהא דעד אחד אומר תנאי מבואר דלא כדבריהם, וגם הסוגיא דשבועות אף דמתרצי לה האחרונים עכ"ז פשטות הסוגיא מבואר דנפסל, אך מ"מ כבר כתב הבי"ש (סי' קנ"ב ס"ק ט') דמהרמב"ם (פי"ב מגירושין) משמע דהאי דעד אומר נתגרשה משמע שם דאיירי אפילו במכחישין זה את זה, ובגוף הקו' דהא חד מינייהו פסול, אף שיש לי איזה הרהורי דברים בזה לגודל חולשתי לא אוכל להרחיב הדיבור בזה, וננקוט בזה מדברי רבותינו גדולי האחרונים, המחא"פ (הל' עדות סי' ו') כתב על זה דלק"מ דאינו נפסל עד לאחר כדי דבור כדאמרינן ב"ק (דף ע"ג) ולכך בשעת העדות דעדיין לא נפסלו עד לאחר כ"ד במאי דלא איתכחש עדותן קיימת יעו"ש, ומעתה לפ"ז שפיר י"ל על כל אחד ואחד בנידון דידן דהוי עד אחד בהכחשה דעל מאי דהעיד העד הג' דמת הוכחש מהעד הא' ועל מאי דהעיד הא' דהמיר הוכחש מהג' וננקוט מדבריהם רק מאי דמכחישין זא"ז להחמיר דאף דבמאי דקאמרי דמת והמיר משקרי עכ"ז כיון דלא נפסלו עד לאחר כ"ד שפיר יש לתפוס ההכחשה אף דמשקרי בזה. אמנם דברי המחא"פ מלבד שהם נגד כל דברי הראשונים בהא דתנאי ונתגרשה הנ"ל, אף גם תמוה לי מב"ב (לא ב') דקאמר אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי כו',