אור גדול קס

תשובה זו בסי' צ"ה יעו"ש במהרי"ט) אך דכתב איברא דשם מתה הזקנה תחלה ואח"כ מת בעלה שאין שם טענת ראוי רק דהוכיח שם מלשונו, ותמיהני דהא מוכח מגוף הפלפול והטעם וכנ"ל דלמה הוצרך דמטעם ספק אינה מוציאה הא בוודאי אינה יכולה להוציא דכיון דפטרה בעוד דהוי ראוי א"כ הפטור מועיל בוודאי והוי הקרקע של הזקנה, וע"כ דס"ל דלא הוי ראוי וכנ"ל והיינו מטעם שלא נשבעה עדיין, וא"כ כיון דכל המקור הוא מת' מהר"מ ומוכח מת' מהר"ם עצמו ממקום אחר דבלא נשבעה לא הו"ל ראוי אף בלא בא ליד הבן, וא"כ כ"ש הכא דכבר הי' ביד האב, וכמו שתמה ההפלאה הנ"ל על הח"מ ובי"ש הנ"ל דמנ"ל לחוש אף בלא נשבעה לומר דהוי ראוי וכנ"ל. אמנם אחר כתבי זה ראיתי דאיננו ראי' כלל מת' מיימוני ומת' מהר"מ ב"ב הנ"ל, דהנה אני כתבתי לפי הנוסחא שלפני בת' מיימוני ברמב"ם דפוס ברלין וכן בת' מהר"מ מרוטנבורג שלפני ד' סדילקאב וסבור היינו שהטעם דספק קאי אדלעיל דמש"ה מהני הפטור, אבל ראיתי בת' מהרי"ט (חו"מ סי' י"א) שהביא שם הת' הנ"ל וראיתי שהנוסחא שלפני הוא מוטעה ומשובש דהביא שם הנוסחא אחר שכתב לזכות מטעם דהימנה ונתן לה מטלטלין העודפים כתב ועוד דל כל זה מכאן [ותיבות אלו נחסרים אצלי בדפוסים הנ"ל] כיון דטענתה טענת ספק וכו' וא"כ מקודם לא היתה הכוונה משום ספק רק מטעם וודאי ועל הא דמהני הא דהימנה ופטרה מן השבועה לא כתב שום טעם וא"כ י"ל דאולי באמת טעמו משום ראוי, ויעו"ש במהרי"ט (סי' ט') בת' מהר"י באסאן מה שביאר בת' מיימוני הנ"ל דכיון דנתן לה במתנה המטלטלין העודפים ומהני אף אם היו לה צררי י"ל דהצררי נתונים לה (במתנה) וממילא שפיר מגיע לה הכתובה, וא"כ לפ"ז פשיטא דיכול להאמינה בלא שום טעם, אמנם המהרי"ט שם (סס"י י') השיג ע"ז דהצררי פרעון הן וכבר נפקע חיוב הכתובה ול"ש ליתנם במתנה, וא"כ לדידי' לא ביאר המהר"מ שום טעם על הא דבידו להאמינה וא"כ י"ל דהוא מטעמא דראוי וכנ"ל, ועכ"פ להיפך וודאי אין לי ראי' מינה ובפרט לפי הנראה תשובה זו סותרת לגמרי להא דהמרדכי (פ' נש"נ) הנ"ל דהא משמע דס"ל דמיד שמת חמי' נשתעבדו לה נכסי חמי' אף דהשאיר אלמנה ומגיע לה מזונות, [ומזה הי' נראה דהעיקר כחי' הבי"ש הנ"ל לפי מה שביאר הבית יעקב דהתם בתפסה דוקא], וכעין מ"ש המהרי"ט (סי' ע"ג) הנ"ל, ע"כ אין להעמיד שום יסוד ע"ז. ובאמת צל"ע אי נימא דשעבוד לכתובה אף בלא נשבעה משוי ראוי, איך תתפרנס משנה שלימה כתובות (ס"פ מי שהי' נשוי) דכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השני' מוציאה מיד הלוקח, דאיך מוציאה השני' הא כיון דהי' משועבד לה לראשונה ולא אישתעביד לשני' קודם שבא ליד הלוקח וא"כ אף אחר שנסתלקה הראשונה איך טורפת השני' וע"כ דשעבוד הראשונה איננו מעכב לשעבוד השני' ולשניהן משתעבד, וכ"ה בחו"מ (סי' ק"א סעי' י' וסי' ק"ד סעי' א') אף דעפ"י הדין מגיע להראשון ולדידי' משתעבד מ"מ איננו מעכב מלחול עליו שעבוד השני, וא"כ ה"נ במזון הבנות וכתובת האלמנה, אמנם יען כי ראיתי כי נבוכו האחרונים בענין ראוי ובסתירת ת' מהר"מ אהדדי ולא העלו בזה דבר ברור ולאפיסת הפנאי לא עיינתי בזה כעת, ע"כ נראה דמה דויתרה האלמנה מכתובה נכון לפשר בזה קצת עם הגדולה. ויתר הפרטים בדין זה פשוטים, דהא דמגיע מזונות להבנות אינו אלא על הזמן שהי' הבן חי ולאחר מיתת הבן אף דלא נתבגרו עדיין אינו מגיע להם מזונות וכמבואר במשנה ב"ב (ס"פ יש נוחלין) דאין הקטנות ניזונות על הגדולות, ואף דהכא מתחלה הי' בן מ"מ כל שמת הוי כלא הי' בן מעולם, ואף דהוא פשוט עכ"ז אעידה לי עדים נאמנים הלא המה הר"י מיגש בת' (סי' קצ"ו) והרדב"ז בת' ח"ד (סי' קצ"א), ואף בנכ"מ עכ"ז בחזקת היורשים קיימא, ובחיי הבן אם הוציאו לאחת יש להשאיר מזונות הבנות עד שיבגרו דהם קודמים לפרנסת הבת כמבואר (בסי' קי"ג) בח"מ (ס"ק י"ז) ובבי"ש (ס"ק ט"ז), ובכה"ג בהשאירה ונטלה עישור ונשאר מזונות לאינך עד שיבגרו ואח"כ מת האח, יש להסתפק כעין שנסתפקו התוס' כתובות (דף מ"ט) בהניח עשר בנות דליכא רווח ביתא, וה"נ הכא הא ליכא רווח ביתא דהא הכל הי' מגיע להקטנות מקודם, גם אם נימא כצד הס' של התוס' דבכה"ג דליכא רווח ביתא מגיע גם להשניה עישור יש להסתפק עוד באם השיא האב להאחת והאחת נשאת בחיי הבן ואחת לאחר מיתת הבן דאם לא היתה נוטלת אחת בחיי הבן היו כולן חולקות בשוה וכמ"ש המהרי"ט (ח"א סי' ק"ל) וא"כ נגד הגדולה שנשאת בחיי הבן לאחר מיתת האב מגיע להשני' עישור לר"ח ולדידן היכא דליכא רווח ביתא לפי הס' של התוס', א"כ יש לעיין היכי עבדינן עובדא, והי' נראה דבכה"ג השני' נוטלת עישור וחולקת עם אותה שנשאת בחיי האב, ויש לעיין בכ"ז הרבה, אמנם יען כי אינני יודע על נכון המעשה בפרטות ואם נצרך פרטי הדברים הנ"ל לנידון דידי' ולגודל הטרדה ואפיסת הפנאי לא נתתי עיוני כעת עליהם ואם יהי' נצרך למעלת כת"ר אזי ימחול להודיעני בפרטות המעשה כהווייתה ואי"ה אעיין בכל הפרטים אשר יצטרכו לזה, ולע"ע יהא די בזה, וגם אם פרנסת הגדולה שפרנסו האפוטרופסים הי' שלא כדין ונטלה יותר מהמגיע לה יש לעיין הרבה אם גובין זה מבעל שהכניסה לו, אמנם יען אינני יודע הענין אל נכון ואם נצרך אליו לא עיינתי בזה כעת. ויקבל ברכת החוה"ש מאדה"ש כנפשו ונפש ידידו הדושו"ט ירוחם יהודא. סימן יא. ע"ד העגונה מק' דיווין אשר כבר יצאה בהיתר מאת הרב הגאון האבד"ק קאוונע ומאת הרב הגאון הצדיק האבד"ק בריסק יחיו ונדרשתי להצטרף עמהם לחוות דעתי בשריותא דהך איתתא. ויען כי העגונה הנ"ל א"א לה לישב בפה והיא דוחקת את השעה אין הפנאי גורם ללון בעומקא של הלכה רק לחוות דעתי בקוצר כאשר יעלה בעטי בעזרהשי"ת וד' יהי' עמנו שלא נכשל ח"ו בהלכה. א) הנה בדבר הקידושין לעשות סניף לעשותן קידושי ספק מחמת המום שהיה להבעל מקודם הנשואין חו"נ ר"ל, אין דעתי נוחה מזה אחר שלפי הנראה לא היה קבוע לו זמן והוי כמומין שבגלוי דאף האיש אינו יכול לטעון ואף לענין ממון להחזיק הכתובה דקשה להוציא ממון דאף ברוב אין מוציאין ועכ"ז אינו יכול לטעון ומוציאין ממנו הכתובה אלמא דתפסינן לוודאי גמור דאינו מקח טעות וכש"כ לענין איסורא דהוי וודאי קדושין, ומה שנראה קצת נגד זה בהרה"מ ובלח"מ (פ"ז מאשות ה"ז) יעויין בבית מאיר (סי' ל"ט) מה שביאר שם בכוונתם דאינו סותר להנ"ל. וגם לחלק בין איש לאשה לענין חקירה, דדוקא באיש אינו יכול לטעון במומין שבגלוי משים דדרכו לחקור משא"כ באשה נימא דאין דרכה לחקור ואף במומין שבגלוי יכולה לטעון דהוי מקח טעות וקדושי ספק, נראה ג"כ דאין שום סברא לחלק בזה, ואדרבא מצינו בכתובות (ע"ז א') מ"ד נולדו כ"ש היו דסברה וקבילה בהיו ולא ידעה לשי' הרמ"ה באבה"ע (ריש סי' קנ"ד) וכמ"ש שם הב"ח והבי"מ, והיינו מדלא חקרה סברה וקבלה דאף דבאיש יכול לטעון במומין שבסתר ולא אמרינן מדלא חקר סבר וקיבל היינו משום דאיכא. חזקה דאין אדם מתפייס במומין משא"כ באשה דליכא חזקה אמרינן אף במומין שבסתר מדלא חקרה סברה וקבלה בהיו בו מקודם, וגם קושיית הגמ' (שם) מרשב"ג להך שי' ע"כ היינו משום הא דבמומין שבגלוי אינה יכולה לטעון, וכן בירושלמי שם דתלי לה בפלוגתא דר"מ וחכמים דמשנה קדמייתא אי יכול לטעון במומין שבגלוי, וכמו שנתבאר אצלי בארוכה במקום אחר (סי' ה' אות ו'), א"כ מבואר מכל זה שאין שום מקום לחלק לענין מומין שבגלוי בין איש לאשה וגם אין לעשות ספק מן האיש שהגיע לכלל שנים ולא נבדק דלמא לא הביא סימנים, כמו שכבר האריכו האחרונים דמה"ת הוי חזקה דרבא חזקה מעלייתא רק רבנן חשו להחמיר,