אור גדול קנט

דיכולה ליטול תיכף ומיד מיד הבנים בלא הבנות, ואף דבאמת הוא ספק רחוק דאין שום דמיון להתם, דהתם נפטרו ממזונותיה לגמרי ושוב לא הדרא משא"כ הכא לא נפטרו רק דמקודם לא היו להן מהיכן לגבות, הא למה זה דומה למלוה מאוחר שלא היו לו ממה לגבות מיתומים משום דהי' משועבד לבע"ח מוקדם אפ"ה אם מחל אח"כ המוקדם פשיטא דגובה הבע"ח מאוחר וכיוצא כמובן, וכן נראה מהנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) הנ"ל דהתם ג"כ בשעת מיתת האב לא היו לה מזונות משום דהי' משועבד לבע"ח אפ"ה כל שנסתלק הבע"ח אח"כ ולא בא פשיטא לי' דמגיע לה מזונות ולא נחית כלל להסתפק בזה, וכן נראה להביא ראי' משי' הרמב"ם הנ"ל (בסי' הקדום) דאף בנתגרשה חוזרת למזונות אף דנפטרו לגמרי מקודם וא"כ כ"ש בכה"ג, ואף להחולקים דדוקא בחיי האב היינו משום דנפטרו לגמרי וכנ"ל ולמה נימא דפליגי על הרמב"ם אף בכה"ג אמנם יען כי כת"ר נסתפק בזה נפלפל בזה קצת כפי שיעלה בעטי בעזהשי"ת. ב) ונראה דיש להוכיח זה מיבמות (ס"ז ב') דהא דתני הבת מאכלת מוקי התם בנכסים מועטים, דהנה לפי הספק של כת"ר א"כ לא משכחת בבת דין נכסים מועטים רק בליכא אלמנה לדידן דקי"ל כאנשי גליל דבאיכא אלמנה הא בשעת מיתה הכל משועבד לאלמנה למזונותיה ואף אם אח"כ סילקו להאלמנה הא שייך להבנים לפי מה שנסתפק כת"ר, א"כ יקשה ביבמות הנ"ל דהא התם איכא אלמנה דמת והניחה מעוברת. והנה ראיתי לההפלאה (בסי' צ"ג ס"ק ד') דהקשה, לדעת התוס' דבאלמנה ליכא קצבה ולית להו הסברא לשער כל ימי חייה א"כ הא הכא מיירי דלא גבתה הכתובה עדיין שהרי עבדים עדיין ברשות היורשים מדקרי להו עבדי צאן ברזל וא"כ הכל שייך להאלמנה ולא להבנות דהא עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים. והנה מ"ש שם לתרץ דמשערין לכל ימי חייה לא ס"ל להתוס' דהא כתבו דאין קצבה, וגם מ"ש. שם בסוף לתרץ דהכא ל"ש תשבע בסוף א"כ צריכה שבועה בתחלה ומיירי דלא נשבעה יעוי' בי"ש (סי' צ"ג ס"ק כ"ט) דהוכיח דאף בכה"ג אינה צריכה שבועה למזונות, והנה לכאורה היא קו' עצומה, דאי"ל דבאמת כוונת הגמ' דבנכסים מועטים אוכלין מכחה של האלמנה והא דקאמר הבת מאכלת היינו משום דלולא הבת ליכא דין נכסים מועטים אצל אלמנה רק היכא דאיכא בת וכמש"כ התוס' והרא"ש וזהו הבת מאכלת היינו דהבת גורמת להאכיל אבל באמת אוכלים מכחה של אלמנה, דז"א כלום דמלבד דדחוק הוא משום דלשון הבת מאכלת משמע שאוכלים מכחה של בת, אף גם לא ניתן לאומרו כלל דא"כ ל"ל להגמ' הא דקאמר דאי עובר בת היא כל כמה דלא נפיק לאויר העולם לא תקינו רבנן הא בפשוט ניחא כמו דקאמר בבן דלא עדיפא מהאי דקאים דסוף סוף יהא שייך לאלמנה, וע"כ דכוונת הגמ' דשייך להבת וא"כ קשיא כנ"ל, וע"כ צ"ל דמיירי כגון דתבעה כתובתה בב"ד ועדיין לא גבתה דהפסידה מזונותיה וא"ש, או דאפשר דמיירי דגבתה כתובתה דאף דברישא דתני נכסי צאן ברזל ע"כ דלא גבתה מ"מ בסיפא יש לומר דמיירי דגבתה דע"כ לא קאי על עבדי צאן ברזל דרישא דהא פשיטא דאין הבנות ניזונית מהם דהא משועבדים לה לכתובה והדין עמה ויעוי' חו"מ (סי' צ"ג סעי' כ"ו) וע"כ דלא קאי ארישא רק על שאר עבדים וא"כ יש לומר נמי דמיירי בגבתה כתובתה ודלא כרישא וכעין דקאמר בסיפא דאתאן לנכסים מרובים ודלא כמציעתא ה"נ י"ל במציעתא דמיירי בגבתה ודלא כרישא. ועכ"פ איך שיהי' בזה מוכח מזה למה שנסתפק כת"ר דאף דבשעת מיתת האב הי' מגיע להאלמנה אפ"ה כל שנסתלקה האלמנה אח"כ מגיע הכל להבנות, ויעו"ש בתוס' סוף ד"ה שקדמו דכתבו דמשמע תיכף בשעת מיתה הבת מאכלת בלי שום מעשה אח"כ, ולהנ"ל הא בשעת מיתה הי' שייך להאלמנה וע"כ דנעשה איזה מעשה לאחר מיתה כגון תביעת כתובה או גבייתה וכנ"ל, י"ל דשם ס"ל להתוס' דגם באלמנה יש קצבה לכל ימי חייה וכדעת הרמב"ם, או דס"ל דצריכה שבועה למזונות וכדעת הרמב"ם, או עכ"פ היכא דלא תשבע בסוף, וא"כ י"ל אחד מתירוצי ההפלאה הנ"ל, אבל למ"ש התוס' כתובות וב"ב והרא"ש דאין קצבה וגם להפוסקים דאינה צריכה שבועה וכנ"ל מוכח כמ"ש. ועוד נראה דבמעשה של כת"ר האלמנה לא נשבעה והיתה צריכה שבועה מדכתב שהושוו עם האלמנה מכלל דנתפשרו עמה בעד השבועה, וא"כ אף לתי' ההפלאה הנ"ל דמיירי דלא נשבעה עכ"פ מוכח בניד"ד דמגיע להבנות. וידעתי שיש לדחות ראי' זו בכמה פנים, אמנם יען כי גוף הספק של כת"ר נראה פשוט מצד עצמו וכמ"ש באות הקודם, וגם פשטות הגמ' דיבמות נראה כנ"ל, ע"כ יהא די בזה כעת. ג) אמנם מה שיש להסתפק בזה כעין ספיקו של כת"ר לא מטעמי' רק דהא אין הבנות ניזונית מהראוי וכדאיתא בכורות (נ"ב א'), ומבואר באבה"ע (סי' ק' סעי' ב' בהג"ה) דמשועבדים לאלמנה הוי ראוי, וא"כ אין מגיע להן מזונות מהן, ואף דהרמ"א מחלק שם בין אנשי יהודא לאנשי גליל א"כ לדידן דהמנהג כאנשי יהודא איננו ראוי, מ"מ הא מבואר שם בח"מ (סקי"ז) ובבי"ש (ס"ק ט"ו) דעכ"פ מה שכנגד כתובתה הוי ראוי א"כ כנגד כתובתה של האלמנה הוי ראוי, ואף דאח"כ הושוו עם האלמנה בפחות וסלקוה מ"מ לענין מזון הבנות נצרך תחלה לסלק הכתובה בשלימות דאף מה שויתרה האלמנה לנכות מכתובתה אינן ניזונות מהן משום דהוי ראוי וכנ"ל, ואף דלא נשבעה מ"מ מוכח שם מהבי"ש והח"מ הנ"ל דהוי ראוי דהתם ע"כ דלא נשבעה דאי נשבעה בלא"ה היורשים יורשים הכתובה שלה מכחה וע"כ דלא נשבעה ואפ"ה ס"ל דהוי ראוי, וכ"כ שם ההפלאה בס' כתובה דמיירי דלא נשבעה וא"כ מוכח דס"ל להבי"ש והח"מ דאף בלא נשבעה הוי ראוי וכנ"ל, ולפ"ז הא דיבמות (דף ס"ז) הנ"ל (באות הקדום) ע"כ דאתיא כאנשי יהודא ודלא כמ"ש (באות הקדום) [וגם בהא דהנוב"י (מה"ת אבה"ע סי' צ"ה) יש לעורר בזה ותמיהני שלא הרגיש הנוב"י להתעורר בזה], ולפמ"ש הבי"ש (שם ס"ק י"ד) א"כ הכא שהיו ביד האב לא הוי ראוי אף דהיו משועבדים, אמנם כבר כתב ההפלאה לתמוה בזה (בסי' צ' ובסי' ק'), וראיתי להבית יעקב מהגאון מליסא על הל' כתובות שכתב לפרש דברי הבי"ש דמיירי שתפסן האלמנה, ולפי דבריו נראה דהבי"ש כיון לתירוץ חדש מעצמו על סתירת ת' מור"ם אהדרי ואינו נראה כן מלשון הבי"ש. אמנם לפענ"ד נראה עיקר דכל שלא נשבעה על כתובתה פשיטא דלא הוי ראוי, וכמ"ש ההפלאה (בסי' ק' ס"ק י"ב) לתמוה על הח"מ ובי"ש הנ"ל, וחילא בידי אחרי שכל המקור מהאי דינא הוא מת' מור"ם בר ברוך במרדכי (פ' נערה שנתפתתה), וא"כ יש להוכיח מת' מהר"ם בר ברוך עצמו דבלא נשבעה גם הוא מודה דלא הוי ראוי, דיעוי' בת' מיימוני השייכות לס' משפטים (סי' ז') דשם הי' המעשה באחד שמת והניח אלמנה ובן והבן פטרה משבועה והאלמנה נתנה להבן הקרקע הנשאר מבעלה לכתובתה ואחריו ליורשיו באופן שלא יהא משועבד לכתובת אשתו וכשמת הבן טענה אשתו שלא הי' להבן בכח למחול השבועה משום שהי' תיכף כשמת חמיה משועבד לה, ויעו"ש שהעלה דמהני הפטור מטעם דמספק אינה יכולה להוציא יעושה"ט, וכן הוא בת' מהר"ם בר ברוך עצמו (סי' תקפ"ז) יעושה"ט, וא"כ מוכח דלולא זה שהיא טענת ספק היתה מוציאה ולא הי' מהני הפטור ואמאי הא בשעת הפטור הוי ראוי ועדיין לא חל שעבודה וא"כ בוודאי מהני הפטור ואין צורך להא דמספק אינה יכולה להוציא רק מטעם וודאי אינה יכולה להוציא, וביותר דהשואל הזכיר שם טעם דראוי ובת' שהשיב לא הזכיר מזה כלום מכלל דס"ל למהר"ם בר ברוך עצמו דכה"ג לא הוי ראוי ומיד כשמת חמיה נשתעבדו לה לכתובתה ולכך הוצרך לצדד מטעם דאינה יכולה להוציא מספק, וראיתי למהרי"ט (בח' חו"מ סי' ע"ג) אשר כפי הנראה רמז לת' מהר"ם זו להוכיח מינה דלא הוי ראוי (רק שבקובץ תשובותיו היפה