אור גדול טז

זה במכ"ש מהא דאסור להתרפאות מן המינין משום דאתי לאימשוכי, והוא בהרמב"ם (פי"ב מרוצה ה"ט וא"כ נראה דכ"ש בזה, וגם יעוי' ברמב"ם (פ"ב מהלכות עכו"ם ה"ו) כל המודה בע"ז שהיא אמת אעפ"י שלא עבדה ה"ז מחרף ומגדף את ד' הנכבד והנורא, ובפי"א בעניני כישוף בהל' ט"ז כתב, ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן וכו' ואין ראוי לישראל כו' להעלות על לב שיש תועלת בהן וכו' כל המאמין בדברים האלו כו' שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינו אלא מן הסכלים כו', וא"כ לשיטת הרמב"ם א"א שיהי' איזה תועלת בע"ז וכשמאמין שיהי' לו תועלת מזה ע"כ דמודה שהיא אמת, דבמחשבה זו בלבד ה"ז מחרף ומגדף וכנ"ל, וא"כ י"ל שהוא בכלל ע"ו זה שמחשב ומאמין שיש בה איזה ממש להביא לו תועלת בזה, ויעוי' בת' הרשב"א (ח"א סי' תי"ד) שחולק על הרמב"ם, וכ"ה בתוס' ע"ו (כ"ז ב') ד"ה שאני, דאפשר שיהא בהם תועלת, אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל כל החושב שיש בהם איזה תועלת הוי מודה בע"ז וא"כ שפיר אפשר שהוא בכלל ע"ו, אמנם כ"ז איננו מספיק ליישב השמטת הרמב"ם האי דעצי אשירה אם הי' מפרש דמיירי דוקא במקפיד, דלא הו"ל להשמיט מימרא מפורשת בגמ' ולסמוך שנדע בעצמנו, מכל הנ"ל ע"כ מוכרח דהרמב"ם מפרש האי דעצי אשירה בעלין סתם ודחאו מהלכה וכנ"ל, והא דאינו מפרש עצי אשירה דדוקא במקפיד היינו משום דסתמא קאמר דכה"ג נראה נמי דמפרש האי דע"ז (כ"ז ב') האי דאין מתרפאין ממינין אף בסמים בלא לחש, דלא כשיטת התוס' וסייעתם, דמש"ה כתבו בהל' רוצח פי"ב הנ"ל, דאם הי' מפרש ע"י לחש הי' לו לכותבו כאן ביסודי התורה ועפ"י הנ"ל נראה ליישב נמי, האי דמבואר מהרמב"ם לקמן (הל' ט') דידבר עמה אפילו בא"א איננו אסור מדינא רק משום חומרא בעלמא שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, דקשי' קושית המאור (ס"פ בן סורר) דהא מבואר בס"פ בן סורר דהאי טעמא לא איצטריך רק למ"ד פנוי' אבל למ"ד א"א אף בלא האי טעמא ניחא לי', ולעיל כתבתי ליישב עם דברי החוות יאיר (סי' קפ"ב) דלמ"ד א"א הוי ניחא לי' טעמא דשלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, והוא דחוק, אמנם לפי הנ"ל יתיישב ברווחא, דהפי' בגמ' דבשלמא למ"ד א"א ניחא דנימא דס"ל כר' יעקב דאף אביזרא יהרג ואל יעבור וגם דיבור הוי אביזרא וכנ"ל, אמנם להלכה דאביזרא לא, ממילא גם בא"א בדיבור אינו אלא משום שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות וייתישב נמי בזה האי דפסק הרמב"ם כמ"ד פנוי', והב"י יו"ד (סי' קנ"ז) נתקשה בזה, ולהנ"ל י"ל דלטעמא דשלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, אין לחלק בין פנוי' לא"א כיון דאינו אלא לגדר וסייג, רק דמ"ד, א"א ס"ל דהוא מדינא ויסבור כר' יעקב, אבל לדידן להלכה דאביזרא לא וע"כ מוכרח לטעמא דשלא יהא בנות ישראל פרוצות, ממילא אפילו פנוי' וביותר יתיישב עפ"י מאי דהקשה בהגהות מל"מ (פ"א מהל' יו"ט סוף הי"ז) דמאי מקשה למ"ד פנוי' היתה, מאי כולי האי, לשיטת הרמב"ם דגם פנוי' איכא לאו, א"כ מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, והנה לעיל כתבתי ליישב דלק"מ דהכי פי' הגמ' דלמ"ד א"א הוי אביזרא דג"ע דאין מתרפאין, אבל למ"ד פנוי אמאי אין מתרפאין, וכ"ז אם בא"א הוא מדינא אבל אם נימא דאביזרא לא ומדינא אף בא"א מותר להתרפאות בדיבור רק דחכמים עשו גדר לעלמא בכה"ג דהחולי הוא מטינא שהעלה בלבו בשביל תקנת העולם שלא יהא בנות ישראל פרוצות, א"כ שוב פשיטא דאין מקום לחלק כלל בין א"א לפנוי' דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וי"ל דדיבור אף בא"א אינו אלא דרבנן וכנ"ל ואין מקום לחלק בין פנוי' לא"א] ואשה"ט. ועתה נעתיק עצמנו לענין גילוי עריות, הנה ילפינן רוצח מנערה ונערה מרוצח, רוצח מנערה לענין להצילו בנפשו ונערה מרוצח לענין יהרג ואל יעבור, א"כ לכאורה כיון דלהצילו בנפשו ויהרג וא"י מחד קרא נפקי א"כ לכאורה הי' נצרך להשוות תרווייהו לכל הדינים, דכמו דלענין ניתן להצילו בנפשו הוא דוקא היכא דאיכא פגמא ובמקפדת על פגמא ה"נ לענין יהרג ואל יעבור, וכעין זה דייק הרמב"ן במלחמות (ס"פ בן סורר) דחייבי לאוין לא אמרינן בהו יהרג ואל יעבור מדמעטינן להו לענין להצילו בנפשו, אלמא דסובר דיש להשוותן, וכן בדין כיון דמחד קרא נפקי וא"כ ה"נ לענין כל הנ"ל. ומצאתי בחמדת שלמה (או"ח סי' ל"ח) בשם ת' בשמים ראש סי' ש"א בכסא דהרסנא שם שנתקשה בזה. שוב מצאתי להדיא דכ"ה שיטת השאילתות (פ' וארא שאילתא מ"ב) וז"ל, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה יהרג וא"י ורוצח מנ"ל כו' וג"ע נמי כיון דקא פגים. לה הו"ל כי דקטלא אבל איהי לא מיחייבא למימסר נפשה לקטלא אלא כשאר עבירות שבתורה דהא אסתר לא מסרה נפשה לקטלא עכ"ל, מבואר דבעינן פגמא דוקא וכן העתיק השמ"ק ריש כתובות (ג' ב') גבי ולדרוש להו דאונס שרי בשם המאירי בחי' לסנהדרין שכתב ומגדולי קדמונינו כתבו במס' כתובות במה שאמרו שם ולדרוש להו דאונס שרי שאין אומרים בג"ע יהרג וא"י אלא בבועל שלא יפגום את האשה אבל באשה תעבור ועל זו הקשה והא אסתר פרהסיא ולא אמרו דהא אסתר ג"ע היא כו' יעו"ש ומאד אני תמה, אחרי שהיא שיטת השאילתות ומגדולי קדמונינו, במס' כתובות, על שלא הביאוהו יתר הראשונים, וכל הראשונים שפלפלו בהא דאסתר דאמאי לא פריך מג"ע ע"כ דלא סבירא להו הכי. רק בריטב"א על מס' פסחים מצאתי ג"כ דהשווה הא דיהרג וא"י בג"ע להא דמצילין בנפשו, אמנם לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו, וז"ל וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דג"ע דאמרינן להיות בחומרא זו דוקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד [והאי או נראה דט"ס הוא וצ"ל ועד] דאיכא פגם אחרים כגון ישראל שבא על אחת מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגוי' דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכור נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה [והאי כפירה ע"ס הוא וצ"ל כפגימה] ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק (ט"ס וצ"ל להדביק] גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינו כשאר עבירות של תורה ויש מי שפי' דאפילו בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה עכ"ל, ודבריו תמוהין מאוד דאף דהשווה דינא דיהרג ואל יעבור לדינא דמצילין בנפשו אפ"ה ס"ל דגם בדידה שייך תהרג ואל תעבור באומרים לה להדביק ערוה עליה, דדוקא בלהדביק גוי תעבור ואל תהרג מטעם דליכא פגם ולד, אבל בערוה דאיכא פגם ולד תהרג, וכן ישראל הבא על הגוי' הוי ג"ע, והדברים מתמיהין, דכיון דס"ל דשוה דין דיהרג וא"י לדינא דמצילין, א"כ כמו דלענין להציל היכא דאינה מקפדת על פגמה אין מצילין, ה"נ ברצונה לא אמרינן יהרג ואל יעבור ומכ"ש בדידה גופי' דלא שייך תהרג ואל תעבור, וכמש"כ באמת השאילתות וגדולי הקדמונים שבשמ"ק הנ"ל, וכן בישראל הבא על הגוי' דאין מצילין דהא דקנאין פוגעין בו אינו אלא בשעת מעשה ולא מקודם לא נימא ג"כ יהרג ואל יעבור, ובריטב"א הנ"ל מבואר דאף ברצונה יהרג וא"י, דהא האי דישראל הבא על הגוי' היינו מעובדא דהנהו רבנן דתבעו להו מטרוניתא ומסרי נפשייהו וכמ"ש הריטב"א בשם הרא"ה לעיל מינה שם, אלמא דאף ברצונה ואף בגוי' אפ"ה יהרג ואל יעבור אף דכה"ג אין מצילין וכן בדידה אמרינן תהרג אף דבאינה מקפדת אין מצילין, ולהלן אי"ה יתבאר מה שיש לדון קצת בישוב דבריו. ונחזור להנ"ל, דיש להבין טעם הראשונים, דלא ס"ל כהשאילתות וגדולי הקדמונים הנ"ל, דלכאורה דבריהם צדקו מאד, דכיון דתרוייהו מחד קרא נפקי מה"ת נחלק