אור גדול טו

מתרפאין חוץ מעצי אשירה ולא הביא לקמן בהל' ו' רק מימרא שני' דרבין אמר ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, והדברים מתמיהים מאד. ואי"ל דנכלל בהא דחוץ מע"ז, דז"א דחוץ מע"ז אפשר לפרושי דהכוונה לעבוד ע"ז דעי"ז יתרפא, וכמו דאמר בע"ז (נ"ה א') דאיכא בית ע"ז דכי מצטרך עלמא למטרא מתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מיטרא ושחטו לה גברא ואתי מיטרא, וכן שם קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתי כי מצמדי, ובמד"ר פ' בא (סי' ט"ו) דהובא שם המימרא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד מפרש ע"ז כיצד שאם הי' ישראל חולה ויאמרו לו לך אצל ע"ז פלונית ואתה מתרפא אסור לילך, שכה"א זובח לאלהים יחרם כו', והואיל שכל מי שעובד ע"ז יחרם מוטב לו למות בחולי כו', ולא זה בלבד אסור אלא כל דבר שהוא של ע"ז אסור להתרפאות שאם יאמרו לו טול ממה שמקטירין לעכו"ם או טול מן האשירה ועשה מהן קמיע והתרפא אל תטול כו' [יעו"ש דמהמדרש הזה נראה קצת סיוע לשי' התוס' והרא"ש, דדוקא במקפיד על עלין של פ"ו, דמסיים בלשונו שם אמר הקב"ה הואיל והוא כאבן דומם ואין בו ממש ואחרים שומרים אותה שלא יגנבו אותה איך יכולה היא ליתן חיים לחולה לכך אסור להתרפאות מכל אשר לה, משמע דבעינן דהרפואה תהא תלוי' במה שהיא ע"ז דזהו דבר בטל ולכך א א"כ מבואר מכ"ז דאפשר לפרושי חוץ מע"ז כפשטה שלא יעבוד ע"ז לרפואה, ואף דהרמב"ם בפיה"מ ע"ז (נ"ד ב') ובחיבורו פי"א מהל' עכו"ם מכחיש כ"ז וסובר דאי אפשר כלל באמת שתהא איזה תועלת מהע"ז ומעבודתה, עכ"ז שפיר צריך לאשמועינן דאין מתרפאין מאתה, דהא הרמב"ם בעצמו פי"א מע"ז (הל' י"א) כתב דמי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש אף בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו אעפ"י שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו עכ"ל, וא"כ שפיר איצטריך לאשמועינן דבע"ז אסור להתרפאות כה"ג כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, וכיון דאפשר לפרש חוץ מע"ז כפשוטו, דהיינו ע"ז ממש א"כ איך השמיט הא דחוץ מעצי אשירה, והא חזינן דחז"ל בגמ' לא סמכו אסתמא ופירשו להדיא דאסור להתרפאות בעצי אשירה, וכן מבואר במד"ר הנ"ל, וכן הרי"ף והרא"ש ובה"ג (סוף הל' עכו"ם) אף דהביאו המימרא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד אפ"ה הביאו נמי להמימרא דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה ולא סמכו על זה דנכלל בהא דחוץ מע"ז, משום דחוץ מע"ז אפשר לפרש ע"ז ממש וכנ"ל, וא"כ מלתא דלחז"ל ולגדולי הראשונים רבותיו של הרמב"ם, לא משמע להו מכללא והוצרכו לפרש ולבאר בפרט, איך מסתים לה הרמב"ם ויסמוך אכללא דחוץ מע"ז, והלא כמה כרכורים כרכרו הראשונים בטעמא דמלתא דחוץ מעצי אשירה או משום אביזרא דע"ז או משום דאתי לאימשוכי אבל, עכ"פ אינו פשוט, מהא דחוץ מע"ז למשמע מינה עצי אשירה, והדברים מתמיהים מאד השמטת הרמב"ם הא דעצי אשירה, ונפלאתי מאוד על שלא מצאתי למי שירגיש בזה והנראה בזה, דהרמב"ם דחה הך מימרא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה מהלכה, וסובר דכי אתא רבין ארי"ו בכל מתרפאין חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד לאיפלוגי אתא על ר' יעקב דמעולם לא אמר ר' יוחנן חוץ מעצי אשירה רק חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד, או אף אם אינו פלוגתא דרבין אהא דר' יעקב עכ"ז שפיר י"ל דדחאה מהלכה להא דר' יעקב, והוא. דלא מיבעי' למה שנראה מדברי הר"ן והראשונים הנ"ל, דהני ג' עבירות שוו להדדי, דאם בחד אף אביזרא אסור ה"נ בכולן, וכמו שנתבאר לעיל, א"כ י"ל דקשי' לי' להרמב"ם קושית הר"ן פסחים פ"ב דהא כל הג' עבירות אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, וכמו שפסק הרמב"ם להדי', וכמו שהוכיח הרמב"ן ממימרא דרבין אמר ר' יוחנן, וכ"ה בברייתא יומא (פ"ב א'), דאם דאסור להתרפאות בג' עבירות אף דהוי להנאת עצמן, וא"כ הא דאסתר סנהדרין (ע"ב ב') דמתרץ דבא הנאת עצמן שאני ע"כ דאיננו ג"ע, וכמ"ש הרמב"ן דעכו"ם הבא על בת, ישראל אף דרך חתנות איננו גילוי עריות רק עבירה בעלמא ומותר להנאת עצמו, ואכתי קשיא קושית הר"ן פ"ב דפסחים דהא הוי אביזרא דג"ע, ומינה הוציא הרמב"ם דרבא, סובר אביזרא לא, רק דדוקא הג' עבירות עצמן אין מתרפאין ויהרג ואל יעבור ולא אביזרייהו, ופליג אדר' יעקב אמר ר' יוחנן דאף בעצי אשירה אין מתרפאין דסובר דגם באביזרא אין מתרפאין, אבל רבא פליג דדוקא הג' עבירות עצמן אבל אביזרייהו מותר להנאת עצמן, וא"כ ה"ה דמתרפאין וכנ"ל, דריפוי והנאת עצמן הא בהא תליא כמ"ש הרמב"ן וע"ד פלפול הנהוג י"ל בזה דכי אתא רבין ארי"ו לאיפלוגי אתא, והיינו דר' יעקב לא הזכיר רק עצי אשירה ולא ג"ע א"כ י"ל דס"ל בג"ט דיעבור וא"י ומתרפאין, ובלא"ה ל"ק מאסתר, וא"כ שפיר י"ל דאף אביזרא דפ"ו דהיינו עצי אשירה אין מתרפאין, אבל רבין דהוסיף נמי ג"ע וא"כ קשי' מאסתר וצ"ל דאסתר אינו ג"ע ומוכח דאביזרא לא, ואף דבירושלמי פ"ב דע"ז ושכח פ' שמונה שרציה ומד"ר פ' בא הנ"ל. איתא ג"כ הך מימרא דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד ואפ"ה קאמר דבעני אשירה נמי לא, ל"ק דאפשר דסובר כאביי על הא דאסתר דקרקע עולם, וזה יתיישב נמי לג"ע, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר, אבל לרבא דאינו סובר קרקע עולה רק הנאת עצמו מוכח דהא דאסתר אינו ג"ע, ומוכת דאביזרא לא וכנ"ל]. ואף אם נימא כמו שצידדנו לעיל, דהג' עבירות אין ללמוד זמ"ז ולאו הא בהא תלי' ע"ז בג"ע, עכ"ז שפיר י"ל דהוכיח מרבא בסנהדרין דבע"ז גופי' אביזרא שפיר דמי, מהא דאמר רבא התם דהני קאקי ודימוניקי דיהבינן להו הוא משום הנאת עצמן אף דהוי אביזרא דע"ז, וכמו שהקשה הרז"ה (ס"פ ק סורר), ותירוץ המלחמות (שם) דלא הוי אביזרא דע"ז משום דאינו אלא לפני עור דאינו מיוחד לע"ז לא ס"ל להרמב"ם, ובפרט למאי שהקשתי לעיל דהא מהנה אסור בקו"ח מנהנה לר' יוחנן ע"ז (י"ג א'), וא"כ איכא איסור דמהנה לבד האיסור דלפני עור וזהו מיוחד בע"ז דומי' דעלי אשירה דפה לי נהנה ומה, לי מהנה, וע"כ דרבא סובר אביזרא דע"ו איננו אסור להנאת עצמו, וא"כ מותר להתרפאות מעצי אשירה, ודלא כר' יעקב אמר ר' יוחנן, ולכך השמיטו הרמב"ם [וגם בשאילתות דר"א (שאילתא ל"ח ומ"ב) לא הביא הא דעצי אשירה וכתב דעכו"ם מותר להנאת עצמו כגון קאקי ודימוניקי, וביאר האשכול בדעתו דדוקא בע"ז כי הני אבל לא בע"ז ממש דג' עבירות לא מהני הנאת עצמן, וא"כ י"ל ג"כ דדעתו כהרמב"ם בעצי אשירה וכנ"ל]. ולפ"ז נראה, דשיטת הרמב"ם בהא דעצי אשירה היינו אף בעלין סתם, דר' יעקב סובר דאף אביזרא דע"ז דינו כעכו"ם, רק דדחאה מהלכה מהא דרבא בסנהדרין [ואפשר דמש"ה מפרש דכי אתא רבין, היינו דפליג על ר' יעקב ורבא יסבור כרבין דאם הי' מפרש דחוץ מע"ז היינו במקפיד הרופא דוקא על עלין של ע"ו דשייך אימשוכי, א"כ ממילא שוב לא מצינו מאן דפליג עלי' ולא הו"ל להשמיטה. וראיתי להמנחת חינוך (מצות רצ"ז) שכתב דמשמע לי בדעת הרמב"ם דדוקא אינהו ולא אביזרייהו מדסתים לה סתומי, והא דחוץ מעצי אשירה הוא דוקא במקפיד על עלין של ע"ז יעו"ש, ולא ידעתי מה הרויח בזה, דאכתי קשי' על הא דמסתים סתומי ולא ביאר הדין במקפיד על עלין של ע"ז, דבוודאי אין להעלות על הדעת דבכה"ג פשיטא דנכלל בהא דחוץ מע"ז, דהרי מ"מ איננו עובד פ"ז ממש, ולא הו"ל להשמיטו, אמנם לפמ"ש מוכח בהיפוך, דמפרש האי דעצי אשירה אף בעלין סתם וס"ל אף באביזרא ומש"ה דחאו מהלכה וכנ"ל, דאי הוי מפרש להא דדוקא במקפיד שוב לא מוכח מכל הנ"ל לדחותו מהלכה והו"ל קא וע"כ דמפרש לה אף בסתם וכנ"ל. ולפ"ז לדינא, אף במקפיד דוקא על עלין של ע"ז עכ"ז י"ל דמתרפאין לשיטת הרמב"ם, כיון דאינו מבואר בגמ' לאסור ואיננו עובד ע"ז ממש אמנם באמת נראה דלדינא מודה הרמב"ם בזה דאין מתרפאין אף דאיננו מבואר בגמ' לדידי', דיש ללמוד