אור גדול קנח

ונחית כת"ר להסתפק בזה אמרתי להביא ראי' לזה, ויהא מוכח מזה קצת גם דין הנוב"י היכא דהיו לה מזונות ממקום אחר. ח) דהנה בר"כ אלמנה ניזונית (צ"ו א') גבי אלמנה קאמר דשהתה שתים ושלש שנים איבדה מזונותיה דלשעבר מטעם מחילה אבל בפחות מזה לא איבדה ויכולה לתבוע מזונות דלמפרע, וכתבו שם הר"ן והרא"ש בשם הירושלמי דמיירי בלא לותה דבלותה אף ביותר לא איבדה ורק דמיירי דניזונית משלה בלא הלואה, וכן פסקינן בטוש"ע (סי' צ"ג). ומעתה נראין הדברים קו"ח לבתו דהא לענין הרווחה בתו עדיפא לי' כדאיתא כתובות (דף מ"ג), א"כ נראה דכ"ש דלא איבדה מזונותיה דלשעבר במה דניזונית משלה ויכולה לתבוע עבור מזונות שעברו, אף דבכמה דברים אלמנה עדיפא ממזון הבנות, דעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים, ויעוי' תוס' כתובות (צ"ו א') ד"ה אלמנה דבאלמנה מהניא תפיסה במטלטלין לאחר מיתה אף מדינא דש"ס ולבנות לא מהני, וכן באלמנה שתפסה כמה אין מוציאין מידה ובבנות כתב הש"ג בשם ריא"ז דלא מהני, הובא בבי"ש (סי' קי"ב ס"ק י"א), עכ"ז נראה דבכל הני הטעם משום דזילותא דאלמנה עדיפא לי' כדאיתא כתובות (דף מ"ג), אבל לענין תביעה על הזמן העבר היכא דניזונית בלא הלואה דליכא זילותא רק הרווחה ואפ"ה יכולה לתבוע, א"כ כ"ש בבתו דלענין הרווחה בתו עדיפא לי' פשיטא דיכולה לתבוע על הזמן העבר, ואין שום מקום לחלק בין אלמנה לבת לענין זה, ויעוי' ב"ב (קל"א ב') בהא דיליף מזונות הבנות מכתובת בנין דיכרין דקאמר דאף דבתרי ב"ד איתקון אפ"ה ילפי מהדדי דב"ד בתרא תקנו כב"ד קמא כי היכא דלא תקשה תקנתא אתקנתא, והשתא רואה אני קו"ח, דמה התם דב' תקנות נפרדות נינהו ואינם ענין כלל זל"ז ולאו מחד טעמא נינהו אפ"ה ילפי מהדדי ובענין אחד תקינו, א"כ כ"ש מזון האלמנה והבנות דתרווייהו בחד ענינא נינהו ותרווייהו מחד טעמא משום זילותא כמבואר בגמ' א"כ פשיטא דיש למילף תקנתא מתקנתא, וכיון דמצינו באלמנה דיכולה לתבוע עבור מזונות שעברו ה"ה נמי בבנות וכ"ש נמי הוא וכנ"ל, וה"נ חזינן לענין עישור נכסים כתובות (דף ס"ח) דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן אלמא דיכולה היא לתבוע על העבר ואין לחלק בין תקנתא לתקנתא בלי ראי' מוכרחת וכהא דב"ב (דף קל"א) הנ"ל. וראיתי בת' ר"י מיג"ש (סי' ס') באם שהחזיקה לבתה ותובעת מהבנים שיתנו לה עבור מזונות הבת מזמן העבר ופסק דנאמנים הבנים לומר נתננו, וא"כ מבואר דאם לא טענו נתננו מחוייבים לשלם על העבר, אמנם משם אין ראי' לנידון כת"ר דהתם נתנה להבת בתורת הלואה על הבנים ומש"ה חייבים לשלם, [וקצת יש לעי' אמאי לא הוי פורע חובו של חבירו של"מ], אבל בהיו לה מזונות שלא בדרך הלואה אין ראי'. אמנם כבר נתבאר מה שיש בו די דבכל ענין מגיע ל וכ"ז נראה לי ברור לדינא בעזהשי"ת. ועתה נבוא לספק השני שנסתפק כת"ר, דהואיל ובשעת מיתת האב הי' הכל משועבד למזונות האלמנה ולא הי' אז לבנות כלום ולא זכו אז בשעת מיתתו שוב י"ל דאף לאחר שסלקו האלמנה שייך הכל להיורשים. פיסקא ד א) הנה בהא דעשו האלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים, יש להבין ולחקור אם זוכית האלמנה תיכף מהבן או דכיון דלאלמנה לא תקנו דין נכסים מועטים רק לבנות רק כיון דתקנו להבנות שוב האלמנה עדיפא כמבואר בשי' התוס' והרא"ש, א"כ אין האלמנה זוכית תיכף מיד הבן רק תחלה זוכית הבת ואח"כ זוכית האלמנה מהבת. ונראה להכריח דהאלמנה זוכית תיכף מהבן, דאל"כ דאינה יכולה לזכות מהבן משום דלא תקינו גבה וכנ"ל רק דתחלה זוכית הבת ואח"כ זוכית האלמנה מהבת, א"כ תקשי אהא דעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבן בנכסים מועטים הא הבת יכולה לומר אי אפשי בתקנת חכמים במה שתקנו דין נכסים מועטים אלא שתהא ניזונית מתחת ידי היורשים וממילא יהיו שלשתן ניזונין יחד, ויעוי' כעין זה בח"מ ובי"ש (סי' קי"ב ס"ק כ"ה) ותירוצם לא שייך כאן, ודוחק לומר דאה"נ רק דאם הוציאו הבנות אזי האלמנה מוציאה מהן אבל בלא"ה לא, דיעוי' בטוש"ע (סי' צ"ג סעי' ד') וכן מכל הפוסקים לא משמע הכי, ע"כ נראה דאלמנה זוכית תיכף מיד הבן אף דלגבה לא תקנו דין נכסים מועטים אבל בדאיכא בת דלולא האלמנה היו מתקנים עבור הבת שוב תיקנו עבור האלמנה וזוכית תיכף מיד הבן. ובזה נראה דנסתר מ"ש ההפלאה כתובות (מ"ג א') בתוד"ה עשו ובקו"א להל' כתובות (סי' צ"ג ס"ק ה'), דכתב לפרש הירו' דהאלמנה דוחה את הבנות ע"י הבנים וכשם שדוחה את הבנות ע"י הבנים ה"נ דוחה הבנים ע"י הבנות דלכאורה הוא כפול, וכתב לפרש דלאחר שמוציאה מהבנות ונשאר מעט אצל הבנים חוזרות הבנות ומוציאות מהבנים וחוזרת האלמנה ומוציאה מהבנות, דלפי הנ"ל הא האלמנה זוכית תיכף מיד הבן, ובל"ז פירושו דחוק דסוף סוף חדא היא דדוחית להבנות וחוזרת ודוחית והוא דבר אחר שני פעמים ולמה שינה לשונו, אמנם להנ"ל נראה לפרש דזה גופי' כוונת הירו' דאם מתחלה הוציאו הבנות מהבנים כגון שהאלמנה לא תבעה מתחלה והוציאו ב"ד עבור הבנות, [יעוי' בב"י חו"מ (סי' ק"ד) ובב"ח וש"כ (שם ס"ק ו') ובקצה"ח שם], מוציאה האלמנה מהבנות ע"י הבנים, והדר סיים דאף אם עדיין לא הוציאו הבנות מהבנים ואינן רוצות להוציא מהבנים כגון דאומרים א"א בתקנ"ח אפ"ה מוציאה תיכף מהבנים ע"י הבנות, ושפיר הוא חידוש דין ורבותא גדולה. ומעתה כיון שנתבאר דהאלמנה זוכית תיכף מיד הבן, א"כ לכאורה יש מקום להספק שנסתפק כת"ר, דהא במזונות הבנות בתר שעת מיתה אזלינן, כמו במרובים ונתמעטו, וכמו לשי' ר"ת ור"ח והרא"ש בהא דכתובות (נ"ג ב') דבעינן דוקא בחיי אביהן אבל נתגרשה לאחר מיתת אביהן לא משום דלענין חיוב הבנות אזלינן בתר שעת מיתה, והכא תיכף בשעת מיתה לא היו להבנות מזונות בשביל האלמנה דהאלמנה זוכית תיכף בשעת מיתת האב מיד הבנים ולא דהבנות זכו תחלה והיא זוכית מהן וכנ"ל. ועוד נראה דאף. אם נימא דלא כמ"ש לעיל רק דהבנות זוכות תחלה והאלמנה זוכית מיד הבנות, וכמו שנראה מהפלאה הנ"ל, אפ"ה נראה דיש מקום קצת לספק כת"ר, דכיון דאח"כ אבדו זכותן משום האלמנה תו לא הדרא, דהא אפילו נתארסה ונתגרשה לאחר מיתת האב דבשעת מיתה היו לה מזונות אפ"ה כל שנתארסה אח"כ והפסידה אף דנתגרשה אח"כ תו לא הדרא, וכמ"ש הט"ז (סי' קי"ב ס"ק ח') והשיג על הפרישה יעו"ש, אמנם מ"ש הט"ז שם בתוך דבריו ואף אם נתגרשה דאסור בקרובי' היינו מדרבנן לא הבנתי דלמאי איצטריך לי' דהא בכה"ג באמת הפסידה מזונותיה וכנ"ל (בסי' הקודם אות ב')]. והובא מחלוקת הפרישה והט"ז בבי"ש (ס"ק ט'), וברור לדינא כהט"ז דכן מבואר בראשונים שהובא בשמ"ק כתובות (נ"ג ב') יעו"ש בשם הרשב"א דלהסוברים דאירוסי קטנה מפסדת מזונות קאי הבעיא דממאנת על ארוסה אף דנתארסה אחר מיתת האב אפ"ה דוקא ממאנת אבל נתגרשה הפסידה, [דזה פשיטא דגם להפרישה ממאנת דוקא רק דמפרש מן הנשואין והביא דמיון דכמו דממאנת מן הנשואין חוזרת ה"נ בנערה שנתארסה ונתגרשה.], וכן מבואר שם ברמב"ן על הברייתא דאלמנה בבית אביה דדוקא נתארסה ונתאלמנה בחיי האב אבל נתארסה לאחר מיתת האב הפסידה, וכן מבואר בריטב"א שם וכן מבואר מכל הראשונים דאיצטריכו לפרש הברייתא דאלמנה הנ"ל בחיי האב ולא פירשו לאחר מיתת האב רק דגם האירוסין היו לאחר מיתה, מכלל דכה"ג אינה חוזרת כל שהפסידה וכהט"ז, וא"כ ה"נ יש להסתפק כיון דהפסידה אח"כ משום האלמנה אף דנסתלקה האלמנה שוב אינה חוזרת, ובפרט דהאידנא נוהגין כאנשי יהודא וא"כ הא דמגיע להאלמנה אינו אלא משום הכתובה, ושיעור כתובתה פשיטא