אור גדול קנז

ידיה דיכולה למתזן מיני' נמי חייב, משא"כ בבנן נוקבן דאם יש לה מזונות מאיזה מקום אין חייבין לזונה א"כ באית לה מעשה ידיה דיכולה לאיתזוני מיני' שפיר אינו חייב, ואף באינו מספיק יש לומר ג"כ דאינן חייבין רק להשלים הנחסר לה ממעשה ידיה למזונותיה דהא כנגד המעשה ידיה הוי כאלו אית לה מקצת מזונות ממקום אחר, וא"כ אין שום ראי' מבת אשתו לבנן נוקבן דבבת אשתו דאין חיוב המזונות משום זילותא שלא תחזור על הפתחים דהא אף אם יש לה מזונות ממקום אחר ג"כ חייב לזונה מש"ה המעשה ידיה שלה משא"כ בבנן נוקבן דכל הטעם משום זילותא דמש"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר דליכא זילותא אין חייבין לזונה וא"כ נגד המעשה ידיה דלעולם ליכא זילותא שפיר יש לומר דהוי דאחין למזונותיה אלא וודאי נראה ראי' ברורה דאף בבנן נוקבן אף אם יש להם מזונות ממקום אחר עכ"ז חייבין לזונה וזה נראה ראי' עצומה. ואף דהרא"ש כתב לדחות ראיית הירושלמי, היינו משום דמוכח מגמ' דילן כתובות (דף מ"ג) דלא הזכיר מזה כלום מוכח דלא ס"ל הוכחת הירושלמי להוכחה, לכך כתב לדחות דאינה ראי' לבנן נוקבן דאוכלות בתנאי ב"ד, אבל מ"מ במאי דמוכח מהירושלמי דאף דיש לה מזונות ממקום אחר חייבין לא מצינו לש"ס דילן דפליג, וגם הרא"ש דכתב לדחות לא דחה רק משום תנאי ב"ד ולמה לא דחה כחילוק הנ"ל דכל היכא דליכא זילותא אינו מגיע לה מכלל דס"ל ג"כ דאף דיש לה מזונות ממקום אחר חייבין. [אמנם כל זה כתבתי לפי שנראה מהרא"ש שהבין בדברי הירושלמי, אכל באמת להבנת הרא"ש דברי הירו' תמוהין דאיך מדמה תנאי ב"ד לחוב, ולדברי הירו' א"כ מאי טעמא דאלמנה דמעשה ידיה ליורשים, ויעוי' בריב"ש (סי'. ת"פ) והובא בקצרה בב"י אבה"ע (סי' צ"ג) דשכ"מ שציוה על מזונות אשתו דכיון שאוכלת מכח מתנת בעלה ולא מכח תנאי ב"ד אין מעשה ידיה להיורשים והביא ראי' ממתני' דבת אשתו, ולהנ"ל להירו' הדברים אינן, דכיון דהירו' הביא ראי' מפסיקא לבנן נוקבן א"כ באלמנה ג"כ כיון דתנן במתני' דמעשה ידיה ליורשים ה"ה בפסיקא, ומאי מייתי הריב"ש מבנות לאלמנה, הן אמת דנראה דהריב"ש שם לא ראה הירו' דהוכיח ממתני' מסברת עצמו דבת אשתו מעשה ידיה שלה ושוב הביא כן מהתוספתא ולא הזכיר לדברי הירו' דמבואר להדיא הוכחתו, אמנם בל"ז אין שום טעם לחלק מאלמנה לכת אשתו רק משום תנאי ב"ד וא"כ איך מייתי ראי' לבנן נוקבן, ע"כ נראה כיון דסוף סוף נצרך להגי' בדברי הרא"ש כמבואר שם בשירי קרבן ובמראה הפנים בירו' יעו"ש, ע"כ נראה להגי' עוד קצת דכצ"ל ומה שהביא הירו' ראי' ממתני' לא דמי לבנן נוקבן, ותיבת לא דמי דכתוב ברא"ש אחר בנן נוקבן צ"ל קודם כנ"ל, ואף דגם לפי הנוסחא שלפנינו יש לדחוק כן בכוונתו עכ"ז יותר נכון כמ"ש, וא"כ אין כוונת הרא"ש להשיג אירו' רק לבאר דהראי' לא קאי על בנן נוקבן, וא"כ גם הרא"ש מפרש להירו' דקאי על בת אשתו ולפ"ז אין ראי' מהירו'. ואפשר ליישב החילוק מאלמנה עפ"י מ"ש החכ"צ בהגהות הט"ז חו"מ (סי' ס') דפוסק לזון בלא קצבה כ"ז שצריך משמע הא אית לי' מזונות ממקום אחר אי"צ ליתן משא"כ בנותן קצבה חמש שנים, וא"כ אפשר דאלמנה לפי שהחיוב בלא קצבה לכך כ"ז שצריכה וא"כ המע"י של היתומים דהא יכולה לזון ממע"י נגד המע"י, משא"כ בבנות דאיכא קצבה ולפ"ז תצטמיד יותר ראי' הנ"ל, אמנם הוא דחוק טובא ולא נהירא]. והנה הנוב"י כתב שם עוד הגע בעצמך אם יש להבת רכוש רב שנפלה לה ירושה מבית אבי אמה הכי בשביל זה אם מת אביה בקטנותה לא יהיו לה מזונות, אמנם גם על זה כתב אלו הדברים הם סברות כרסיות יעו"ש. ובאמת אינם סברות כרסיות, דגם הש"ס הוכיח מזה כתובות (דף ס"ט) אהא דאמר ר' יוחנן בנטלה ראשונה עישור נכסים ולא הספיקה שני' לגבות עד שמת הבן דשני' ויתרה משום דכל הטעם משום שיהא לה במה להנשא והכא הא איכא רווח ביתא דיש לה בלא"ה במה להנשא, ופריך ע"ז אלא מעתה אשכחה מציאה דאיכא רווח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה יעו"ש, אלמא דפשיטא לי' מסברא דאין לחלק בזה אף דכל הטעם משום שיהא לה במה להנשא והכא בלא"ה יש לה ממקום אחר אפ"ה פשיטא לי' דאין לחלק בתקנת חכמים אף היכא דלא שייך הטעם ומשום דבכל עניני תקנות חכמים אין משגיחין על הפרט רק על הכלל והשוו תקנתן משום לא פלוג אף היכא דלא שייך הטעם וכמו בכתובת בנין דיכרין וכנ"ל (אות א'). ובוודאי אין לומר כלל דהא דפסיקא לי' להגמ' דאין לחלק בזה איננו מסברא רק ממתני' (שם דף ס"ח) דאף בכבר נשאת עכ"ז יכולה להוציא מידן אלמא דאף דל"ב עוד לאינסובי עכ"ז צריכין ליתן לה אלמא דלא חלקו בתקנתן, דז"א כלום דכיון דהגמ' איננו מביא שום ראי' ולא הזכיר המתני' מכלל דמסברא פשיטא לי' דאין שום מקום לחלק בזה, ועוד דל"ל לצייר דאשכחה מציאה הו"ל להביא ממתני' וע"כ דאין כוונתו ממתני' הנ"ל רק מסברא, וא"כ ה"נ במזון הבנות, וראיית הנוב"י איננה סברת הכרס רק הוכחת הש"ס. והנה הגמ' מחלק (שם דף ס"ט) רווח ביתא מהני נכסי דוקא, ונסתפק הרשב"א (בח"ג סי' קכ"ג) דשכ"מ שנתן לבתו איזה סך אי נוטלת עישור נכסי אי אמרינן דהא איכא רווח ביתא מהני נכסי או דלמא דדמיא למעלמא ורווח ביתא מהני נכסי הוא דוקא בנוטלת מחמת ירושה, ושוב הכריע דכיון דר' חנינא פליג אף בהאי גוונא א"כ גם בדר' יוחנן די לנו דנימא דדוקא מחמת ירושה, והובא בקצרה בב"י ח"מ (סי' ר"נ מחודש י"ט) ובש"ע חו"מ (סי' רנ"ג סוף סעי' ח') בהג"ה, וה"נ לענין מזון הבנות ראיתי בתשב"ץ (ח"ב סי' רט"ז) במעשה שנשאר בן גדול ובן ובת קטנים והבן הגדול נתן כל חלקו להבת הקטנה דנסתפק השואל אי הבן יכול לחזור והשיב דאינו יכול לחזור ותהא ניזונית מהנכסים שלה ושל אחיה בשוה החצי מחלקה והחצי מחלקו, והתם נמי איכא רווח ביתא מהני נכסי כעין הא דהרשב"א [ואף דלא דמי לגמרי כמובן,] ולא נחית כלל להסתפק בזה ולהביא ראיות ופשיטא לי' דמגיע לה מזונות, [ולי צ"ע דאפשר דמתנה שנתן לה אחיה הוי כנתן לאחר דאינו מגיע לה מזונות מהם דאין מוציאין ממשועבדים וא"כ הכל מגיע לה מבני חורין דהיינו מחלק האח השני, ולא נפנתי כלל לעיין בזה,], אלמא דאף ביש לה מגיע לה מזונות וה"ה באחר זן אותה. ובלא כל הנ"ל נראה דהדברים מוכרעין מעצמן, דאם נימא דאחר זן אותה פטורים א"כ ללוי דס"ל ארוסה יש לה מזונות ל"ל למתני ויימטי זימניהון לאיתנסבא וכן עד דתהויין אי כוונתו להוי' דנישואין כיון דאז יש לה ממקום אחר א"כ פשיטא דאין לה, ובוודאי אין לומר דזהו גופי' הכוונה עד שיהא לה מזונות ממקום אחר דבל"ז אף אם היו לה מזונות ממקום אחר היתה ניזונית רק במאי דהתנו עד הנישואין שמעינן דבעינן שלא יהא לה מזונות. ממקום אחר, פשיטא דלא ניתן לאומרו כלל דא"כ לא הו"ל להזכיר נישואין רק עד שיהא לה מזונות ממקום אחר ויהא נכלל בזה אף מקודם נישואין אם אחר זן אותה, אמנם הי' אפ"ל דהזכירו נשואין דאף אם אח"כ נתגרשה שוב אין לה מזונות משא"כ אם אחר זן אותה אם פסק אח"כ פשיטא דהדר אית לה מאחין, ועכ"פ מרווחנא בזה דלשיטת הרמב"ם דגם בנשאת ונתגרשה חוזרת שוב אין מקום להסתפק בזה דאם אחר זן אותה דהאחין חייבין מדהזכירו נישואין וכנ"ל, אם לא שנדחק דהזכירו נישואין דאף אם אין לבעל לזונה אפ"ה פטורים, וכל אלו הם דברים שלא ניתנו לאומרן. ע"כ נראה ברור בלי שום ספק דאף אם אחר זן אותה אפ"ה חייבים האחים ודלא כהר"י הלוי, ואין שום מקום להסתפק בזה ולעשות מזה ספיקא דדינא ודלא כהנוב"י, ולבי אומר לי דגם הנוב"י לא היתה כוונתו למעשה רק להפיס דעת השואל שכבר עשה מעשה ע"כ כתב לצדד בזכותו, עכ"פ איך שיהי' הדין ברור אצלי כנ"ל בלי שום ספק דלא כהנוב"י. אך כ"ז בנידון שלהם דהבת תובעת מזונות על להבא, אך בספק שנתעורר כת"ר אי יכולה לתבוע על העבר, דדלמא דוקא על להבא יכולה לתבוע אבל על העבר אינה יכולה לתבוע, עדיין שום ראי' מכל הנ"ל, ואף דבאמת הוא ספק רחוק ומסברא אין שום מקום להסתפק בזה, וכן מבואר דעת הנוב"י הנ"ל דאין חילוק בין מבר להווה, עכ"ז הואיל