אור גדול קנו

ניחא לי' דתיתזל וא"כ כ"ש אלמנה במן הנישואין דמדינא מגיע לה מזונות מבית בעלה ואף ללוי מ"מ בנישואין מודה אף היכא דנתאלמנה משום דמגיע לה מזונות מבית בעלה רק גבי אירוסין סובר כאידך לישנא דהארוס לא זיין לה משום דלא קים לי' בגווה אבל בנישואין מודה משום דיש לה מזונות מבעל וא"כ ה"ה באלמנה מן הנשואין דנמי יש לה מזונות מבית בעלה, ובפרט לשי' רש"י כתובות (נ"ד א' וק"ג א') בהא דבביתי ולא בבקתי דבכה"ג איננו מגיע לה דירה ואפ"ה מזונות מגיע לה, א"כ פשיטא דאיננו נכלל בהא דבבית אביה כמו שרציתי לפרש דהוי כאלו פירשה הברייתא דמיירי בגוונא דאין לה מזונות מבית בעלה מדהוצרכה לחזור לבית אביה, דלפירש"י הנ"ל משכחת דדירה לית לה והוצרכה לחזור לבית אביה ואפ"ה מזונות אית לה מבית בעלה וא"כ איך תני סתמא דאלמנה בבית אביה יש לה מזונות וע"כ דמיירי במן האירוסין, וכ"ז ע"ד פלפול ורחוק מאוד בכוונת רש"י ופטפטי' דאורייתא טבין, והעיקר בכוונת רש"י כמ"ש לעיל במוסגר], ונראה לשיטת ר"ח רמב"ם ור"ת דבכל ענין פסיק ותני דמגיע לה מזונות מאחים אף היכא דיש לה מבית בעלה, וגם כל האחרונים לא חלקו לשיטת הרמב"ם דדוקא היכא דתבעה כתובתה וכיוצא דהפסידה מבית בעלה מכלל דס"ל דבכל ענין מיירי אף היכא דיש לה מזונות מבית בעלה, [ובפרט לשיטתם בהא דממאנת דטעמא דר"י בממאנת משום דמדעתה הפסידה לעצמה א"כ ה"ה נמי באלמנה דתבעה כתובתה אם בעינן תובעת וכיוצא, וא"כ אמאי לא פליג ר' יהודא באלמנה מכלל דמיירי בכל ענין אף היכא דיש לה מזונות מבית בעלה] ע"כ נראה דהא דנקט ר"ח בלותה ואכלה, היינו משום דאף דמיאון עוקר הנישואין למפרע דהוי כאלו לא נשאת מעולם היינו דוקא לענין איסור וגם לענין ממון במאי דאיכא בעין, אבל לא לענין ממון שכבר נאכל וכדאיתא כתובות (ס"פ אלמנה ניזונת), ואין הטעם משום מחילה בטעות, דאף לענין קרקע [יעוי' חו"מ (סי' רל"ה סעי' י"ד) ובסמ"ע שם (ס"ק י"ד).] נמי מהני, וכן נראה מב"מ (דף ס"ז) דקאמר אודיק חזיתן איילונית דמוכח מינה דמחילה בטעות הוי מחילה ולא קאמר ממאנת דתני תחלה במתני' מכלל דממאנת אין הטעם משום מחילה בטעות, וכן הר"ן שם (ס"פ אלמנה ניזונת) פי' על איילונית מטעם מחילה בטעות ועל ממאנת פירש מדינא יעו"ש, וא"כ כיון דלענין ממונא שכבר נאכל לא אמרינן דנעקר למפרע ואינה צריכה להחזיר לבעלה המזונות שאכלה לא מטעם מחילה דאפילו הלך למדה"י ונטלה מנכסיו שלא בפניו ואכלה ג"כ אינה צריכה להחזיר מטעם נישואין וכעין מ"ש הר"ן הנ"ל לענין פירות, א"כ פשיטא דמהאי טעמא ג"כ אינה יכולה לתבוע מהאחין כל הזמן שישבה תחת בעלה כיון דחשבינן נישואין לענין המזונות ושאר דברים, ולכך כתב דוקא לענין לותה ואכלה דלא היו מזונות מבעל וגם עתה אינו מגיע לה מבעל אבל היכא דהיתה ניזונית מאתו שפיר הויא כשאר נישואין לענין המזונות, אבל היכא דאחר זן אותה בחסד שפיר יש לה מזונות מאחים מקו"ח וכ"ש מאלמנה מן הנישואין לשי' רמב"ם ור"ת ור"ת הנ"ל וכנ"ל. [ולהנ"ל הי' אפשר לומר בש"ע בהג"ה (סעי' ד' בסי' קי"ב) די"א דכתב הרמ"א קאי נמי על ממאנת ודלא כמ"ש הגר"א שם (ס"ק ט'), משוה דנימא דלענין הפסק בממאנת סברינן כר"ח והעיטור ומרדכי דפסקו כר' יהודא א"כ כמו דמפרשינן באלמנה וגרושה כן הדין בממאנת ג"כ ולא הביא הרמ"א הך י"א רק לענין פירושם באלמנה וגרושה אבל לענין פסק דממאנת סובר כר' יהודא ולא הביא הדעות הפוסקים כרבנן, אמנם אף דלשונם סובל זה אין הפירוש כן משום דבב"י וד"מ לא הביאו כלל להדעות הפוסקים כר"י, וגם בדעת הרמב"ם לא הבינו כמו שביארתי דפוסק כר"י, והעיקר בכוונת הרמ"א דלא קאי אממאנת וכמ"ש הגר"א שם (ס"ק ט'), אמנם ממוצא הדברים הנ"ל נראה דצ"ע על הטור דפוסק דנתארסה בקטנות אבדה מזונותיה וכמ"ש הרמב"ם, דהנה נתבאר (באות ב') דהר"מ הביא ראי' חזקה דאירוסי קטנה אינה מפסדת לשיטתו בהא דאלמנה בבית אביה, אמנם הרמב"ם לשיטתו דמפרש כפירוש הב' שכתב הר"ח דלפ"ז לאו ראי' היא כלל כמובן דהא עודה בבית אביה קאי על ממאנת ופשיטא דיש לה מזונות וא"כ הרמב"ם לשיטתו, אבל הטור דפירש כפירוש הראשון שכ' הר"ח א"כ שפיר מוכח דאירוסי קטנה אינה מפסדת, גם הרמ"ה שהביא הטור דס"ל ג"כ דנתארסה לדעתה מפסדת אפשר ג"כ דס"ל כפי' ר"ת וכמ"ש הריטב"א ג"כ דלפ"ז נתבאר (באות ב') דג"כ לאו ראי' היא, משא"כ להטור דפוסק כהרא"ש דהוא כפי' הא' שכתב הר"ת שפיר הוי ראי' עצומה דאירוסי קטנה אינה מפסדת בשום ענין וכנ"ל (באות ב'), וצע"ק בזה, מיהו דעת הראב"ד נראה בשמ"ק דאף דס"ל כשי' ר"ח אפ"ה ס"ל באירוסי קטנה דהפסידה יעו"ש]. הנה עד כה נתבאר לסתור הראיות אשר היו נראה לכאורה להיכא דאחר זן אותה, וא"כ שוב ממילא ברור מסברא דאית לה וכמ"ש (סוף אות א') בשם הנוב"י עצמו, ובפרט דכבר נתבאר באות זה קצת, ראי' משי' ר"ת והרמב"ם בהא דאלמנה בבית אביה דאף היכא דמגיע לה מזונות מבית בעלה אפ"ה מגיע לה מהאחים וא"כ כ"ש באחר זן אותה. ובנידון דכת"ר הי' נראה לכאורה דאף. להר"י הלוי היינו דוקא באחר זן אותה בחסד ואינו לוקח המעשה ידיה, אבל בנידון דכת"ר דהיו משרתות דהוי כניזונות ממעשה ידיהן, כיון דהמעשה ידיה שייך לה לבד המזונות, אפשר דאף הר"י הלוי מודה דמגיע לה מהאחים, אמנם להנוב"י דדייק מארוסה נראה דסובר דאף כה"ג פטורים דנראה דהיכא דהארוס זן אותה נוטל המעשה ידיה שלה דהא לא ניחא לי' טפי מבעל ופ"ה האחים פטורים, וכבר כתבתי דמציין הכנה"ג הא דהר"י הלוי על הא דנתארסה נראה דגם יסודו של הר"י הלוי הוא מארוסה וא"כ סובר ג"כ כהנוב"י, אמנם כבר נתבאר לסתור דבריהם, אמנם יען כי עדיין לא נתברר בדברינו ראי' מוכרחת להיפך, ע"כ נפלפל עוד בזה אולי בעזהשי"ת יעלה בידינו גם ראיות להיפך. ו) והנה הנוב"י בעצמו כתב מתחלה דדבר קשה להפסידה בסברא קלושה כזו מטעם דאחר זן אותה ואינה צריכה לחזור על הפתחים דא"כ אם מעשה ידיה יספקו למה תהי' ניזונית, ובאמת לא הי' צריך להקשות מאם יספיקו דאף בלא יספיקו עדיין יקשה דאמאי נותנין לה מזונות משלם ומעשה ידיה שלה לא היו להם ליתן רק הנחסר לה ממעשה ידיה למזונות רק דהגמ' קאמר מטעם הרווחה, ואולי כוונתו דהמעשה ידיה יספיקו גם להרווחה אמנם הרווחה הא אין לה שיעור, ושוב כתב דהם סברות כרסיות, עכ"פ זה בוודאי סברא טובה היא דאם נימא דאחר זן אותה פטור שפיר יש לומר דאי"צ ליתן לה רק המותר הנחסר ממעשה ידיה למזונותיה, רק דאפשר דהגמ' לא ס"ל כן מאיזה סברא, אבל עכ"פ בוודאי יש מקום לומר כסברא הנ"ל ג"כ. ומעתה לפ"ז שוב נראה להביא ראי' ברורה מהירושלמי (דר"פ הנושא) והובא ברא"ש שם דבעי מעשה ידי הבת הניזונית מהאחין של מי ופשיט ממתני' דבת אשתו דזנה אף דמעשה ידיה של בעלה אלמא דבת הניזונית מהאחים מעשה ידיה לעצמה, יעו"ש ברא"ש (ר"פ הנושא) דמפרש כן בפירוש הירו', [דמהירו' עצמו אינו מוכרח דיש לומר דקאי הבעיא על בת אשתו ולא אבת הניזונית מהאחין, וכן פי' הק"ע שם, אמנם הרא"ש מפרש להדיא דקאי אבת הניזונית מהאחין וכנ"ל.] והנה לכאורה יש להבין דמאי ראי' מייתי מבת אשתו לבת הניזונית מן האחים, דהא חזינן דבת אשתו עדיפא דאפילו נשאת חייב לזונה משא"כ בבת הניזונית מן האחים דנשאת אין חייבין לזונה, אמנם באמת לק"מ דבזה אין שום גריעותא להבנות דהא דאם נשאו אין חייבין לזונה היינו משום דהתנאי ב"ד לא הי' רק עד שינשאו ולא יותר וגם בבת אשתו אם הי' התנאי עד שתנשא ג"כ לא הי' חייב לזונה אחר הנישואין רק משום דבבת אשתו הי' התנאי סתמא לכך חייב אף לאחר שנשאת משא"כ בבנן נוקבן דהי' התנאי ב"ד עד דתלקחן לגוברין, אבל זולת זה ס"ל להירושלמי דאין מקום לחלק בין בת אשתו לבנן נוקבן, וא"כ כמו בבת אשתו אף דזן אותה אחר עכ"ז חייב כמבואר במתני' ה"נ בנן נוקבן, ואין לומר דגם זה תלוי בהתנאי דבבנן נוקבן דהתנאי ב"ד היה עד דתלקחן והיינו משום דאז יהיו לה מזונות א"כ ה"ה באחר נותן לה מזונות דאינן חייבין לזונה משא"כ בבת אשתו, א"כ שוב קשיא דמאי ראי' מייתי מבת אשתו לבנן נוקבן, הא בבת אשתו אף דאית לה מזונות ממקום אחר חייב להכי נמי אף דאית לה מעשה