אור גדול קמז

נתבאר דסברתו נכונה מאוד ונובעת ממקור התבונה. ד) ומעתה אחר שנתבאר דמקור הדין והסברא במטלטלין לשיטת הרי"ף והרא"ש והגאונים הוא מכח תמיהת אדמון יש לנו להבין עיקר תמיהת אדמון דכבר כתבתי (באות ב' ובאות הקדום) מה שהרגישו בזה המהרי"ט וההפלאה דלק"מ דהבנות בתורת חוב והדין נותן שבע"ח יגבה והיורש יפסיד, אמנם כבר בזה הרמב"ן לב"ב ומפרש דזהו קושיית הש"ס על אדמון מאי קאמר והיינו דדינא הכי דהחוב יגבה והיורש יפסיד יעושה"ט ופריק אביי דתמיהתו על עיקר התקנה דמ"ש דעשו תקנה לבנות לעשותן חוב ולא לבנים אף דבנות איכא זילותא טפי עכ"ז בנים עסקי בתורה א"כ בגוונא דהבנים ישאלו על הפתחים לא הוי להו לתקוני להבנות שתהיינה יותר חוב מהבנים רק דתרווייהו יזונו מתורת חוב ואתיא תמיהת אדמון כר"מ כתובות (מ"ט א') ורבא אקשי דאין סברא לחלק בין עסקי בתורה ללא עסקי דבכל עניני ירושה הם שוין והיינו דבתקנת חז"ל אין לחלק כעין דאמר כתובות (נ"ב ב') לענין כתובת בנין דיכרין בת בין הבנות תירות לא פלוג רבנן וה"נ בתקנה קבועה אין לחלק וכיון דבנים דלא עסקי בתורה נמי ירתי ובזה לק"מ תמיהת אדמון דהבנות חוב ולא הבנים שוב ממילא אף בעסקי בתורה אין הבנים חוב דאין לחלק בין היורשים ובתקחז"ל ולק"מ תמיהת אדמון [והוא כעין שכתב התוס' ב"ב שם ד"ה אלא], וגם דקו' אדמון קאי על כל היורשין וכיון דלא עסקי בתורה נמי ירתי קאי תמיהתו על אותן דלא עסקי בתורה נמי ובהו מאי מקשה [ולפ"ז מיושב היטב קו' תוד"ה אלא הנ"ל] ומפרש רבא דעיקר הקו' על הא דמוציאין מידם על החוב שעדיין לא הגיע זמנו ואינו אלא דבר יום ביומו, [ומכ"ש דא"ש להרשב"א שהובא בר"ן (ר"פ מי שהי' נשוי) דגם החיוב לא נעשה עד שמגיע היום א"כ לא נעשה החוב כלל] וא"כ כמו דבמרובין אין מוציאין רק דהחיוב לזונן כל זמן שיש נכסים ה"נ הוי לן למימר אף במועטים, כ"ז הם דברי הרמב"ן שם בקוצר כדרכו אלא הרחבתי הביאור בדבריו [והנה מדבריו נראה קצת דתמיהת אדמון היתה דבנכסים מועטים ג"כ יזונו הן מתחת ידי היורשים והנכסים יעמדו הכל תחת ידי היורשים כדין מרובים, וא"כ במטלטלים דנתבאר דעבדינן כתמיהת אדמון וא"כ יש להניחם ברשות היורשים והבנות יזונו מתחת ידם והוא דלא כמ"ש לעיל (ריש אות א') בשם הח"מ והבי"ש דכבר דנתבאר דאין לנו לעשות תקנה חדשה דלא מצינו בש"ס, אמנם איננו מוכרח דאפשר דכוונת הרמב"ן דמדינא הי' לנו להניח הכל ברשות היורשין וא"כ עכ"פ כשבאו לתקן להוציא מתחת ידם לא הי' להם להעדיף כח הבנות להעמיד הכל ברשותן ולגרוע כח הבנים לענין זה והי' לנו להעמיד הנכסים בחזקת שניהם וכדמשמע מלשון אדמון דעיקר הקו' על מה שמפסיד יותר מהבנות אבל אינו רוצה להעדיף כחן אלא שישווה עם הבנות והרמב"ן קאי על עיקר הדין כפי שצריך להיות וקו' אדמון היא אף לפי התקנה וא"ש כמ"ש הח"מ והבי"ש,] והוא נכון מאוד בביאור דברי הגמ'. ועפ"י דבריו הי' נראה לי לבאר מה שהביא הרמב"ן (שם בריש הפרק) בשם ר"ת דאדמון לא פליג רק מתמה ומהא דאדמון ילפינן דקדמו ומכרו מכרו יעו"ש, אך דהוסיף ביאור ע"ז דמשום דמסתפקא לי' אין אנו יכולין להוציא מיד הלוקח מספיקא וסיים הרמב"ן ע"ז ולא דייקא, ובאמת לפי מה שביאר הרמב"ן בדברי ר"ת אין לדברים אלו הבנה כלל דמ"ש דמיד הלוקח. לא מפקינן מספיקא ומ"ש מיד היורש דמפקינן מספיקא הא הלוקח איננו מוחזק יותר מהיורש דהא לא מכר לו רק זכות שיש לו ולא יותר וכיון דלגבי היורש לא מהני חזקתו ומפקינן לי' מיני' מ"ש מיד הלוקח דלא מפקינן), וגם הא חזינן דפשיט הגמ' מועטים ונתרבו דשייך להיורשים מהא דמכרו אלמא דגם היורש הוי כלוקח, [וקצת אפשר דברשות היורש כיון דלהבת ודאי מגיע מזונות ולהבן ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ודמיא למתני' שאח"ז בטומטום ובנות דהבנות דוחין אותו אצל הבנים משא"כ במכרו וה"ה נתרבו כמובן ועוד יבואר להלן אי"ה (באות שאח"ז) קצת ישוב], אמנם להנ"ל נראה בפשוט דאין הכוונה דילפינן הא דמכרו מאדמון מטעם ספיקא רק בפשוטו דהא חזינן מתמיהת אדמון דמהראוי הי' מדינא להעמיד הנכסים הכל ברשות ותח"י היורש דלא נוציא כלל רק דהבנות יזונו מתחת ידו א"כ אף דתקינו רבנן להוציא מאתו עכ"ז הבו דלא להוסיף עלה ואף דמוציאין עכ"ז ברשות היורש קאי לענין מכרו ונתרבו. ה) ומעתה לפ"ז נראה לרבא דקי"ל כוותי' לגבי אביי עיקר תמיהת אדמון אינו על הא דמגיע להבנות מזונות ולא להבנים, דזה לק"מ דהתקנה לא היתה רק לבנות משום זילותא וכדאיתא כתובות (מ"ט א' וס"ז א'), רק דעיקר הקו' הוא על מה דמוציאין כל הנכסים מתחת ידם לחוב שלא הגיע זמנו עדיין וכנ"ל דהו"ל לאוקמא הנכסים תח"י היורשים והם ישלמו החוב דבר יום ביומו או לפחות הוי לן לאוקמא הנכסים בחזקת שניהם וכנ"ל, א"כ ממילא נראה בגוונא דידן דלא ניזונו מהנכסים רק דבא לאחר זמן לתבוע עבורה מזונות מזמן שעבר אף לאדמון מגיע להבנות הכל דמזונות הבנות הוי כבר חוב שהגיע זמנו והזכר אינו אלא יורש ושפיר יש לגבות החוב והיורש יפסיד ולא שייך בזה בשביל שאני זכר הפסדתי וכקו' הגמ' מאי קאמר ותי' רבא לא שייך בזה דכבר הגיע זמנו, ומעתה לפי מה שנתבאר דהא דבמטלטלים יזונו יחד הוא משום דבזה נקטינן כתמיהת אדמון א"כ בגוונא דידן דנתבאר דאף אדמון מודה שפיר אף במטלטלים שייך הכל להבנות עבור המזונות שעברו והבן יפסיד, [ועפ"ז הי' אפשר ליישב קצת הא דנתקשתי (באות הקדום) דמאי שנא דמלוקח לא מפקינן מספיקא ומיורש מפקינן וגם מאי פשיט הגמ' מלוקח למועטין ונתרבו גבי יורש, ולהנ"ל יש לומר דמיורש אף דמוציאין מאתו ונותנים מזונות להבת מ"מ ליכא בזה שום חששא לענין איסורא וגזילה דאף אם הדין דאין מוציאין מ"מ להבת מגיע מזונות ולא להבן וא"כ כיון דמחזקינן להנכסים עד הזמן דלהבא ונותנים מזונות להבנות שוב אין בזה שום חשש גזל רק כעין מבטל כיסו של חבירו במה דהוציאו מאתו קודם הזמן ושפיר מוציאין מהבן, וכעין זה כתבו הראשונים בהא דכתובה ובע"ח ינתנו לכושל דהיינו לבע"ח משום דכתובה אין חשש כ"כ דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצית להנשא דהקשו הר"ן והרא"ש שם (כתובות דף פ"ו) דמשום זה יגזלו להאשה ותירצו דדיעבד אין חשש דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה רק לענין לכתחלה חולקין וכיון דלענין דיעבד אין חשש משום הסברא הנ"ל עבדינן הכי לכתחלה, וא"כ ה"נ בנידון דידן כעין זה כיון דלענין דיעבד ליכא חשש שוב עבדינן הכי אף לכתחלה משא"כ במכרו ונתרבו]. ו) וזולת כל האריכות הנ"ל עפ"י דברי הרמב"ן, נראה בפשיטות להוכיח כן מדברי הרא"ש, דהנה הרשב"ם (ר"פ מי שמת) פירש מרובים ונתמעטו דההפסד לפי ערך, ובתוספי הרא"ש (המובא בשמ"ק לב"ב הנדפס בסוף מאירי לשבת) הקשה עליו דכמו דבכתובה אף דנתמעטו הנכסים לא נתמעטה הכתובה ה"נ במזון הבנות, והובא בטור אבה"ע (סי' קי"ב) שתי הדעות, וע"כ פי' הרא"ש דהוא לענין דאין מוציאין מיד הבנים המזונות עד שיבגרו וכדין מרובים ויזונו יחד, וכן פסקינן בש"ע כהרא"ש, א"כ לפ"ז נראה פשוט במרובין ונתמעטו ולא ניזונו מהנכסים ולאח"ז הבנות תובעות על העבר פשיטא דנותנים הכל להבנות דאף דדין מרובים יש להם מ"מ כבר מגיע להם כל המזונות ולא נתמעטו המזונות במה דנתמעטו הנכסים וכקו' הרא"ש ולהבנים אין להם מזונות אף במועטין (במרובין) ורק ירושה אית להו וחלק הירושה נתמעט והבע"ח גובה חובו וכמו האשה כתובתה ה"נ מזון הבנות וכנ"ל. ולומר דבמרובין כבר זכו בהם יורשים לענין להיות להם מזונות ג"כ, הוא דחוק טובא ולא מסתבר כלל, דכיון דלא תקינו להבנים מזונות אף במועטים ובמרובים מדין ירושה אית להו א"כ איך נימא דזכו להיות להם מזונות דא"כ נימא דבמרובים יותר ממזונות כבר זכו להיות להם מזונות ושאר הצטרכות, וגם מאי פשיטא דקאמר הגמ' אדרבא צריכה רבא וגם הוא נגד הסברא, [ובפרט דלפ"ז הי' מסתבר יותר כפי' הרשב"ם דההפסד לפי ערך דכל אחד זכה בשלו כמובן], וע"כ דז"א רק דהיורשים זכו בתורת ירושה ולהבנות המזונות מגיע בתורת חוב וכמו הכתובה להאשה וכמו שדימה הרא"ש והא דאמרינן מרובים ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים אין נ"מ רק לענין דאין מוציאין מהם מקודם אבל אם לא ניזונו מהם ולאחז"מ הבנות תובעות על