אור גדול קמו

ודי בזה דנימא כפי הסברא וכפי הראוי לתקן כדקאמר אדמון דגם לחז"ל היה מהראוי לתקן כן רק דאלימו לתקנתייהו אבל תקנת הגאונים דלא אלימו כ"כ שפיר הדין כדקאמר אדמון, וזה נראה פשוט כוונתם. ב) וראיתי להפלאה (בקו"א להל' כתובות סי' קי"ב) שכתב ג"כ לבאר טעם הרי"ף והגאונים משום הא דאדמון, רק שכתב בדרך אחר לבאר מחלוקת אדמון ורבנן דוקא במטלטלין ולא בקרקע. משום דלכאורה תמיהת אדמון לק"מ דהבנות הן בתורת חוב והבנים בתורת ירושה וא"כ שורת הדין כך הוא דכן הדין בכל מקום דהבע"ח גובה והיורש מפסיד ומאי קמתמה אדמון, וכן הקשה המהרי"ט בחי' לכתובות, ע"כ כתב ההפלאה לבאר דסברי כר' דניזונות אף ממטלטלין וא"כ ע"כ דלאו מדין חוב דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וע"כ דאינו אלא משום תקנה ושפיר תמה אדמון אהא דמגרעינן כ"כ כח הבנים ולהכי לא פסקינן בהא כאדמון משום דלדידן דפסקינן כתובות (דף נ"א) דדוקא ממקרקעי ולא ממטלטלי שפיר גם אדמון מודה דלא פליג רק במטלטלין ולא בקרקע דבקרקע ל"ק כלל תמיהת אדמון ולהכי לבתר תקנת הגאונים למיזן ממטלטלין שוב יש לפסוק בהא כאדמון יעושה"ט, ואף דדבריו נאמרים בהשכל והם כמין חומר ודפח"ח וש"י עכ"ז אינם אלא ע"ד החידוד ואינם עולים אליבא דאמת. דלדבריו קשיא אהא דפסקינן כתובות (דף נ"א) כרשב"א דדוקא ממקרקעי כיון דמוכח מסתם משנה דכתובות ור"פ מי שמת ממחלוקת דאדמון ורבנן דסברי כר' דאף ממטלטלי א"כ הו"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם מתני'. וביותר דהא ר' יוחנן ס"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה ואמר בכתובות (נ' ב') דלא עבד בה עובדא לזון ממטלטלין וגם סוף דבריו במה שכתב לבאר בזה סברת הרי"ף והרא"ש והגאונים דלבתר דתקינו לזון ממטלטלין שוב ממילא הלכה כאדמון הם תמוהין מאוד ואין להם התחלה כלל, דאלו לא היתה תקנת הגאונים לענין מטלטלין רק לענין מזון הבנות לבד שפיר היה שייך תמיהת אדמון אבל באמת הא תקנת הגאונים היתה לענין כל חוב וכמבואר בטוש"ע חו"מ (סי' ק"ז) א"כ ממילא כמו דלא קשיא תמיהת אדמון על קרקע בזמן הש"ס ה"נ לא קשיא בתר תקנת הגאונים על מטלטלין דשפיר שקלי הבנות בתורת חוב וכמו כל בע"ח דהבע"ח גובה והיורש מפסיד, וא"כ סוף דבריו בטעם הגאונים והרי"ף אין להם מקום כלל אף להנחתו. ובמה שהקשה על תמיהת אדמון דהא הבנות בתורת חוב וכן הקשה המהרי"ט כנ"ל יבואר להלן אי"ה, והעיקר בטעם הגאונים והרי"ף והרא"ש הוא בפשוט כדכתיבנא באות הקדום. ג) ובזה נ"ל להבין היטב דברי הרא"ש ב"ב (ר"פ מי שמת) דהשיג על הרמב"ן דהוכיח מרב האי דכתב דיתומים שמכרו בנכסים מועטין לדין הש"ס הבנות לא היו ניזונות מהדמים משום דהוו מטלטלין משא"כ לבתר תקנת הגאונים מה לי קרקע מה לי דמים, והוכיח מינה הרמב"ן דרב האי פליג על הרי"ף וסובר דגם במטלטלין בנכסים מועטין דינן כקרקע, והשיג עליו הרא"ש דבמטלטלין דעלמא מודה רב האי להרי"ף רק בדמים אלו דאתו מקרקע חזרו דמיהם לדין הקרקע לבתר תקנת הגאונים יעושה"ט. ולכאורה איננו מובן כלל דמ"ש לדין הש"ס דלא חזרו דמיהם לדין הקרקע ודינן כמטלטלי ומ"ש לבתר תקנת הגאונים דחזרו דמיהם לדין הקרקע, וכבר נתקשה בזה, הבית מאיר (סי' צ"ג סעי' כ"א במוסגר שם) והניח בתימא וכתב דברור כהרמב"ן דפליג על הרי"ף. אמנם להנ"ל יתבארו דברי הרא"ש בטוב טעם ודעת, דכל הטעם דבמטלטלין ליכא דין נכסים מועטים הוא משום תמיהת אדמון דבשביל שאני זכר הפסדתי דאף דחז"ל דאלימו כחייהו לא השגיחו על תמיהתו אבל הגאונים דלא אלים כחייהו ותקנתייהו שפיר השגיחו על תמיהתו ועל הסברא, וכ"ז בירשו מטלטלין אבל בהניח קרקע כבר נגרע כח הזכר מדין הש"ס ונעשו דין נכסים מועטין להעדיף כח הבנות להכי אף כשמכרו ונעשו מטלטלין ג"כ יש להם דין נכ"מ, דלא שייך להקשות בהו תמיהת אדמון דכי בשביל שאני זכר הפסדתי דהכי שפיר ושפיר וכך הוא שורת הדין מצד הדין ומסברא דבשביל שהוא זכר ונגרע כחו מקודם והפסיד גם עתה יש להפסיד דמה"ת ירויח במה שנעשו מטלטלין כיון דגם מטלטלי משתעבדי כמו קרקע דבשביל שהוא זכר והפסיד מקודם הדין והסברא נותנות שיפסיד גם עתה, דבשלמא בירשו מטלטלין דאנן דנין על תחלת הירושה והתקנה לעשות עתה דין נכסים מועטין שייכא שפיר התמיהא של אדמון הנ"ל אבל כשירשו קרקע וכבר נעשו דין נכסים מועטין ופקע כח הירושה והעדיפות מהבנים א"כ שוב כשנעשו מטלטלין לא שייכא תמיהא זו דאף דבעת המיתה היתה שייכא תמיהא זו עכ"ז כיון דאז הי' קרקע ולא אשגיחו רבנן בתמיהא זו והפקיעו כח הבנים להפסידם א"כ שוב בעת שנעשו מהקרקע מטלטלין לא שייכא תמיהא זו ומדינא ומסברא נצרך להיות להני מטלטלין הדין דקודם כיון דמטלטלין ג"כ משתעבדים כמו קרקע ובשביל שהוא, זכר והפסיד מקודם יש לו להפסיד גם עתה דמה לי קרקע כדהוו מה לי מטלטלין דהשתא כיון דתרווייהו משתעבדים בשוה ואדרבא אם היינו משנים עתה הדין מקודם הוא נגד הדין והסברא דמה"ת ירוויח עתה מקודם וכיון דכבר נגרע כח הבנים ומטלטלין משתעבדים ג"כ כמו קרקע מה"ת יתעדף כחם עתה, משא"כ בירשו מטלטלים דאז אנו דנין על תחלת הדין והתקנה משא"כ בירשו קרקע דתחלת הדין והתקנה נעשו בעת שהיו קרקע מדין הש"ס ושוב ממילא אף שנעשו מטלטלין אין אנו צריכין לדון על התקנה רק בהא דמטלטלין משתעבדים ג"כ סגי אבל בעת המיתה אף דמטלטלים משתעבדים עכ"ז קשיא וכי בשביל שאני זכר הפסדתי וצריכין אנו לעוד תקנה משא"כ בנעשו מטלטלין אח"כ, וקשה לי להסביר יותר בכתב ולדעתי הדברים ערבים ונחמדים בטוב טעם ודעת בס"ד וראוין למי שאמרן. עוד היה אפשר לומר כעין זה בדרך אחר קצת, והוא דהנה כבר כתבתי (באות הקדום) מה שהרגישו המהרי"ט וההפלאה על תמיהת אדמון דהא הדין נותן כן דהבנות הן בתורת חוב וכך הדין בכל מקום דהבע"ח גובה והיורש מפסיד, וצ"ל דהתמיהא היתה על עיקר התקנה הואיל ומדינא כח הבנים יפה רק דחז"ל חשו לטובת הבנות ועשו חוב הי' להם לחוש גם לתקנת הבנים ולעשותם חוב ג"כ כמו הבנות שלא יהא כח הבנות עדיפא ולעשותן שוין, והנה בחו"מ (סי' רל"ה סעי' א' בהג"ה) בשם ת' הר"ן דפעוטות אף דמתקנת חז"ל מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין עכ"ז במכרו בנכסים מועטין הואיל והוא באיסור בזה לא עשו תקנה ואיננו מועיל יעו"ש, וא"כ ה"נ במכרו קרקע לא שייכא כלל תמיהת אדמון דאין לנו לחוש לתקנת הבנים הואיל והוא באיסור שלא יהא חוטא נשכר וכהא דת' הר"ן וא"כ ממילא הבנות יש להן חוב מתקנה משא"כ להבנים ושייכא הכל להבנות מתורת חוב, דבשלמא מדין הש"ס דמטלטלי לא משתעבדי א"כ מה שמכרו מכרו והמטלטלין לא משתעבדו עוד אבל לבתר תקנת הגאונים דגם מטלטלים משתעבדי רק דתמיהת אדמון היתה לעשות תקנה גם להבנים א"כ באיסור דלא עשו תקנה שפיר שייכא הכל לבנות מתורת חוב, דבשלמא בירשו מטלטלין שפיר חיישינן ג"כ לתקנת הבנים לעשותן כבנות משא"כ בירשו קרקע והפסידו כחן ועתה דנעשו מטלטלין באיסור ג"כ אין לנו לחוש לתקנת הבנים לעשותן חוטא נשכר וכהא דת' הר"ן ממילא שייכא הכל להבנות מתורת חוב, ואף דאיננו דומה כ"כ להא דת' הר"ן עכ"ז אף שאין ראי' לדבר זכר לדבר איכא דה"נ י"ל כעין סברא זו. אמנם אין צורך לכ"ז ואופן הראשון נראה לי נכון וברור ומחוורתא כדמעיקרא, ודלא. כהבית מאיר הנ"ל דהחליט לברור דלא כהרא"ש מטעם דלא הבין סברתו וכבר