אור גדול קמה

סימן י. להרב המאוה"ג וכו' האבד"ק מאלאדעצנע. פיסקא א. ע"ד המעשה שנשאלתי מאת כתר"ה באחד שמת והניח אלמנה ושלש בנות אחת גדולה ושתי קטנות ובן אחד קטן והעזבון היו מטלטלין ומועטים דלא הי' מספיק רק עד דתיבגרן והאפטרופוס הושווה עם האלמנה וסלקוה והבנות העמידו למשרתות והבן נתנו לבית הספר וחי ב' שנים ומת והגיעה אחת לפרק נישואין ופרנסו לה האפטרופסים לצרכי נישואין ועתה כאשר מת האח שלהם באה הגדולה לתבוע חלק ירושתה והקטנות אומרות שהכל שייך לצורך נישואיהן ונסתפק כת"ר בזה ב' ספיקות. א. איך היתה התקנה ממזונות הבנות אם לא היתה התקנה רק מה שיתנו להם מזונות דבר יום ביומו ואם לא אכלו לא זכו בהמזונות דלא זיכו להם חז"ל רק מה שנותנים לתוך פיהם וכל זמן שלא אכלו בחזקת היורשים קיימא וכדאמרינן ב"ב (דף ק"מ) וא"כ כיון שמת אחיהם יורשות הכל בשוה גם הגדולה עם הקטנות, או דזכו הבנות תיכף לאחר מיתת אביהן וא"כ כיון דהוו מועטים אף דלא אכלו בחיי אחיהם שייך רק להקטנות. ב. כיון דנשארה אלמנה ועשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים א"כ בשעת מיתת האב הי' משועבד כל הנכסים למזונות האלמנה ולא הי' אז להבנות כלום א"כ י"ל דאף לאחר שסלקו האלמנה נשאר הכל בחזקת הבן ולאחר מיתתו כולם שווין בירושה אף הגדולה. והעתקתי כ"ז ממכתב כת"ר משום דלא נתברר לי מדבריו אם פרנסו האפטרופסים להאחת בעוד הי' הבן חי כדמשמע מלשונו ועתה כאשר מת האח באה הגדולה לתבוע או דפרנסו לאחר מיתתו כדמשמע מריש מכתבו, וגם לא נתברר לי אם כשמת הבן היו גדולות או עדיין קטנות, וע"כ נצרך לבאר הדין בכל הפרטים והאופנים, וד' יאיר עיני שלא אכשל בדבר הלכה ח"ו ואת אשר ישים ד' בפי אותו אדבר וזה החלי בעזרהשי"ת. א) ראשית נפלאתי על כת"ר שלא העיר דכיון דלא הניח אלא מטלטלין א"כ ליכא דין נכסים מועטים כמבואר ברי"ף ורא"ש ב"ב (ר"פ מי שמת) ובאבה"ע (סי' קי"ב סעי' י"ב) דגם הבן ניזון עמהם, א"כ גם להבן מגיע חלק שליש וא"כ כשמת הבן החלק שליש של הבן יורשות כולן בשוה ומגיע להגדולה חלק תשיעית חלק שליש משליש הבן, כי נראה ממכתב כת"ר דגם הבן בחייו לא אכל מהעזבון, וא"כ אף אם נניח כל הספיקות שכתב כת"ר עדיין מגיע להגדולה מחלק הבן. אמנם נראה לחדש בזה דאף להרי"ף והרא"ש הנ"ל עכ"ז בגוונא דידן מגיע הכל להבנות. והוא. דהנה יש להבין דברי הרי"ף והרא"ש שכתבו נכסים מועטים הוא רק במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דבתראי הוא דמיתזני אע"ג דמועטין נינהו ניזונים מהן אלו ואלו,, דלכאורה אין טעם לדבריהם לחדש תקנה אחרת חדשה דלא מצינו כה"ג בש"ס, דיעויין בחלקת מחוקק ובי"ש (באבה"ע שם) דבמטלטלין אינם לא כמרובין ולא כמועטים רק דמוציאין מהם וניזונין ביחד והנכסים עומדים בחזקת שניהם ואינם לא כמרובין ולא כמועטין, ואיך מצינו פשרה כזו ומהכ"ת לחדש להגאונים תקנה אחרת חדשה דלא מצינו בש"ס כה"ג. אמנם נראה דדבריהם נכונים בטוב טעם, דהנה בכתובות (ק"ח ב') ובב"ב (ר"פ מי שמת) תמה אדמון על הדין דנכסים מועטין דכי בשביל שאני זכר הפסדתי, ומשמע דעיקר תמיהתו לא הי' רק על מה שמפסיד הבן והוא גרוע מהבנות, והיינו דלא הוו להו לחז"ל לתקן רק דהבנות הם כבנים ולא להעדיף כחן יותר מהבנים וכן פי' רשב"ם דלאדמון יזונו יחד, וא"כ נראה דאדמון רוצה לומר שיהא דין שלישי לא כמועטים לרבנן דהזכר מפסיד לגמרי ולא כמרובין לרבנן דהכל תחת ידי היורשים וכחם עדיף והבנות ניזונות מתחת ידם רק שיהא כח הבנות והבנים שוה דיוציאו הנכסים מתחת ידם ויזונו מהם יחד ויעמדו בחזקת שניהם ולא יפסידו הבנים יותר מהבנות. הן אמת דלפ"ז אינו מובן לכאורה קצת מהראיות שהביא התוס' ב"ב (ר"פ מי שמת) וכתובות (דף ק"ח) דאין הלכה כאדמון יעו"ש דהביאו מסוטה (דף כ"א) ה"ד רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וכן מהא דאמר יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים דכל הני אתיין כרבנן, והיינו משום דלאדמון אין חילוק בין מועטים למרובים, ולהנ"ל אין ראי' כלל דגם לאדמון איכא חילוק בין מועטים למרובים, דבמרובים הכל בחזקת היורשים ותחת ידם משא"כ במועטים. אמנם באמת לק"מ דהתוס' לשיטתם דאינן סוברים החילוק בין מרובים למועטים לענין להוציא מידם וכדהקשו ב"ב (ק"מ א') סוד"ה יתומים דמה חילוק בין מרובים למועטים יעו"ש דתירצו לענין נתמעטו וא"כ לאדמון שוב ליכא שום נ"מ, [ואף לתי' קמא י"ל דלאדמון דמועטים דינם כמרובים דניזונים יחד שוב גם לענין למכור לצורך גדול אין נ"מ.], משא"כ להרא"ש (ר"פ מי שמת) דכתב נ"מ בין מרובים למועטים לענין להוציא מידם דבמרובים אין מוציאין ובמועטים מוציאין וכוונתו באמת ליישב קו' תוס' הנ"ל כמבואר בדבריו וכן מבואר בשטה מקובצת ב"ב הנדפס בסוף מאירי לשבת בשם הרא"ם ליישב בזה קו' תוס', א"כ לפ"ז שוב נכונים דברינו הנ"ל דלאדמון נמי איכא חילוק בין מרובין למועטים ובמועטים לאדמון הוא דין שלישי לא כמועטין לרבנן ולא כמרובין. ובזה יתיישב מה שראיתי בחי' תוס' רי"ד לב"ב דפי' דהא דאמר שמואל לרב יהודא (ר"פ מי שמת) זו דברי ר"ג פי' דמאי דקאמרת דכדי שיזונו י"ב חודש הוי מרובין זהו לר"ג דס"ל כאדמון דגם מועטין הוי כמרובין וה"ה בפחות מזה אבל לרבנן אף דיש בהם לזונן י"ב חודש הם מועטין וכמה דחוק הוא הפירוש הזה. והנראה דדחקו לזה משום דקשיא לי' הא ר"ג סובר כאדמון וא"כ אין שום חילוק לדידי' בין מרובים למועטים ולמה יהיב שיעורא, וכן הקשה המהרי"ט בחי' לכתובות (דף ק"ח) והוכיח. מזה כהתוס' דלא פליג ואינו אלא מתמה, ודברי המהרי"ט תמוהין אצלו דמנ"ל דהוא סתם ר"ג ולעשות מזה קו' דלמא הוא ר"ג בר רבי וכעין דאיתא נדה (ס"ג ב') וכן הוא בירו' (ר"פ מי שמת) להדיא ר"ג בר רבי' **(הגה"ה, אב"ה, כן הוא להדיא גם בגמ' דילן, רק בהרא"ש שם הגירסא ר"ג ברבי, כמו שהיתה לפני המהרי"ט. ר"ג סתם הוא ר"ג דיבגה ור"ג בר רבי הוא ר"ג בנו של רבי יהודא הנשיא ושניהם היו נקראים לפעמים ר"ג ברבי.)** אמנם דברי התוס' רי"ד שפיר, דנראה דלא גריס ר"ג בר רבי רק ר"ג סתם ושפיר קשיא לי'] אמנם להנ"ל אשה"ט דגם לאדמון איכא חילוק בין מרובים למועטין ושפיר איצטריך ר"ג למיהב שיעורא אף דס"ל כאדמון. והנה התוס' והרא"ש כתבו דאדמון לא פליג רק דמתמה ור"ג אמר דיפה תמה ועכ"ז לא פליגי בעיקר הדין רק דמתמה ע"ז דלא הוי לתקוני כולי האי נגד הסברא רק דהפריזו חז"ל בזה על המדה ומדדו במדה גדושה ואלימו לתקנתייהו ליפות כח הבנות יותר מדאי, ויעוי' ברמב"ן (ר"פ מי שמת) דהביא ג"כ כפי' הזה בשם ר"ת והוסיף בדברי ר"ת דמזה יליף ר' יוחנן דקדמו ומכרו מכרו, ויבואר אי"ה להלן בזה. עכ"פ חזינן תמיהת אדמון ור"ג דתמהו על שהעדיפו כח הבנות נגד הסברא רק דהחז"ל אלימו לתקנתייהו וע"ז שפיר קאמרי הרי"ף והרא"ש, בשם הגאונים דבמטלטלין דאינו אלא מתקנת הגאונים לא אלימו לתקנתייהו כולי האי