אור גדול קמד

ומ"ש בישוב הסוגיות, לא ידעתי הא הברייתא איירי דאמר גט זה דגט זה דנקט ברישא דברייתא אכולהו לישני קאי גט זה לא יועיל או גט זה לא יתיר כו' וא"כ כל הני משמע טפי ביטול הגט מביטול השליחות, ואף דאינו חרס עכ"ז יהא כחרס לענין גירושין מחמת ביטול הגט, ואיני יודע איך משמע לי' יותר ביטול שליחות, הא אדרבא כיון שהזכיר הגט משמע טפי ביטול הגט כמ"ש הראשונים בגט שנתתי לך בטל הוא ומה שרצה לומר להרמב"ם דשיילינן לי', אף דגם הגליא מס' כ"כ, עכ"ז לא נהירא, דמלבד דדחוק הוא כמ"ש מעל' בעצמו, אף גם מוכח מרמב"ם פ"ו מגירושין הל' כ"א דחידש לן דאם פירש להדיא שמבטל גוף הגט אף שהי' ביד השליח א"י לחזור בו, לאשמועינן רבותא יותר אף באמר בסתם רק דמפרש ואומר דכוונתו הי' לבטל גוף הגט א"י לחזור ולגרש, וע"כ דבכל ענין חוזר ומגרש אם לא דפירש בעת הביטול להדיא. ומ"ש בדברי התוס' והרא"ש כתובות פ"ה דאזלי לשי' בב"ב דף ל', כבר קדמו בזה המהרי"ט בח"א סי' צ' והשיג על המהריב"ל שכתב דהרא"ש ס"ל דאמרינן מיגו למפרע מהרא"ש בכתובות פ' שני דייני וכמו שהשיג כת"ר על הק"נ וכ"כ התומים סי' קמ"ו ס"ק י"ז וסי' ס"ד ס"ק ב' ובכללי מיגו ס"ק ק"ט, אמנם אפ"ה אין מזה ראי' להכא דהוי חזקת א"א ול"מ מיגו. וגם התם לא הוי להוציא רק להחזיק דמס' ג"כ אין מוציאין אף דאיכא נגד חזקת מ"ק דדלמא כיון מתחלה והי' לו מיגו. ולולא דבריהם הי' נראה בהאי דכתובות דאם הי' ידעינן בוודאי דכוונה לתפוס מחיים למשכון הי' מהני כיון דהוא ברשותה ותפסתן אף בלא דעת המפקיד כיון דרצונה אם יתבע ממנה לא תתן שפיר הויא תפיסה, והא דאמר אית לך סהדי דתבעינהו מינך ולא נתת היינו משום דלא מהימנה דכיונה לתפוס לכך בעינן עדים דתבע מינה, וה"ה אם אמרה בפני עדים מחיים דתופסתן ג"כ הי' מהני וא"כ א"ש דאי"צ לפרש כיון דאמרה מחיים תפסיתינהו הוי כאומרת בפירוש דכוונתה היתה לתפוס למשכון מחיים ואם הי' תובע מינה לא היתה מחזרת לו, רק דצריכה להביא סהדי משום דאי"נ, וא"כ אין ראי' דנאמן לפרש, וגם בההיא דפ' חזקת יעוי"ש בקצה"ח דמצד עצמו נאמן ולא במיגו יעו"ש, בקצות ונתיבות, דהתם ל"ש כלל לפרש דטענה נוספת הוא וכמ"ש הש"ך בדלא אמר תחלה דזבנה. ומה שהשיג על התו"ג שהביא ראי' מב"ב דקאמר והא בלבי' לא ניחא לי' ומעל' כתב עליו דלא דק, הנה במח"כ התו"ג שפיר דק וכת"ר הוא דלא דק, דאין השגת כת"ר על התו"ג רק בלשון. דהנה היכא דידעינן בוודאי דלא ניחא לי' אף דדברים שבלב אי"ד מ"מ ל"מ ומש"ה תלוהו ויהיב וכן בגט מעושה ע"י עכו"ם או בישראל שלכ"ד ל"מ רק היכא דאמרינן גמר ומקנה אזי אף דמ"מ אפשר דלא גמר והקנה ובלבו לא ניחא לי' שוב הוי דברים שבלב ואי"ד אבל היכא דל"ש גמר והקנה וידעינן בוודאי דלא ניחא לי' ל"מ מאי דנתרצה מתוך האונס כיון דידעינן בוודאי בלי שום ספק דבלבי' בכה"ג דידוע הוי דברים שבלב דברים. ויעוי' קצה"ח סי' י"ב בשם מהרי"ט, רק דבב"ב חקר שם אי אמרינן שם אגב אונסי' וזוזי גמר והקנה ונתרצה לגמרי ושוב אף אי יש ספק דלמא לא ניחא לי' בלבי' שוב הוי דברים שבלב, או דדמיא לתלוהו ויהיב דאין ספק כלל דנתרצה רק דבוודאי בלבי' לא ניחא לי' ושוב ממילא הוי דברים גלויים כיון דברור לנו מחשבתו דבכה"ג הוי דברים וכנ"ל ופשיט שפיר מגט דכופין אותו דס"ד דדמיא לתלוהו וזבין, וע"כ דאגב אונסי' גמר ונתרצה, ושוב ממילא כיון דאינו ודאי דלא ניחא לי' בלבו די"ל דגמר ונתרצה שוב אף אם באמת לא נתרצה ולא ניחא לי' מ"מ כיון דאנן לא ידעינן בוודאי איננו דברים גלויים והוי דשב"ל ואי"ד, זהו כוונת הסוגיא בב"ב. ומינה רצה להוכיח בקידושין דדשב"ל אי"ד, ודחי דדלמא משום דמצוה לשמוע אין להסתפק כלל דלא ניחא לי' ובוודאי גמר ונתרצה, זהו מוכרח בהסבר ב' הסוגיות דב"ב וקידושין. שוב ראיתי במקנה קידושין שכתב כן, רק מ"ש לתרץ בזה קו' הרשב"א דאמאי לא פשיט מתלוהו וזבין, לדעתי גם הרשב"א ע"כ ס"ל כן, רק דקאמר על הא דקאמר מיקריב ומכפי' דגט ולא הזכיר כלל מתלוהו וזבין משום דס"ל כעת דאגב אונסי' וזוזי בוודאי גמר והקנה, משא"כ בהא דניחא לי' ובהאי דמצוה לשמוע הי' ס"ד דאיננו וודאי רק אהני לעשותו ספק דדלמא גמר ונתרצה, וכיון דהוי ספק לדידן שוב אף אי באמת לא נתרצה הוי דברים שבלב ואי"ד דלולא זה הי' לן לחוש לספיקא עכ"פ דדלמא לא נתרצה. ודחי דדלמא משום מצוה ומשום כפרה ברי לן דנתרצה ואין כאן שום ספק, ואף דבב"ב חזינן דדחי בהיפך דאף דתלוי' וזבין ל"מ משום דוודאי לן דלא גמר והקנה עכ"ז בקרבן וגט י"ל דנתרצה, מ"מ בסוגיא דקידושין הי' ס"ל כך, עכ"פ זהו מוכרח דהיכא דידעינן דבוודאי לא ניחא הוי דברים גלויים דבכה"ג דשל"ב הוי דברים א"כ אמאי בהא דגי"ד ל"מ היינו אפילו ידעינן בוודאי דבלבי' לא ניחא לי' וע"כ דלבטל הקודם אף בכה"ג לא אתי מחשבה ומבטל דיבור, וא"כ ראיית התו"ג נכונה, ובחנם השיג עליו כתר"ה. מ"ש ליישב קו' הגליון הש"ס נדרים בפיאה וצדקה, משום דקידושין איכא איסור, אכתי אינו מספיק דהא גם בשבועה יש יד אף בנשבע לזרוק צרור וכיוצא דליכא איסור או בנשבע שלא ימחה בחבירו הבא ליטול, דדמיא לפיאה וצדקה, גם אכתי לא יישב כת"ר קו' כת"ר בעצמו דאמאי לא פירש כהרא"ש דאף לנזירות צריך קרא, ולדעתי י"ל דהוכרח הר"ן לזה משום מאי דהקשתי לעיל מקידושין ז' א' דדמיא להקדש (והא דכתב הר"ן תחלה דדלמא גמרי' במה מצינו היינו משום דמשמע לי' דהבעי' בכל ענין אף בשאר לישני, ובזה נסתר ג"כ מה שהקשתי לעיל על התו"ג די"ל דהכא איצ"ו לתי' הגמ' רק כהר"ן,] ותי' הגמ' אפשר דס"ל דל"ש הכא דגם שם הקשה הרשב"א ותי' דכיון דבעינן לדעתה דידה הוי כמקחת א"ע, או כמ"ש התוס' רי"ד שם כיון דתלוי בב' דיעות ל"ש פשטה קדושה משא"כ הכא דל"ב אמירה רק מצדו, ע"כ תי' דלעינן זה אין לדמות לנדר והקדש דהכא בעי לאלם יותר. וכעין דכתבתי לעיל לענין הא דנדרים כ"ט ב' דאין לדמות]. ומ"ש לתרץ קו' הגה"ש השני'. הנה כן כתוב אצלי מכבר, אמנם בתוספת דברים. כי מ"ש כת"ר איננו מספיק רק לודין ולא למינאי, וזכורני שכתוב אצלי ליישב בהא דמינאי ג"כ, ומ"ש לולא דברי התוס' הי' מחלק דבגירושין מהני הרכנה ורמיזה משא"כ בקידושין לא מצינו דיהני רמיזה, במח"כ אישתמיט לי' הא דיבמות קי"ג א' דאשת חרש חייבין עלי' אשם יעושה"ט אלמא דכל שי"ל דעת מקדש ברמיזה, גם מ"ש דבביטול הגט לא מהני הרכנה ורמיזה, נעלם מאתו ת' הר"ן סי' מ"ג כיון דגט כותבים עפ"י כתבו כ"ש דביטול עפ"י כתבו מהני יעושה"ט והובא לדינא בסי' קמ"א סעי' ס"ב בהגה"ה, [וזה מותר ג"כ לדברי התו"ג סס"י קמ"א, אמנם מדברי הרשב"א קידושין נ' א' וכן מדברי רבינו ישעי' הראשון דס"ל כהב"ח רס"י קל"ד שהבאתי בפנים סיוע לסברת התו"ג]. ומ"ש עוד לתרץ קו' הש"ש על המהרי"ק מסימנים וסימנים וע"א וכתב כת"ר דהוא נגד רובא דעלמא, ז"א דיעוי' ברא"ש דס"ל דהשני ישבע להכחיש העד מכלל דאין הספק רק על השנים [וכן מוכח מהא דאם אחד נותן סימן יותר מובהק דמחזירין לו] ומ"ש להקשות על הר"ן מקידושין לגיטין יעי' ת' רע"א זצ"ל סי' קכ"ה. ומה שהקשה בסתירת ש"ע מסי' ל"ה לסי' ל"ז, ג"כ לק"מ דהא למ"ש הר"ן קידושין הטעם דנאמן משום אין אדם חוטא ולא לו, משא"כ בהא דסי' ל"ה דאומרים להנאתן. [ובגוף הדין דשב"ע ולא איתחזק לא נתתי עיוני כעת כלל ואפס, כי דבר זה יעבור ויחלוף רוחב ים התלמוד והפוסקים במקומות שונים ואין הזמן גורם כעת]. ומה שכתב בתוד"ה מ"ש דלמא גט זה חרס מועיל, ז"א כלום דכבר כתבתי לעיל דגט זה דרישא דברייתא אכולהו בבי קאי.