אור גדול קמג

מיוחדת וכמשמעות לשונו דתלה מפני שהוא אנוס ליתנו. וא"כ אינו אלא מודעה בעלמא ולא ביטול השליחות הסופר [ושוב אף אם כיון לזה הוי דברים שבלב ואינן דברים וכנ"ל], ושפיר מהני ביטול מודעה ואשה"ט. ובהכי מתיישב ג"כ מה שהוקשה להמל"מ (בפ"ו מגירושין הל' כ"א) על הריב"ש גבי אני נותנו בכח שכתב דאיננו ביטול על הגט רק כמי שאומר שאנוס על הנתינה דאיננו ביטול להגט, והקשה המל"מ דאמאי לא הביא מגמ' דב"ב (מ' ב') אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא היא ואי כוונתו לצאת י"ח הפוסקים דאפילו באינו אמת המודעה קיימת, א"כ עדיין לא יצא י"ח בזה דא"כ הוי נמי גילוי דעתא על ביטול יעו"ש שהניח בצ"ע. [והנה חוץ לדרכינו הי' אפשר ליישב עפ"י מ"ש הדברי אמת בשם רבינו ישעי' הראשון ז"ל וכ"כ הב"ח (ריש סי' קל"ד) והתו"ג (סס"י קמ"א) דגילוי דעתא אחר שנעשה לאו מלתא אבל מקודם מלתא היא א"כ מתיישב היטב. אמנם לפי מה שהוכחתי מדברי הריב"ש עצמו דגם ביטול הגט עצמו איננו לא ביטול הקודם ולא ביטול אח"כ נסתר זה, ואף די"ל אף דכן הוא להריב"ש עצמו מ"מ להפוסקים דמפרשי גילוי מלתא אף דאינו אמת ואף דאינו אנוס וא"כ תקשה מהא דגי"ד ל"מ וע"כ דס"ל דלא כהריב"ש בזה דביטול הגט הוי ביטול הקודם ובזה לאו מלתא היא משא"כ מקודם, מ"מ אינו נראה]. אמנם לפי הנ"ל לק"מ דהוי גי"ד דהנתינה איננו בלב שלם ובנפש חפצה, וא"כ ליכא גי"ד כלל דמבטל להגט לגמרי, או דהוסכם לגמרי לבל לגרש לעולם רק ביטול הנתינה כ"ז שלא יבטל למודעי ולא יתרצה בלב שלם כיון שהזכיר הנתינה שלא ברצון וכנ"ל ואשה"ט. עכ"פ נתבאר דמוכח משיטת הרמב"ם דכל כמה דלא ביטל בפירוש ויש לפרש כוונתו בדרך אחר ובאופן שלא יתבטל הגט, אזי אף אם הי' כוונתו לבטל הגט ג"כ לא איכפת לן דהוי דברים שבלב ואינן דברים, וא"כ ה"נ בניד"ד כיון דיש לפרש כוונתו באופן אחר שוב לא איכפת לן אף אם לא נאמינהו ונאמר שהי' כוונתו לביטול הגט אפ"ה לא נתבטל וכנ"ל, [ואף לשיטת הריב"ש והגליא מסכת הנ"ל דאף לפי פירוש דבריו ג"כ נתבטל דהא אמר שלא יגרש כלל אפ"ה הא ג"ז לא הי' מוכח מכוונתו די"ל דכוונתו הי' על מה שרצתה שיושלש החפצים בב"ד וע"ז אפשר דהי' כוונתו דמבטל הפשר לגמרי ולא יתן לה החפצים כלל אבל לא הי' כוונתו שלא יגרש לגמרי ואף דפירש אח"כ דהי' כוונתו שלא יגרש עוד עכ"ז הא בעת שביאר דבריו שוב נתרצה לגרש ועל זמן הקודם אף דכיון לזה שוב הוי דברים שכלב ואינן דברים וכנ"ל.]. עוד יש להעיר קצת היתר לניד"ד אף דרחוק הוא מ"מ לקצת סניף בעלמא יש להעיר עפ"י מ"ש הב"י (סי' ק"מ) והביאו הבי"ש (שם ס"ק ו') וכן הסכים הפרישה דבעת שניחא לה יכול הבעל לזכות לה גט, ויעוי' בחו"מ (סי' ל"ט) דדעת כמה פוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו, ויעוי' ג"כ בתוס' ב"מ (כ' א') ד"ה שובר דאף לענין איסור אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, וא"כ בזמה"ז דאין מגרשין בע"כ עד ששניהם נתרצו מתחלה על הגט, ומסתמא האשה ג"כ עמדה בב"ד בעת כתיבת וחתימת הגט ועומדת הכן לקבל הגט, א"כ ידעינן דעתה בבירור בעת החתימה שהיא מרוצית לקבל הגט דהא עומדת הכן וממתנת ע"ז וכיון דידעינן דעתה בשעת החתימה שהיא מרוצית שוב שייך עדיו בחתומיו זכין לה. ובדמטי לידה אח"כ נתגרשה למפרע לפ"ז, וא"כ שוב לא הי' אפשר לבטלו כיון שכבר נגמר המעשה, והוי כתנאי דמעכשיו דלרוב הפוסקים אינו יכול לבטל וכנ"ל. ואף שהיתר זה מאוד רחוק הוא ויש לפקפק עליו הרבה עכ"ז לא נמנעתי לכותבו לקצת סניף כל שהוא. עוד יש לעשות קצת סניף לפי הנראה מדבריו דהמעשה הי' שאמר מתוך כעסו, וא"כ אפשר לצדד עפ"י דברי הרמ"א סס"י של"ג) וגם י"ל שאמר זה כדי לזרזה ודמיא לנדרי זרוזין, ויעוי' בכ"ז בת' מהרי"מ (סי' ל"ח). אמנם י"ל דדברי הרמ"א (סס"י של"ג) הנ"ל תליא בהיש אומרים דסי' ר"ז ססע"י ד' דבמתנה דברים שבלב הוי דברים וה"ה במחילה, ויתיישב בזה קושיות התו"ח בר"פ ג"פ ובס"פ חלק, ואין להאריך בזה אחרי שאין זה אלא קצת סניף. ולרוב חביבותי' הנני לבוא על סדר קונטרסו אך בקוצר כי כבר הארכתי יותר מדאי, מה דפשיט לי' דבפני אחד אין חשש ר"ל, כבר נתבאר למעלה דאף בפני אחד יש לחוש כאן ומה שהזכיר איזה פעמים לסמוך על מה דאמר הבעל דכוונתו הי' אם לא תתרצה היום, פשוט דאין מזה שום סניף דהוי ככסבור הייתי שהיא כהנת וכיוצא דהוי תנאי הי' בלבי דברים שבלב ואינן דברים, ואיננו דומה לתולה נדרו בדבר כגון קונם שאיני נושא פלונית שאבי' רע דמותר במת ועשה תשובה, דהתם הוי כפירש כל זמן שאבי' רע, אבל הכא הא כ"ז שאינה רוצית אי"צ לבטל וע"כ דכוונתו יען דאינה רוצית עתה לכך הוא מבטל אף אם תתרצה וא"כ הא דקאמר דחשב היום הוי דברים שבלב ואינן דברים. [אם לא לשי' התוס' שבועות (כ"ו ב'), ואף לשי' הוכחתי בפנים בסוף קונטרס ב' דדוקא בנדרים ולא בד"א, מחלון]. מה שכתב על הדין שהובא בפ"ת (סי' קנ"ב ס"ק א') דכ"ה בבה"ג, נרשם אצלי מכבר על הגליון של הפ"ת הנ"ל ויפה כיון. מה שכתב בב' ת' הר"מ דסותרות זא"ז עפ"י מה שיישב הט"ז ובמהר"מ בגליון המרדכי. לדעתי המעיין בדבריהם א"א ליישב ולכוין דבריהם. והאמת יורה דרכו דת' ראשונה לאו דמהר"מ היא רק של השואל רבינו ידידי' ששלח להר"מ, והי' דעתו לאסור, והר"מ השיב לו להתיר, ובמרדכי ר"פ האומר קצת ט"ס וצ"ל וכן מצאתי בת' הר"מ ז"ל ששלח לו מורי הר' ידידי' והויו של וז"ל צ"ל אחר הלמד של למורי. והוא ברור דב' דעות מחולקים הם על מעשה אחד ולהכי בת' מיימוני סי' ג' ובת' מהר"מ מרוטנבורג סי' תקפ"ו ותתרט"ו לא הועתק רק ת' האחרונה ולא הראשונה דלאו דידי' הוא וכנ"ל, ובחנם נתחבטו בזה. ומ"ש וזה הכלל נראה להר"מ הוא דברי המרדכי עצמו, ומזה ג"כ נראה דמעיקרא לאו דהר"מ היא, ומה שדקדק על הת' א' במה דמפרש בקידושין דף נ' ש"ה דלחומרא כבר נתבאר בפנים דכן פירשו הריטב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם, ופירושו מחוור מאוד, דאל"כ אלא בזה גופי' אי הוי דברים אי לא נחלק בין לקולא בין לחומרא, תקשה לפי האמת והמסקנא מנא לן דאינן דברים אפילו לחומרא, דלמא ש"ה בהא דחלון דא"א להחמיר דאתי לידי קולא דהא א"א לחייב להשליח דפטור מדינא, וגם לפוטרו להמשלח א"א דחייב מדינא, משא"כ בכסבור הייתי שהיא כהנת נימא דלחומרא לגבי הא' אם קדשה אחר אסורה לו, וע"כ דאין לחלק בזה בין להקל בין להחמיר, ואי כוונת הגמ' דהתנא גופי' ספוקי מספקא לי' אי הוי דברים או לא מלבד דדחוק הוא דהו"ל לפרש אף גם תקשה דמאי מקשה לרבא דאכתי מוכח דינו דרבא לפי דעת הרשב"א בת' שהובא בב"י חו"מ סי' כ"ט מחי"ג דס' בתנאי קרקע בחזקת הלוקח, ע"כ פירוש הריטב"א ותוס' רי"ד מחוור מאוד. ומ"ש דלהרמב"ם חומרא בעלמא ואם מת אי"צ חליצה, במח"כ מאוד שגה בזה דהא כל דב"ב דחוש לה הוא לענין חליצה, ומאוד נפלאתי עליו בזה. ומ"ש להפוסקים דבשחרור נאמן מ"ש מגירשתי, הי' נראה בפשוט דלענין איסורא דלא יהי' קדש אינו אלא כאיסורין בעלמא דע"א נאמן אף באיתחזק כל שהי' בידו, גם אפשר דבשחרור כתב בכת"י ואין עליו עדים כשר וא"כ א"ש לטעמא דהי"ל קול דהכא בשחרור ל"ש, ויעוי' ש"ש שמעתא ו' פט"ו וקצה"ח סי' רע"ט ס"ק ה' וא"כ אפשר דנשתחרר איננו דשב"ע וכאיסורין דמיא וכנ"ל וא"ש. ומה שחשב להרמ"ה בכת הסוברים דא"י לבטל גוף הגט, נראה כוונתו להא שכתב הטור סי' קמ"א בשמו דא"י לפסול גוף הגט, ואינו כלום דלפסול היינו בפסול זולת ביטול, והוא פשוט.