אור גדול קלט

יותר מאומדנא דמוכח. א"כ מאי מיבעי לי' אי יש יד לקידושין הא ליכא עדים לסברתו פ"ק דקידושין הנ"ל. וצ"ע דלכאורה סוחר עצמו וקשיא דידי' אדידי' ויש לעיין. עוד אני מתפלא לדברי התו"ג דהנה לכאורה ק"ל דמאי מיבעי לי' לר"פ אי יש יד לקידושין הא בהקדש פשיטא דיש יד ובפ"ק דקידושין (דף ז') גבי חצייך מקודשת לי פריך ותפשוט קדושה בכולה ויעו"ש בתוס' ובע"ב שם דדוקא באמר לה בלשון קידושין עכ"פ בלשון קידושין פשיטא דדינו כהקדש וא"כ מאי מיבעי לי' בלשון קידושין אי יש יד. (וקק"ל בנדרים (כ"ט ב') אפילו למ"ד חוזרת בהקדש אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והא קידושין דמיא להקדש. ואפשר דגם בהקדש אינו אלא מדרבנן או כיון דכל הטעם משום אמירתו לגבוה אין לדמות וצ"ע,). וצ"ל ג"כ כתי' הגמ' התם דעת אחרת, וכיון דהבעי' מצידה ומצידה פשיטא דל"ב דיבור ואפ"ה מיבעי לי' וע"כ דלא כהתו"ג הנ"ל ויד מוכיח אינו כאומדנא דמוכח, וגם מ"ש דבאמרה היא אפילו אמר הן ל"מ לדעת הרא"ש כמ"ש הב"י, לא מצאתי זה בב"י רק בהיפך בפשוט דבאמר הן מהני.]. ב) ונראה להביא ראי' דגבי ביטול ל"מ יד. דהנה יעוי' גיטין (ל"ב ב') תוס' ד"ה מ"ש וקושייתם עצומה מאוד. אמנם ברא"ש שם כתב שם לפשיטות ולא בדרך קו' דאע"ג דמדמי לי' להקדש בהאי לישנא ל"ד לגמרי להקדש כו'. והדבר מתמי' דאיך הי' הר הגדול לפניו למישור דכיון דאינו דומה מנ"ל לדמויי בהאי לישנא. וראיתי להאבני מילואים (סס"י קמ"א) שכתב לתרץ דגט זה בטל הוי לישנא ממילא וכמ"ש הבי"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"ט) וככר זה הקדש דמיירי בככר של הפקר דרוצה שיזכה להקדש שייך לישנא דממילא יעו"ש, וכעין זה ראיתי שכתב בקרבן נתנאל על הרא"ש. ותמיהני דתנן ערכין (כ' ב') שור זה עולה ובית זה קרבן, ונדרים (דף כ"ט) שור זה עולה, ויעוי' בתב"ש (סי' ה' ס"ק ה') דהביא כן מכמה דוכתי. אלמא דלשון זה מהני בהקדש בכל ענין גם בתו"ג בחי' לגיטין ראיתי שכתב לתרץ משום דהוי הודאה משא"כ בהרי הן מוקדשים דמוכח דלאו מטעם הודאה, וגם דבריו תמוהין דהא בנדרים מיירי נמי בככר של הפקר דל"ש הודאה דמעיקרא לא הי' שלו. וגם תקשה איך מעל דמשמע דמביא קרבן מעילה כיון דלאיסור ל"מ הודאה. ודוחק לומר דבאמת לא מעל אלא מדרבנן. וגם בכל הני מקומות הנ"ל בוודאי משמע דמעיקר הלשון חיילא דדוחק לומר דבכל הני כוונתם מדין הודאה ובאמת איננו קרב עד דמתפיס לי' להקדש. ועוד דבערכין (כ' ב' שור זה עלי עולה דחייב להביאו. והיינו משום דעלי הוי חיוב אחריות דכמאן דטעין אכתפי' דמי כדאיתא במגילה. ובשלמא אי שור זה מדין התפסה הוא עלי מיותר על חיוב אחריות דכשמפריש סתם המפריש הוא המתכפר, אבל אי שור זה מדין הודאה היא א"כ עלי אינו מיותר דהא שור זה עולה איננו ידוע על מי די"ל דהופרש להתכפר בו חבירו לכך צ"ל עלי דהוא המתכפר בו כדכתיב וכפר עליו, וגם בתוספתא תרומות (פ"ה ה"ב) זו תרומה בעת קריאת שם. אלמא דמתפיס לי בהאי לישנא. ונסתר תי' התו"ג ותי' האבני מילואים והקרבן נתנאל. ונשאר קושיית התוס' עצומה. ע"כ נראה בפשוט עפ"י הנ"ל. דבהקדש דמהני יד להקדש א"כ כיון דבאומר ככר זה להקדש הוא או הקדש תהא, פשיטא דמהני, א"כ להכי אף אם לא אמר רק ככר זה הקדש לחוד מהני מדין יד דלא סיים דיבורו ואנן מסיימין דיבורו הוא או יהא, משא"כ בביטול דל"מ יד לכך מספקא לי' בבטל לחוד בלא אמר הוא. משא"כ בהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר דדיבור שלם הוא, [ויעוי' ריב"ש (סי' רס"ו) דיד אינו אלא באינו גומר הדיבור אבל לא בדיבור שלם יעו"ש], ואינו שייך להשלים דיבורו דלפי טבע הלשון הוא דיבור שלם ואינו חסר ואם איננו מועיל בעצמו ל"ש דיועיל מדין יד, וכעין זה כתב הר"ן בהלכות (פ"ג משבועות) לענין מתפיס בשבועה יעו"ש. וע"כ דהלשון בעצמו מועיל ושפיר פשיט מינה לביטול, משא"כ היכא דהדיבור אינו שלם ויש להשלים דיבורו באופן שיועיל בכה"ג בהקדש שפיר מהני מדין יד ומשלימין דיבורו באופן שיועיל. אבל בביטול דליכא יד כל שלא השלים הדיבור בעצמו אינו מועיל. ואשה"ט. וע"כ צ"ל כן לשי' הרשב"א באות א' הנ"ל דס"ל דגבי ביטול ליכא יד. א"כ מאי פשיט בביטול בהרי הוא חרס דמהני מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר דלמא התם מהני מדין יד, [דגם בהפקר מיבעי' ולא איפשטא בפ"ק דנדרים וא"כ דלמא יש יד]. משא"כ בביטול. וע"כ צ"ל כנ"ל דכיון דדיבור שלם הוא ואיננו חסר לא שייך להועיל משום יד אם איננו מועיל בעצמו וכנ"ל, משא"כ בככר זה הקדש שפיר י"ל דמועיל משום יד וכנ"ל ואשה"ט. ולפ"ז בהפקר דאיבעי' ולא איפשטא אי יש יד באומר שדה זו מופקרת הוי ספק הפקר. ויעוי' ברמב"ם (פ"ב מהל' נדרים הל' י"ח) דכתב בפשיטות דמהני, אמנם להרמב"ם בפשיטות לק"מ קו' התוס', דהא מפרש איבעיית הגמ' בבטל איננו משום דלא אמר הוא רק באמר בפתחות הטית. וא"כ ממילא לק"מ קו' התוס' וכמ"ש הפ"י בגיטין שם, אבל לפירוש הראשונים הנ"ל י"ל כנ"ל ואשה"ט. אמנם לפי מ"ש הר"ן ריש נדרים בשם הרמב"ן דנדר בל' שבועה וכן שבועה בל' נדר מהני מדין יד, אלמא אף דלשון שלם הוא מסרסינן ומהפכין דיבורו שיהא באופן המועיל, א"כ אף בהרי הוא הקדש אף דדיבור שלם הוא עכ"ז י"ל דמועיל משום יד ומדמביא מינה ראי' לביטול ע"כ דגם בביטול יש יד, או דמלשון עבר ללשון עתיד איננו מועיל מדין יד, וא"כ נסתר תי' הנ"ל. אמנם יעוי' בב"י י"ד (סי' ר"ו וסי' רל"ט) דדעת רוב הפוסקים דלא כהרמב"ן, הרא"ש והרשב"א והר"י מיגאש ור"ח וגם מדעת הרמב"ם אין הכרע, וגם לכאורה ק"ל על דעת הרמב"ן דמתקנין דיבורו מתורת יד כגון בנדר דצריך לאסור חפצא אנפשי' ואסר נפשי' מחפצא מסרסין ומתקנין לאסור חפצא אנפשי' וכן בשבועה דצריך לאסור נפשי' מחפצא חפצא אנפשי' ג"כ מתקנין דכוונתו נפשי' מחפצא. וא"כ לפ"ז בקידושין נמי אי יש יד לקידושין אמאי בהריני אישך הריני בעלך אין כאן בית מיחוש נסרס ונתקן הלשון בהריני אישך הרי את אשתי דלכאורה דמיא ממש להתם דהאשה חפצא וצריך לקנות חפצא לנפשי' ולא להקנות נפשי' לחפצא, וא"כ כמו בנדרים אף דאסר נפשי' מחפצא מסרסין דיבורו דכוונתו חפצא אנפשי' ה"נ נימא בקידושין ומדלא מהני מוכח דאין יד לקידושין, ומאי מיבעי לי' לר"פ אי יש יד לקידושין ליפשוט לי' מהנ"ל דאין יד, ואפשר דבקידושין לענין זה גזה"כ הוא כי יקח ולא שיקח את עצמו א"כ אף אי יש יד מ"מ בזה הוי גזה"כ דלא ליהני ולא נתקן הלשון. עוד י"ל דהריני אישך משמע דהוא הנקנה והיא הקונה והוי כמו כי תקח אשה לאיש רק דהכא הוא מקח את עצמו לה, משא"כ בנדרים דסוף סוף החפץ אסור עליו, ויעוי' ר"ן נדרים י"ח א'. ועוד יש לחלק בזה ואין להאריך מאחר דדעת רוב הפוסקים דלא כוותי' וכנ"ל, וא"כ שפיר י"ל כנ"ל. ג) עוד נראה להכריח משי' הרמב"ם גופי' דאנו חוששין לו דיכול לבטל גוף הגט דבכה"ג אינו מועיל מדין יד. והוא דשי' הרמב"ם תמוה מאוד כמו שהקשו עליו כל הראשונים, דהא באומר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא יותר משמע ביטול גוף הגט מביטול השליחות א"כ מ"ט דר"נ, וע"כ דאינו יכול לבטל גוף הגט, וקושייתם עצומה מאוד, וגם קו' הראשונים בשינוי לשון הסוגיא מגיטין דאמר גיטא גופי' מי קא בטיל דמשמע דאינו כלל לבטל ובקידושין קאמר מתורת גט לא בטלי' דמשמע דלא כיון לבטל אבל כשביטל בפירוש מועיל, וגם דקדקו התוס' בגיטין מדקאמר הכי השתא התם דיבור ודיבור משמע דהכא אינו דיבור ודיבור אלא דיבור ומעשה, וא"כ אינו יכול לבטל. וקודם שנבוא לביאור דעת הרמב"ם, אמרתי לבאר מקודם טעמא דביטול גוף הגט, יען כי ראיתי להאחרונים שחדשו בזה סברות חדשות לא שערום הראשונים אשר מימיהן אנו שותים ולאורם אנו הולכים ובררו להם דרך חדש. וראיתי להמקמ"ח בח"ב (סי' ח') ביאר דמפקיר גוף הגט ואיננו סובר כשי' הר"ן במתני' דהאשה כותבת את גיטה דמחוסר הקנאה איננו כמחוסר קציצה. ויעו"ש בסי' י"ג בליקוטים שכתב דכל קו' הר"ן