אור גדול קלז

ובנדרים שאני הואיל ואיסורא דנפשי' הוא נאמן אף בכה"ג. ולפי הנ"ל תמוהין מאוד דברי הריב"ש (סי' קכ"ז), ותשב"ץ (סי' א'), דהביאו ראי' דנאמן לפרש דבריו בגיטין מנדרים, ולפי הנ"ל מוכרח דאינו דומה גיטין לנדרים, והמל"מ (פ"ו מגירושין) תמה עליהם מסברא דמנ"ל לדמות, ולפי הנ"ל מההוא גופי' דפירושן להקל מוכרחין לחלק ביניהם וכנ"ל. ולפי' א' דפירש הריטב"א בגיטין דבטל ב' לשונות משמע היינו דמשמע שניהם כאחד עבר ולהבא הי' אפשר ליישב קצת, אמנם לפירוש ב' דאו עבר או להבא וכן פירש"י מוכח כנ"ל.]. עוד הי' אפשר ליישב ולהבין החילוק בין גיטין לנדרים, ע"פ מ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות) דאם הוא אומר תנאי הי' בלבו שומעין לו. והנה הכ"מ פירש דהכוונה דהוציא בשפתיו. אמנם המחנה אפרים (הל' נדרים סי' ה' ו') כתב דאין הלשון משמע כן, רק בלבו ממש. דאף דדברים שבלב אינן דברים היינו היכא דסותר מה שהוציא בפיו אבל תנאי מלתא אחריתא הוא ואיננו סותר למה שהוציא בפיו יעו"ש. וכ"כ המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כ"ז) דהפירוש ברמב"ם כפשוטו בלבו ממש. ואיננו דברים שבלב. ולכאורה קשיא לפ"ז מקידושין גבי כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' דאמרינן דברים. שבלב אינן דברים אלמא דתנאי נמי הויא דברים שבלב. **(הגה"ה. אב"ה. לענ"ד משמע מתוס' שבועות (כ"ו ב') ד"ה גמר דבשבועות ונדרים קדריש מקרא לכל אשר יבטא האדם דאזלינן בתרי דברים שבלב בשאין הפה מכחיש, עיי"ש בריש הדיבור, וא"כ לא שייך להקשות מקידושין, דכמו דבס"ד דרש רב ששת מלכל אשר יבטא על גמר בלבו סתם דמהני בשבועות ונדרים, מה דפשיטא דלא שייך זה בקידושין וכיוצא, הנה ה"ה נמי כשמתרץ רב ששת שם דמקרא הנ"ל דרשינן בגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם דמהני דברים שבלבו דהפת היינו פת חטין דהיכא דאין הפה מכחיש אזלינן בתר הדברים שבלב ג"כ הוא דוקא בנדרים ושבועות דאיכא ע"ז קרא, משא"כ בקידושין דבכל ענין דברים שבלב לא הוי דברים, וצ"ע.)** וצ"ל דאע"ג דבעלמא הוי דברים שבלב היינו משום דהי"ל לי' לפרש ומדלא פירש מוכח דכוונתו בלא תנאי והלכך אף אם באמת חשב תנאי הוי דברים שבלב ואינן דברים, משא"כ נדרים דמלתא דנפשי' הוא לא חש לפרש והלכך שפיר י"ל דכוונתו על תנאי ואיננו חושש לפרש והלכך לא הו"ל דברים שבלב, דומיא לענין אונסין דבכ"מ אמרינן דאונסא דשכיח הו"ל לאתנויי ובדלא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ואינו יכול לטעון טענת אונס, ובנדרים דעת כמה פוסקים דאף באונס דשכיח לאו אדעתי' ולא חש לאתנויי, יעוי' מחא"פ (הל' שבועות סי' י"ב), ותנאי נמי י"ל דכוותה וכנ"ל, וא"כ לענין מלתא דאהני בשאר דברים י"ל דאמרינן מסתמא מלתא דאהני קאמר, והלכך אף אם באמת כיון למלתא דלא אהני נמי הו"ל דברים שבלב ואינן דברים, משא"כ לענין נדרים דלא חש לומר מלתא דלא אהני הלכך שפיר יכול לפרש, דבריו אף למילתא דלא אהני, דמסתמא מלתא דאהני קאמר עכ"ז אם כיון למלתא דלא אהני נמי לא חש למילתא דאדעתי' דנפשי' קאמר ואיסורא דנפשי' הוא, והלכך לא הו"ל דברים שבלב ולפ"ז הי' מתיישב קצת דברי הריב"ש ותשב"ץ הנ"ל, די"ל דלענין נאמנות לא משמע להו לחלק בין גיטין לנדרים, דבגיטין נמי הואיל ובידו לגרשה יש לו להיות נאמן. [וכן הוא בתשב"ץ להדיא], והא דאיכא חילוק לענין הפירוש למלתא דלא אהני אינו משום נאמנות דבתרווייהו מהימנינן לי' רק דבגט הו"ל דברים שבלב ואינן דברים ובנדרים לא הו"ל דברים שבלב וכנ"ל. אמנם תמוה לי טובא סוגיא דנדרים (י"ח ב' וי"ט) דמאי מדמה סתם, נדרים לספק, הא כל כמה דליכא פירוש הוי וודאי משום מלתא דאהני בי' וא"כ איננו ענין לספק דעלמא דהתם ספק הוא אבל בסתם כל דליכא פירוש להקל הוי וודאי ולא ספק משום דמסתמא מלתא דאהני בי' קאמר, דאף לפמ"ש דבנדרים לא חש לומר מלתא דלא אהני ג"כ, כ"ז איננו מועיל רק לענין דיכול לפרש דבריו בנדרים יותר מבעלמא, אבל באינו מפרש כמו דאמרינן בעלמא דבוודאי מלתא דאהני קאמר משום דבוודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובוודאי כיון באופן המועיל ה"נ י"ל בנדרים. ואינני יודע לחלק בין נדרים לעלמא לענין זה דלולא הסברא דבוודאי מלתא דאהני קאמר הי' בעלמא נמי נאמן לפרש דבריו רק משום דתפסינן לסברא פשוטה דבוודאי מלתא דאהני להכי אינו יכול לפרש דבריו וא"כ עיקר הסיבה להא דאינו יכול לפרש הוא הסברא דוודאי מלתא דאהני קאמר, ולולא זה הי' נאמן לפרש. וע"כ דהראי' והסברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מכריח לן דבוודאי מלתא דאהני קאמר, וא"כ ה"נ בנדרים, ומאי עניני' לספיקא דעלמא. והדברים תמוהין מאוד לכאורה. ע"כ נראה מוכרח מזה דהא דאמרינן מלתא דאהני בי' קאמר איננו משום אין אדם מוציא דבריו לבטלה, דז"א דאפשר דכוונתו לצעורי או לשחוק והיתול. רק דההסבר הוא. דכיון דיש לדבריו ב' פנים ואפשר לפרש באופן המועיל, בוודאי אם לא הי' רוצה באמת לא הי' אומר לשון דמשתמע לתרי אפי, דהי' חושש דלמא נפרש כוונת דבריו לאופן המועיל, ואף דיכול אח"כ לפרש דבריו מ"מ לא הי' סומך ע"ז ולא הי' אומר דברים שנוכל לטעות בהן, אם לא שכיון באמת לאופן המועיל, וכיון שכן נעשה אצלינו כוודאי מש"ה דכיון לאופן המועיל, דלולא זה בוודאי לא הי' אומר משום דהי' חושש דלמא נפרש דבריו לאופן המועיל אלא ע"כ דבאמת כיון לזה. וממילא אית לן הוכחה שכיון לזה ומן הספק נעשה וודאי ושוב אינו יכול לפרש דבריו, משא"כ בנדרים דמלתא דנפשי' הוא ואינו חושש לומר מילי דכדי לצחוק והיתול ואינו חושש אם נטעה לפרש דבריו באופן המועיל, להכי אינו אלא ספק, [ולפ"ז א"ש בפשוט הא דיכול לפרש דבריו ואיננו דומה לגט.] דומיא להא דאמרינן לגבי אונסא דשכיח הנ"ל דכיון דבעי לי' לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' אף בנותן גט לאחר ל' גבי אי לא אתינא עד תלתין יומין, אף דיכול לפרש דבריו אח"כ דהא בתוך ל' עדיין יכול לבטלו ולחזור בו ולגרוע ולהוסיף בתנאו אפ"ה אמרינן דלא הי' סומך ע"ז והי' מפרש ומבאר תחלה בעת התנאי ואיבעי לי' לאתנויי, משא"כ בנדרים דמלתא דנפשי' הוא אינו חושש לבאר דבריו ה"נ בזה וא"ש. **(הגה"ה. אב"ה לענ"ד אינני יודע עדיין לפרש הסוגיא דנדרים הנ"ל, הא דמקשה הגמ' על הא דתנן סתם נדרים להחמיר מהא דתנן סתם נזירות להקל, דנהי דסתם נדרים ספק הוא משום דמלתא דנפשי' הוא ואיננו הושש לפרש דבריו, וכנ"ל, מ"מ נשיילי' מה הי' בדעתי', וע"כ דאומר דשכח מה הי' בדעתו, א"כ מה. ענין ספק זה לספק נזירות להקל, דהתם דאמר הריני נזיר שיש בכרי זה מאה כור ומצא שנגנב או שאבד, או אמר הריני נזיר שפלוני זה שבא נגדי נזיר והלך לו אותו פלוני, התם אמרינן דדעתו דלהוי נזיר רק כשיתברר הדבר ולא כשישאר הדבר בספק משום דלא מעייל נפשי' לספיקא ומש"ה הספק להקל, משא"כ כסתם נדרים דבשעה שנדר לא הי' ספק וידע מה הי' בדעתו ורק אח"כ שכח מה הי' בדעתו ולא שייך כלל לומר בזה לא מעייל נפשי' לספיקא ומש"ה הוא שפיר להחמיר ומאי מקשה הגמ'. אמנם יש לומר דהגמ' מפרש להמתני' דסתם נדרים הוא בכל ענין, היינו אף באומר שבדעתו הי' כל מה שבמשמעות לשונו, ועיין בתוס' שבועות (כ' א') ד"ה לישנא, ולפ"ז א"ש קו' הגמ', דכמו דאמרינן בנזירות דלדבר ברור נתכוין, ה"נ נאמר דלדבר ברור נתכוין וסבור הי' שנדרו יהא נדר רק אם במשמעות לשונו משמע רק דבר ברור, אבא כיון שבמשמעות לשונו ספק הוא נאמר דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא ובכה"ג. לא נתכוין שיהא נדרו נדר כלל ואמאי סתם נדרים להחמיר, כן נראה לענ"ד מוכרח פירוש הסוגיא, אמנה לפ"ז שוב אף אם נימא דהא דאמרינן בספיקא דעלמא דמלתא דאהני בי' קאמר הוא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ לא תקשה סוגיא דנדרים הנ"ל דמדמה סתם לספק, דבאומר ששכח מה הי' בדעתו ע"ז לא מקשה הגמ' כלל ואפשר באמת דזה הוי כודאי משום דמסתמא מלתא דאהני קאמר וכנ"ל, רק קושיית הגמ' היא על היכא דאמר שלא כיון לא לזה ולא לזה רק התכוין לזה שנמסמעוה לשונו, וכיון שכן הרי פירש דבריו שלא התכוין דוקא לתלתא דאהני רק למה שבמשמעות לשונו ומשמעות לשונו)**