אור גדול קלו

אנוס וכנ"ל דהוי גילוי דעתא, וא"ש ומיושב קו' תוס' כמו שתירץ הרשב"א בעובדא הראשונה. ואדרבא מרווח בזה דברי הגמ' דקאמר אי משום אונס, והיכן נזכר שהי' אנוס ולפי הנ"ל אשה"ט. וא"כ אדרבא מכאן סייעתא להת' מיימוני הנ"ל דנאמן לומר שטעה במיגו, דאי אינו נאמן א"כ לאו אנוס הוא, וע"כ דמהימן וסייעתא לת' מיימוני וקטיגור נהפך לסניגור, [ולפ"ז יש להעיר מכאן ג"כ לפלוגתת הפוסקים ביו"ד (סי' רל"ב סי"ב) אי נאנס ביום האחרון הוי אונס, ויעו' מג"א (סי' ק"ה ס"ק י"א), ולפי הנ"ל מוכח מכאן לכאורה דהוי אונס כמובן. ויש לעי']. ונראה להביא ראי' להסברא הנ"ל, דהטעות דריש ירחא דאדר קלקל עכ"פ לדיבור דאי לא נסיבנא אף דלא הי' בטעות ונסתר ג"כ הדיבור דאי לא נסיבנא וכנ"ל מגמ' דשבועות (כ"ו ב') דגמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם דאסור עכ"פ בחטים אבל גמר בלבו פת חטים והוציא פת שעורים מותר בשניהן, ואמאי מותר אף בפת חטים נימא דהא תיבת פת לא הי' בטעות רק תיבת שעורים וא"כ תיבת שעורים דבטעות הוי כלא אמר כלל והוי כחשב להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאסור בחטים עכ"פ. וע"כ דתיבת שעורים דבטעות קלקל עכ"פ לתיבת פת שהוציא שלא בטעות וה"נ אמירתו דלריש ירחא דאדר דבטעות קלקלו לאמירה דאי לא נסיבנא. וכמ"ש ליישב לת' מיימוני. אמנם עדיין אני נבוך בזה, די"ל דהנתינה הי' בטעות, והיכא דרצה ליתן גט על תנאי וטעה ולא הוציא התנאי הוי נתינה בטעות, אף דבאמת הנתינה לא היי בטעות דהא בין כך ובין כך רצה ליתן, מ"מ י"ל כיון דרצה, ליתן באופן אחר ולא נתן כרצונו מקרי נתינה בטעות, וראי' לזה מפסחים (דף ס"ג) דברצה לומר לערלים ולמולים ואמר לערלים ולא הספיק לומר למולים עד דנגמרה השחיטה דמדמה לה הגמ' לנתכוין לומר תרומה ואמר מעשר אף דאמירתו לערלים לא הי' בטעות רק דרצה לומר עוד למולים ג"כ ולא אמר אבל סוף סוף הי' צריך לומר לערלים, וע"כ כיון דלא רצה לומר לערלים בלא תיבת ולמולים וכיון שלא הספיק וטעה ולא אמר ולמולים שוב ממילא ג"כ אמירתו לערלים בטעות היתה, וא"כ ה"נ כיון שלא רצה ליתן הגט רק בתנאי דאי לא נסיבנא לריש ירחא דניסן ובלא זה התנאי לא רצה ליתן וכיון שטעה באמירת התנאי שוב ממילא גם הנתינה בטעות ובטל הגט וצ"ע בכ"ז. הנה עד כה המשיכני העט מענין לענין באותו ענין ונחזור להנ"ל דנתבאר דבאומר שקר הוי עכ"פ ג לוי דעתא על זה הדבר גופי', א"כ באומר דבטלו אף דשקר הוא עכ"פ הוי גי"ד דרוצה לבטלו. והנה אף דל"ק מזה לתי' הריטב"א על הא דמקשה למימרא דבטל לישנא דליבטול משמע, דתי' דמיירי דידעינן בי' דלא ביטל למפרע ואומר שקר [וכתבתי לעיל דגם כוונת הרשב"א הכי,] דאף דהוי עכ"פ גילוי דעתא דרוצה דליבטול, די"ל דקאי להלכה למאי דקי"ל כאביי דגילוי דעתא לאו מלתא היא, וכן הבעי' דבטל קאי לפי ההלכה, וכ"ש אביי דאמר ב' לשונות משמע אזיל לשיטתו, אמנם הא קשיא מחרס הוא ואינך דתני בברייתא דלא אמר כלום משום דמשמע לשעבר ותקשה מזה לרבא דס"ל גילוי דעתא מלתא היא, אמנם למ"ש א"ש דחרס הוא ואינך דמשמע לשעבר אין במשמעותם דבטלו ואף דרוצה לפוסלו עכ"ז ליכא גילוי דעתא על ביטול, ואף דאיכא גי"ד דלא ניחא לי' בהגירושין, כבר נתבאר לעיל דאין אנו משגיחין על דעתו ורצונו כל שאיננו מבטל השליחות, וע"ז ליכא שום גי"ד, והדברים מוכרחין ובגוף הענין מרווח יותר תי' הריטב"א דלשעבר משמע היינו דמשמע מאליו ולא שהוא בטלה, דקשיא לי אמאי לא מהני לישנא דלשעבר, דבמס' קידושין (דף כ"ו) גבי קניית שטר כתבו שם הראשונים דשטר קנין היינו אף דכתב בשטר לשון עבר אפ"ה מהני לקנין ואיננו שטר ראי', והביאו ראי' מגיטין (דף מ') נתתי שדה פלונית כו' וכולן בשטר דאלמא דהוי שטר קנין, ודוחק לומר דגט שאני דמ"ש. וביותר דהתם בגיטין מיירי נמי בשיחרור עשיתי פלוני עבדי ב"ח כו' ומוכח דאף לשטר שחרור. מהני אף דדמיא לגט, והביאו ג"כ מלשון הפסוק נתתי כסף השדה כו' דהוי עבר במקום עתיד, דמבואר מכ"ז דבין בלשון תורה בין בלשון בני אדם מהני לשון עבר על עתיד יעו"ש בקידושין בר"ן וברמב"ן ורשב"א וריטב"א, והובא דבריהם בב"י בטור ח"מ (סי' ק"צ), וכן פסק בש"ע שם (סי' קצ"א), וא"כ מ"ש ביטול דלא מהני לשון עבר. ודוחק לחלק בין לישנא דשטרא לעל פה דמ"ש], אמנם לשי' הריטב"א אשה"ט. ויש לעי' על הרשב"א. עכ"פ נתבאר דראיית המקמ"ח אינו ראי' כלל דנאמן לפרש דבריו. ד) אמנם לכאורה יש להוכיח דאינו יכול לפרש דבריו, מהא דאמר אביי בטל ב' לשונות במשמע גבי גט לישנא דמהני בו קאמר, ומשמע דאם נתן לה השליח ה"ז בטל לגמרי, ומשמע אף אם אומר ומפרש שכיון לשעבר לא מהני, וכן לרב ששת אינו חוזר ומגרש בו משמע ג"כ דבשום ענין אינו חוזר ומגרש אף אם מפרש שכיון לשעבר, ובוודאי דחוק לומר דדוקא בסתם הוא בטל מטעם דבסתמא אמרינן לישנא דמהני בו קאמר אבל אם מפרש דבריו באמת מהני, והי' מרווח בזה מה שנתקשתי לעיל (ריש אות א') על תוס' והרשב"א בהא דלצעורי דנדחקו דניחוש להחמיר דלמה לא פירשו כפשוטו אף להקל באומר שכיון לצעורי, דז"א דע"כ מיירי בסתמא בלא מאמר הבעל דעם אמירת הבעל לאו מלתא דפסיקא הוא דאם אומר שכיון לשעבר נאמן, אמנם זה דוחק גדול ומכל הראשונים והאחרונים לא משמע כן, וקשיא כנ"ל דאמאי לא יוכל לפרש ולבאר דבריו ומוכח דאינו נאמן. ואין לומר דכיון דאמרינן דלישנא דמהני בי' קאמר הוי כעין וודאי שכיון להבא, לכך אינו נאמן שכיון לשעבר, דהוי כמיגו במקום עדים, דאנן סהדי דכיון להבא לישנא דמהני בי', וביותר דכיון דאנן דנין משמעות לשונו בוודאי דמשמע להבא מטעם לישנא דמהני בי', אף אם נאמין לו שכיון לשעבר שוב הוי דברים שבלב ואינן דברים, דז"א דהא כל הטעם דלישנא דמהני בי' קאמר היינו משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אף דלא קי"ל כר"מ היינו דוקא היכא דאמר בלשון שאינו מועיל, רק לומר דכוונתו לדבר אחר מאמירת פיו, אבל היכא דיש לפרש דבריו באופן המועיל גם הם מודים דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכ"כ הריטב"א כתובות (נ"ח ב') גבי מההוא אין מהא ליכא למשמע מינה, הובא שם בשמ"ק, וכ"כ הראנ"ח בת' מים עמוקים (סי' ל"ז) והביא ראי' מהא דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה רק כשהשטר מתקיים בכל ענין אבל לא כשמתבטל לגמרי, וא"כ הא בנדרים נמי איכא למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפ"ה תנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ונאמן לפרש דבריו שכיון ללשון דלא מהני, ואמאי לא נימא דוודאי לישנא דמהני בי' קאמר דהא בערכין (דף ה') ובנזיר (דף ט') אמרינן בהו אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף דדמיא לנדרים, וא"כ לרבנן נמי לישנא דמהני בי' ואמאי נאמן לפרש דבריו להקל, ואי דהתם אפשר דאמר דרך שחוק והיתול להטעות השומעים כמ"ש הלח"מ (פ"ג דנזירות הל' י"ד) הא ה"נ אפשר דכוונתו לצעורי כדאמר בריש הסוגיא, וא"כ מ"ש גבי נדרים דנאמן לפרש דבריו באופן דלא מהני ולא אמרינן לישנא דמהני בי' קאמר, וגבי גט לישנא דמהני בי' ואינו נאמן לפרש באופן שאינו מועיל וצ"ל דנדרים שאני דאיסורא דנפשי' הוא ונאמן לפרש דבריו אפילו בכה"ג, וכמ"ש בת' הרשב"א שהובא בב"י (סס"י רכ"ח) דאפילו תלה לאחר מכן בדברים שהי' כוונת השומעים בהיפך כו' וע"כ אמרו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כו' יעו"ש בב"י, משא"כ בגט אמרינן מסתמא לישנא דמהני בי' ואינו נאמן לפרש דבריו בהיפך, ומ"מ אין מזה סתירה להיכא דמשמעות דבריו על ב' אופנים דבזה אפשר דנאמן לפרש דבריו וכנ"ל רק דהכא שאני משום דמן הסתם אמרינן דללישנא דמהני בי' והוי כעין וודאי ואינו נאמן לפרש דבריו בהיפך