אור גדול קלה

דשכיחא שאני דהו"ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' והי' כוונתו מתחלה אף אם יהי' אנוס בזה האונס יהא גט, וקשיא דהא מבואר בריש סי' קמ"ג סעי' ב' דבתנאי דאם יכול לשנות ולהוסיף ולגרוע מהתנאי, וכן מוכח בהא דרשב"ג דאמר א"י לבטלו ולא להוסיף על תנאו משמע דלר' יכול להוסיף וכן לרשב"ג בפני' או בפני השליח. וא"כ כיון שטוען חזו דאתאי ואני אנוס, א"כ חזינן דאומר דלא הי' בדעתו רק אם לא יהי' אנוס אפילו באונסא דשכיחא, אבל אם יהי' אנוס אפילו באונסא דשכיחא לא יהא גט, וא"כ יש להאמינו ע"ז במיגו דהי' מבטל לי' או הי' משנה התנאי. ועוד דאפילו אם לא נאמין לו דמתחלה ג"כ הי' כוונתו בלא אונס כלל ונאמר דמשקר עתה ומתחלה הי' כוונתו אפילו יהא אנוס באונסא דשכיחא עכ"ז יהא גט רק עתה משקר ואומר דכוונתו הי' דוקא בלא אונס, מ"מ כיון דיכול לשנות ולהוסיף הרי חזינן דמוסיף כעת דדוקא בלא אנוס יהא גט אבל כל שנאנס אפילו באונסא דשכיחא לא יהא גט ואין לך גילוי דעתא גדול מזה שמוסיף על תנאו ואף אם משקר ואומר שמתחלה כיון ג"כ לזה מ"מ הא במשקר הוי גילוי דעתא כנ"ל, וא"כ איכא גילוי דעתא דרוצה כעת להוסיף על תנאו דדוקא בלא אונס כלל. וכן יקשה לפירוש האחר דחזו דאתאי היינו שקיימתי התנאי ומתחלה הי' כוונתו שיבוא מצד השני של הנהר, אמאי לא נאמינהו ע"ז במיגו וכנ"ל ואמאי אמר לא שמי' מתיא ואף אם לא נאמינהו וטוען בשקר עכ"ז הא איכא גילוי דעתא דרוצה להוסיף על תנאו, דאף בשקר הוי גי"ד וכנ"ל. אמנם באמת הדברים פשוטים, דבקידושין (דף נ') אמרינן דבאומר קסבור הייתי שהיא כהנת כו' דדברים שבלב אינן דברים אפילו להחמיר עליו, וכמ"ש שם הרשב"א והריטב"א והתוס' רי"ד וכנ"ל (באות א'), וכן בהיא שאמרה בלבי הי' להתקדש לו, אף דלגבי עצמה למשוי נפשה חתיכה דאיסורא בוודאי נאמנת עכ"ז אינה מקודשת, והיינו אף דאמת היא דהי' בלבו ובלבה כך עכ"ז דברים שבלב אינן דברים וה"נ הכא כיון דאנן אמרינן דכיון דהו"ל לאתנויי כו' ונכלל בתנאו אף באונס דשכיח א"כ אף אם באמת כיון דדוקא בלא אונס עכ"ז מדינא לא מהני מידי אף אם נאמין לו דדברים שבלב אינן דברים, וכן לפירוש האחר אף אם באמת כיון אן שיבוא מצד השני מ"מ כיון דמשמעות הלשון לדידן הוא דוקא שיעבור הנהר ג"כ אף אם נאמין לו שלא כיון לזה עכ"ז מדינא דברים שבלב אינם דברים. וא"כ א"ש דזה כוונת הגמ' אטו לבטולי גיטא בעי לקיומי תנאי' קא בעי ואיננו רוצה לשנות או להוסיף כלל מתנאו הראשון רק דהוא סובר לקיים הכל כמו שהתנה רק דסובר דבאונס דשכיח סגי או בביאתו לצד הנהר סגי לקיומי תנאי' הראשון ובאמת לא סגי בהכי דאף אם להכי כיון בתחלה עכ"ז דברים שבלב אינן דברים וכנ"ל, וא"כ ליכא גילוי דעתא כלל דרוצה לשנות דאיהו סובר דזהו קיום התנאי כבתחלה ואם הי' יודע הדין דלא סגי בהכי לקיים תנאו הראשון לא הי' אומר כלל. דרוצה לעמוד בדיבורו הראשון ולא לשנות ולהוסיף ואשה"ט. וכ"ז באונסא דשכיח דמדינא נכלל בתנאו הראשון, אבל באונס גמור דאיננו נכלל בתנאו הראשון דבאמת כוונתו לא הי' על אונס זה רק דרבנן עשו תקנתא, וזהו בשותק, אבל באומר וטוען שהוא אנוס ואיננו נכלל בהתנאי אין לך גילוי דעתא גדול מזה ולא עשו תקנתא, דהכא לא שייך לקיומי' תנאי' דהא באמת מקיים תנאו ואיננו משנה ומוסיף כלל ואשה"ט. ולפ"ז בריש כתובות דרצה להביא ראי' מזה לרבא דאין אונס באמת הו"מ למימר ולטעמיך הא רבא סובר גילוי דעתא מלתא היא והכא איכא גילוי דעתא כיון שטוען וע"כ משום דאונסא דשכיח. ולקיומי' תנאי' קא בעי ומעתה לפ"ז יתיישב גם במעשה השני' דאנא לריש ירחא דניסן אמרי, דהנה הרא"ש שבועות (פ"ג סי' י"ד) והתוס' פסחים (פ"ג א') ד"ה המתכוין וכ"כ ערכין (דף ה') וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א קידושין (דף נ') דאימת אמרינן דברים שבלב אינן דברים רק היכא דלא טעה במה שלא הוציא בפיו, אבל היכא דטעה ונכשל בלשונו בזה לא אזלינן בתר פיו. ומעתה לפ"ז באמר אנא לריש ירחא דניסן אמרי, א"כ חזינן דאומר דכוונתו הי' לריש ירחא דניסן וסובר הוא שאמר כן אז ונכשל בלשונו עד שאיננו יודע כלל אם אמר בענין אחר. דכוונתו הי' להוציא מפיו ריש ירחא דניסן. ואם הי' מהימן בזה אף דבאמת אמר לריש ירחא דאדר מ"מ הא בכה"ג לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים, וא"כ אם באמת טעה בלשונו אמאי הוי גט בלא נסיב לריש ירחא דאדר, ואף דלכאורה י"ל דאף דבטעה מאמר פיו בטל מ"מ גם דברים שבלב אינן דברים וכמו התם במתכוין לומר תרומה ואמר מעשר דאמירתו בטעות שניהם אינן חלין לא תרומה לא מעשר, וא"כ ה"נ בטל אמירתו וגם דברים שבלבו, וא"כ הדר הוי גיטא דנהי דאמירתו בטעות ובטל מ"מ גם מחשבתו בטל דהוי דברים שבלב וא"כ ליכא תנאי, ונתינת הגט הא לא הי' בטעות, רק שחשב להתנות וטעה ולא התנה, דהוי גט בלא תנאי, אף דחשב לעשות תנאי וטעה ולא עשה מ"מ דברים שבלב אינן דברים, דז"א דהא אי לא נסיבנא ג"כ לא הי' בטעות רק דקביעות הזמן דריש ירחא דאדר הי' בטעות וא"כ אמירה זו בטעות דהיינו קביעות הזמן הוי כלא אמר דבטל ריש ירחא דאדר וריש ירחא דניסן והוי כאמר אי לא נסיבנא סתם דעדיפא טפי דזמנו לעולם, וא"כ אם נאמין לו דאמר בטעות שוב באמת בטיל גיטא מחמת דעדיין לא קיים התנאי וכנ"ל. וע"כ דאין אנו מאמינים לו שטעה אף דאית לי' מיגו דאי בעי מבטל לי' או משנה ומוסיף על תנאו, עכ"ז ע"כ כדעת הפוסקים דטעיתי אף דאית לי' מיגו אינו נאמן. אמנם כיון דאמרינן דמשקר ומשנה ממאי דהתנה תחלה שוב לא שייך לקיומי' תנאי' קא בעי ואין לך גילוי דעתא גדול מזה שרוצה לשנות ולהוסיף על התנאי, דאף בשקר הוי גילוי דעתא וכנ"ל, ושפיר אמר אי משום גילוי דעתא פלוגתא דאביי ורבא ומיושב היטב לנכון קו' תוס' הנ"ל, [וכ"נ מהרשב"א שהובא בשמ"ק ריש כתובות הנ"ל דמדייק מעובדא קמא דהיכא דטוען דאנוס הוי גי"ד אלמא דאינו סובר חי' התוס' דדוקא לאביי הוי גי"ד וא"כ איך יתיישב לדידי' עובדא השני' ולמ"ש א"ש]. ולפי הנ"ל יש לתמוה על ת' מיימוני להל' אישות סי' ג' דס"ל דנאמן טעיתי במיגו, וא"כ ה"נ הא אית לי' מיגו דמבטל לי' או מוסיף על תנאו. ואפ"ה לא מהימן ואפשר דהי' המעשה שלא בפני האשה, וא"כ ל"ל מיגו דלא ניחא לי' לעשות עצמו רשע לעבור על תקנת ר"ג שלא לבטל ושלא להוסיף על התנאי שלא בפני האשה, וכדמוכח מרשב"ג דאמר א"י לבטלו ולא להוסיף על תנאו,. מכלל דתקנת ר"ג הי' על הוספת תנאי ג"כ דמ"ל ביטול כולו ומ"ל ביטול מקצתו. וא"ש. עוד אפשר, דלעולם מהימן שטעה ואפ"ה נהי דאמירתו בטעות והי' מחשבתו לתנאי לריש ירחא דניסן מ"מ הא לא התנה ודברים שבלב אינן דברים וליכא תנאי, וכמ"ש לעיל, ומאי דסתרתי לעיל משום דנשאר אי לא נסיבנא דלא הי' בטעות רק הקביעות ן ובטל בזה מאמר פיו ונשאר אי לא נסיבנא בלא זמן. י"ל דז"א, דסוף סוף כיון דאמר לריש ירחא דאדר שוב קלקל בזה האמירה דאי לא נסיבנא, וליכא תנאי על יותר מאדר, ואף אם בדעתו הי' לומר באמת אי לא נסיבנא סתם וטעה ואמר לריש ירחא דאדר, הגם דריש ירחא דאדר דהי' בטעות בטל, מ"מ הא קלקל בזה התנאי דאי לא נסיבנא והוי כלא אמר אי לא נסיבנא על הזמן דבתר אדר, דאף דהי' במחשבתו עכ"ז ליכא תנאי ודברים שבלב אינן דברים. ויש לעי' בזה. ולפ"ז נסתר מ"ש בישוב קו' תוס'. אמנם י"ל בפשוט דכוונת הבעל שטעה והי' סבור שאמר לריש ירחא דניסן, וא"כ אף אם באמת אמר לריש ירחא דאדר, והוי מחשבתו דברים שבלב ואינן דברים וכנ"ל, מ"מ כיון דטעה ולא ידע, שוב הוי אונס במה שלא הכין עצמו לריש ירחא דאדר, דלא ידע להכין, ולזה אמר אי משוה אונס כו' ואי משום גילוי דעתא דהא טוען שהי'