אור גדול קלד

גופי' ליכא קרא דיכול לבטל של חבירו רק משום דלא מצינו להיפך דא"י לבטל לא מחלקינן כין שלו לשל חבירו, וא"כ דברי הרמב"ן מוכרחים עד שאני תמה על הר"ן שתמה עליו. ואין לי דברי הרמב"ן עצמו לעיין בו, אולי כוונתו דלא כמו ששיערתי מהלשון שהביאו הר"ן והריטב"א ויסוב עליו קו' הר"ן. וצ"ע על הר"ן.], ולמיסר עשאוהו שליח ולא להתירה וישראל דהוי דידהו לא פלחוה ממש, א"כ הוא ממש כה"ג דלכאורה ה"ה הכא אין השליח ולא המשלח יכול לשאול. אמנם עכ"ז נראה דהמשלח יכול לשאול על עשיית השליחות אף דבכ"מ א"י לשאול על עשיית שליח מ"מ הכא דהשליחות הי' שהשליח יתרום לא עדיפא מאם הי' אז בשעת עשיית השליחות קורא שם בעצמו והי' אומר מה שיתרום השליח יהא תרומה דהי' יכול לשאול ה"נ עשיית השליח לתרום להא דמיא, וכן ראיתי בחת"ס (יו"ד סי' ש"כ). אך דעתו דגם השליח יכול לשאול וזה בוודאי לא נהירא וכנ"ל דלתרום עשאו שלית ולא לשאול. ומעתה לפי כל הנ"ל נראה נמי בהא דבכל הענינים תוך כדי דיבור כדיבור דמי ויכול לחזור היינו דוקא בעשה בעצמו אבל ע"י שליח נראה בפשוט לפי הנ"ל דתרווייהו א"י לחזור בתכ"ד לא השליח ולא המשלח, דהשליח אינו יכול לחזור דכבר עשה שליחותו ולעשות הדבר עשאו שליח ולא לבטל וכנ"ל, והמשלח פשיטא דא"י לחזור, דל"מ למ"ש הר"ן נדרים (פ"ז א') בטעמא דתכ"ד משום דעדיין לא גמר דעתו, א"כ פשיטא דהא הכא אינו תלוי בדעת המשלח ודעתו כבר נגמרה בעת שעשה לשליח וכבר הוא אחר כדי דיבור מזה, וביטול השליחות פשיטא דל"ש כיון דהשליח כבר, עשה שליחותו ואף להרמב"ן בשם ר"ת דתכ"ד תקנתא היא, מ"מ הכא פשיטא דל"ש לתקן דלגבי המשלח כבר הוא אחר, כדי דיבור והשליח א"י לחזור כלל לאחר שעשה שליחותו וכנ"ל. [ואף אי נימא דהשליח יכול לחזור בתכ"ד, ואיננו דומה להא דתרומה ודע"ז שכתב הרמב"ן הנ"ל משום דאף דלאו דידי' הוא מ"מ הא הברירה בידו לחזור משליחותו ולכל לעשות השליחות, א"כ אכתי עדיין עשיית השליחות לא עשה בדעת גמורה ויכול לחזור בתכ"ד מעשיית השליחות, וכן לר"ת שייך תקנתא מש"ה, מ"מ המשלח בוודאי נראה דא"י לחזור בתכ"ד של עשיית השליח, כיון דדעתו לא בעינן רק דיכול לבטל השליחות אבל לאחר שעשה השליח שליחותו שוב ל"ש ביטול השליחות, וא"כ כל שהשליח אינו חוזר כבר גמר שליחותו ואינו מחוסר כלום וא"י לבטלו עוד. וכשהשליח חוזר לפמ"ש דחזרתו היינו מגוף השליחות שוב אינו יכול למכור לאחר כיון שכבר ביטל שליחותו. ויש לעי' לענין השליח. אבל לענין המשלח נראה ברור מסברא דא"י לחזור וכנ"ל דכיון דחזרת המשלח א"א רק ע"י ביטול שליחות והכא כשהשליח אינו רוצה לחזור כבר גמר שליחותו ואיננו מחוסר עוד כלום א"כ פשיטא דא"י עוד לבטלו. ובאמת אף בלא כל הנ"ל נמי נראה דאין המשלח יכול לחזור תכ"ד של עשיית השליח דכולהו טעמי הנ"ל של הר"ן ור"ת ל"ש לענין המשלח דמה ענין להמשלח לתכ"ד של השליח דל"ש עדיין לא גמר בדעתו שכ' הר"ן דכבר גמר בדעתו בעת שעשאו לשליח, וטעם ר"ת פשיטא דל"ש. רק דהי' אפשר להתעקש כיון דהשליח לא גמר עדיין בדעתו ויכול לחזור א"כ המשלח דהוא כמותו לא גרע מיני', לכך הארכתי דהמשלח גרע מיני' וא"י לחזור אלא ע"י ביטול שליחות. ע"כ אף אם נימא דהשליח יכול לחזור מ"מ המשלח א"י לחזור, ולענין השליח עדיין יש לעי'. והארכתי בזה משום דארווחנא בזה ליישב מה שהוקשה לי בר"פ השולח ומצאתי בט"ז אבה"ע (סי' קמ"א ס"ק מ"ד) שהקשה כן והניח בצ"פ. (וגם ברשב"א ר"פ השולח נראה שהרגיש בזה ודבריו מוטעים וחסרים בזה ואינם מובנים ע"ש). ולפי הנ"ל יתיישב היטב בטוב טעם, דאף דכתב המגיד והב"י על מ"ש הרמב"ם דאפילו בתכ"ד א"י לבטל דהיינו מנדרים וב"ב, מ"מ לפי מה שנתבאר אין צורך לזה דגבי שלית בכל מילי א"י לחזור בתכ"ד וכנ"ל, וא"כ א"ש דהא המשנה מיירי בגט ובשליח דבשליח בכל מילי א"י לחזור בתכ"ד וכנ"ל ובגט אפילו בדידי' עצמו ג"כ אינו יכול לחזור בתכ"ד א"כ איך אפשר לומר דהמשנה אשמועינן דא"י לחזור בתכ"ד, דאי כוונת המשנה לאשמועינן דגבי גירושין אינו יכול לחזור בתכ"ד הו"ל לאשמועינן בדידי' עצמו דמשליח לא שמעינן בדידי' עצמו בגירושין דבשליח בכ"מ אינו יכול לחזור בתכ"ד, ואי כוונת המשנה לאשמועינן דבשליח א"י לחזור בתכ"ד ג"כ הו"ל לאשמועינן בעלמא דבגט הא אפילו בדידי' עצמו א"י לחזור בתכ"ד, וא"כ מדאשמועינן בגט ע"י שליח דאיכא ב' טעמי שלא יוכל לחזור תכ"ד וא"כ לא נדע חדא מהם, ע"כ דאין כוונת המשנה לאשמועינן רבותא דתכ"ד. וסמוכין מצאתי לדברי מת' הר"ן שהובא בב"י אבה"ע (סס"י קל"ד) שהביא ראי' לענין חזרה דגט דא"י לחזור בתכ"ד אפילו להחמיר מרמב"ם (פ"ז דאישות) לענין קידושין ומינה דן לענין גירושין, ולכאורה יש לתמוה דלא הביא דברי הרמב"ם (דפ"ו מגירושין ה' ט"ז) דמבואר לענין גירושין גופי' ולא הי' צריך לדון מקידושין לגירושין, אמנם לפי הנ"ל אשה"ט, דבגירושין מיירי הרמב"ם ע"י שליח וא"כ אינו ראי' וכנ"ל. אמנם לפ"ז יש לעי' על הרמב"ם אמאי לא אשמועינן בהל' גירושין האי דינא דנדרים דא"י לחזור בגט בתכ"ד, וע"כ דסמך על הא דפ"ו הנ"ל ומוכח דבעלמא אף בשליח יכול לחזור. וצ"ע בזה כי הדברים הנ"ל נראין נכונים וצע"ג לדינא ולא מצאתי להאחרונים שהעירו בדין תכ"ד ע"י שליח וצ"ע.] עכ"פ דעתם דאף באומר שקר עכ"ז הוי גילוי דעתא. ובזה מתיישב אצלי קו' תוס' גיטין (ל"ד א') ד"ה אי משום גי"ד. וכן הקשה בחי' הר"ן. ולפענ"ד נראה ליישב בטוב טעם. דהנה המעשה הראשונה דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין כבר תרצה הרשב"א הובא בשמ"ק (ריש כתובות) גבי הא דאמר רבא אין אונס בגיטין דדוקא באינו טוען שנאנס אבל אם טוען שנאנס א"כ הרי מגלה דעתו שאינו רוצה בגט ולרבא גילוי דעתא מלתא הוא. ולכאורה תמוה דהא בפסקי' מברא אמרינן דזה אינו חשוב גילוי דעתא מטעם דלאו לבטולי גיטא קא בעי רק לקיומי' תנאי' קא בעי. והשמ"ק ריש כתובות גבי הא דפסקי' מברא הרגיש בזה. אמנם מה שפלפל בזה דבריו תמוהין להמעיין דהא המעשה הי' בלא מעכשיו דאי במעכשיו הא א"י לבטלו ומאי גי"ד שייך בזה. וכמ"ש הרשב"א גיטין (דף ע"ו). [ומאוד תמיהני ברש"י גיטין (דף ל"ד) ד"ה אי לא נסיבנא שכתב רש"י שנתן לארוסתו כו' ע"מ כו' והא ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ שוב א"י לבטלו ומאי קאמר אי משום גי"ד. והנראה מזה דשי' רש"י כעין שי' העיטור שהובא בש"ע אבה"ע (סי' קמ"ב סעי' ב') בהג"ה ויעוי' בב"ש (סס"י קמ"ד). והא דפירש"י גיטין ע"ו א' דלא נתנו לה בתנאי הראשון היינו דס"ל דדוקא תנאי דבידו לבטלו וממילא יתבטל הגט, בידו נמי לבטלו אף בלא ביטול התנאי, משא"כ תנאי דתלוי בדידה ואין בידו לבטלו, ולהכי באי לא נסיבנא היינו שמצדו לא ירצה לישא, וכל שהוא רוצה לישא אף שהיא לא תרצה להנשא עכ"ז נתבטל התנאי דהתנאי שהוא לא ירצה לישאנה לזמן שקבע וכעין שכתבו התוס' גיטין (ל' א') ד"ה מי וכ"כ הרשב"א והר"ן שבועות כ"ה גבי מתנה לעשיר יעו"ש, וא"כ בידו לבטל התנאי להכי בידו לבטל הגט, משא"כ התם בדף ע"ו דהתנאי תלוי בדידה ע"מ שתשמשי את אבא ואין בידו לבטל התנאי להכי אין בידו נמי לבטל הגט. שוב ראיתי בתו"ג בחי' לגיטין (ע"ד וע"ו) ובחי' לאבה"ע (סי' קמ"ג) שכ"כ גם בדעת העיטור יעו"ש, רק דלפי דבריו העיטור סובר דע"מ שתשמשי את אבא או ע"מ שתתני לפלוני היינו מדעתו דוקא, ובזה לא יסבור רש"י כוותי' רק דאפילו שלא מדעתו ומאוד תמיהני על כל הראשונים והאחרונים דתפסו דעת רש"י בפשיטות דבמעכשיו א"י לבטלו ולא הרגישו ברש"י דדף ל"ד הנ"ל ואפשר דמפרשי דע"מ שכתב רש"י לאו דוקא, ואין כוונתו למעכשיו. והדוחק מבואר ולפמ"ש בת' הרשב"א (סי' אלף קמ"ט) יש לעיין דאפשר דע"מ כזה לאו כמעכשיו יעושה"ט. וצע"ג על שלא הרגישו בזה. שוב מצאתי בבי"מ (סי' קמ"ד) במוסגר שדקדק כן על הר"ן והר"ן הא אינו סובר כהעיטור. ולא ראה שכן הוא לשון רש"י בגמ' ועל הר"ן אין קו' דדרכו להעתיק לשון רש"י אף דאינו סובר כן כידוע למורגל בו. וא"כ על הר"ן לק"מ ובדעת רש"י י"ל כמ"ש.]. ע"כ נראה כמו שצידד שם בשמ"ק דחזו דאתאי אין כוונתו דאתאי רק שאני אנוס וא"י לעבור רק דאתאי וכבר קיימתי התנאי ואמר שמואל דזה אינו חשוב קיום התנאי, וא"כ לא טען שאינו מקיים רק שהוא אנוס רק שטען שקיים ואם הי' יודע שזה לא חשוב קיום לא הי' טוען כלל אף שהוא אנוס ושפיר אמרינן לקיומי' תנאי' קא בעי עוד אפ"ל דהנה לכאורה יש לתמוה בריש כתובות דבעא לאתויי מינה ראי' דאין אונס בגיטין ודחי דלמא אונס