אור גדול קלג

מהני ועיקר הקושיא הי' דהוי דומיא דאי איפשי דאפילו ידעינן בי' שלא בטלו וע"ז נמי שפיר מתרץ דלישנא דמהני בי' קאמר דכוונתו להבא, ותירוץ קמא. דהריטב"א ותי' הרשב"א חדא הוא ומה שחיסר זה גילה זה, וא"כ א"ש הבעי' באמר בטל ולא אמר הוא דנ"מ דידעינן בי' דלא בטלו וא"ש ובמ"ש יתיישב אצלי מה דקשיא לכאורה על שיטת הרשב"א דהנה נראה לכאורה באומר שבטלו אף דאנן ידעינן דמשקר בזה, ולא בטלו עדיין מ"מ הוי גילוי דעת שרוצה לבטלו, דומיא דמאי דאמרינן בב"ב (מ' ב') מודעה דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא דפירשו מהראשונים, הובא בב"י (ריש סי' קל"ד), דאפילו אמר אונס דידעינן דהוא שקר מ"מ הוי גילוי מלתא דהוא אנוס ואינו נותנו בלב שלם, וכ"כ הרשב"א עצמו גיטין (דף ל"ד), אלמא אף דאומר דבר שהוא שקר מ"מ הוי גילוי דעתא על דבר זה ומאי דקשיא על זה הא גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא' כבר תירץ הב"ח (ריש סי' קל"ד) דדוקא בלאחר מעשה לא מהני גילוי דעתא אבל קודם מהני, וכ"כ הדברי אמת (בקונטרס י"א בענין גיטין סי' א') בשם רבינו ישעי' הראשון ז"ל וכ"כ שם (סי' נ"ד) בשם הרשב"א עצמו (בפ' מי שאחזו) דגילוי דעתא קודם הכתיבה או קודם הנתינה מהני שפיר, משא"כ בכבר נכתב ועשה שליח, לבטל השליחות שכבר נעשה לא מהני גילוי דעתא. והא דלא מהני אף דכבר עשה שליח ליתן דנתינת השליח הוי כהוא בעצמו נותן דשלוחו של אדם כמותו וא"כ אף בלא ביטול השליחות ונתינת השליח הוי כנתינתו מ"מ ליהני גילוי דעתא דאיננו ברצונו והוי כנתינה באונס, וא"כ אף בכבר עשה שליח מ"מ ליהני גילוי דעתא לבטל הנתינה שאח"כ. נראה דכל היכא דעשה שליח שוב אין אנו משגיחין על דעתו ורצונו דאף באינו רוצה מ"מ דעת ורצון השליח הוי כמותו, ולא מהני רק ביטול השליחות אבל לא מה דאינו ברצונו, ול"ש מודעה על הנתינה דל"ב עוד רצונו להנתינה רק דעת ורצון השליח הוי כרצונו, אם לא בביטול השליחות דאיננו כמותו אבל בקיום השליחות דליכא רצון המשלח על הנתינה לא איכפת לן בדעתו ורצונו וגדולה מזו מצינו דעת הרמב"ם הובא באבה"ע (סי' קכ"א) דאם הי' פקח בשעת עשייתו להשליח אף דאח"כ נשתטה עכ"ז סגי דאף דהמשלח לאו בר דעת הוא מ"מ דעת השליח ועשייתו הוי כמותו, ויעו"ש בקצה"ח (סי' קפ"ח) דהוכיח כן גם משי' רש"י, ואף להפוסקים דבכה"ג בטל מה"ת היינו משום מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שלית, ולדידהו קאי על שעת העשי', אבל כל היכא דמצי עביד אין אנו משגיחין על דעתו ורצונו בשעת העשיי' דשלוחו של אדם כמותו ודעת ורצון השליא הוי כרצון המשלח, אם לא בביטול השליחות, ולהכי לא שייך מודעה על הנתינה בעשה שליח רק בביטול השליחות וכן נראה מהירושלמי שהביא הר"ן (ר"פ התקבל) דבעינן שליח לקבלה דוקא אבל בלא"ה אין הבעל יכול לזכות לה גט דחוב הוא לה ואפילו היתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה, ואפילו בעשתה שליח לקבלה והבעל אמר שאינו רוצה שיקבל בתורת שליחות רק בתורת זכי' אפ"ה לא מהני דשמא חזרה בה יעו"ש. וא"כ כיון דחיישינן לחזרה א"כ איך יכול השליח לקבל, [ויעו"ש בפ"י בגמ' בד"ה איתמר הבא לי גיטי דנראה דהרגיש בה קצת.] וע"כ כנ"ל דלעולם כיון דחוב הוא לה חיישינן דנשתנה דעתה ורצונה אף דעשתה שליח ואפ"ה יכול השליח לקבל דכל דלא ביטלה השליחות אין אנו משגיחין על דעתה ורצונה דרצון השליח. כמותה ועל ביטול השליחות בפירוש לא חיישינן, משא"כ שלא בתורת שליחות רק בתורת זכי' כיון שנשתנה דעתה ורצונה לא הוי זכי' שוב ראיתי בס' גרש ירחים להגאון מפלאצק זצ"ל דהניח בצ"ע דברי הר"ן ברפ"ו יעו"ש ולק"מ כמ"ש. אמנם יש לדחות דהתם שאני כיון דעשתה שליח אף אם חזרה שוב הוי דברים שבלב ואינן דברים כל שלא ביטול בפירוש. [ובזה לק"מ קו' הפ"י שם בד"ה הבא לי גיטי הנ' ודברי הפ"י תמוהין מדברי הר"ן הנ"ל.] וכן נראה מר"פ האומר בעשתה שליח וחזרה בה דפליגי רי"ו ור"ל אי אתי דיבור ומבטל דיבור, דלכאורה עכ"פ זו החזרה תהוי מודעה על הקידושין דאפילו הבטיחה לקבל קידושין יכולה לחזור בה, וע"כ לא פליגי בב"מ (דף מ"ט) אי בדברים יש בהם מחוסרי אמנה אי לא אבל לכ"ע יכול לחזור בו, וא"כ אף אי לא אתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ הוי כקיבלה קידושין באונס דלאו כלום. [ואף אי נימא דהוי כזביני דל"פ מודעה בלא אונס מ"מ מאי פריך מגט על ר"ל.], וע"כ כנ"ל דאי אפשר רק בביטול השליחות אבל בלא ביטול השליחות אין אנו משגיחים כלל על דעתו ורצונו דאף אם אינו רוצה לא איכפת לן כלל דדעת ורצון השליח כמותו. וכ"נ מהחו"ג (סי' קמ"א סוף סעי' ס') ושם בסוף הת' דענין מודעה ל"ש כלל בעשה שליח רק ביטול השליחות, [ובזה נ"ל ליישב קצת דברי רש"י מקו' הרשב"א הנ"ל באות א' ובהנ"ל י"ל דכוונת רש"י דכיון דכל כוונתו אינו אלא לצערה איננו מקפיד ע"ז כ"כ ולא הי' כוונתו לביטול השליחות רק דמגלה רצונו לבל ליתן לה וכיון שלא ביטל השליחות אף דנתן נגד רצונו מהני, דבשלמא דהיכא דמקפיד לגמרי בוודאי אמרינן דכוונתו באופן המועיל וביטל השליחות, משא"כ דבאמת אינו מקפיד ואינו אלא לצערה אפשר דלא הקפיד לעשות באופן המועיל דזה הלשון אינו ביטול שליחות ממש כאשר יבואר להלן אי"ה.]. ובזה נראה לענין מי שעשה שליח לתרום או להפריש חלה דאינו יכול המשלח לשאול על התרומה והחלה דענין השאלה היינו דהקריאת שם הי' בטעות ושלא ברצון ודעת שלמה והכא הא ל"ב דעתו ורצונו בשעת הקריאת שם. וראיתי בת' באר יצחק להגאב"ד דקאוונא נ"י שכתב (בסי' כ"ח) דמסברא נראה דוודאי יכול המשלח לשאול דמה שחל ע"י שלוחו הוא משום דשלוחו כמותו א"כ כמו שיכול לשאול בנדר בעצמו ה"ה בע"י שלוחו, ולפי הנ"ל ז"א דבע"י שלוחו שוב ל"ב דעתו ורצונו ואף אם אינו רוצה בשעת מעשה עכ"ז לא איכפת לן אם לא כשמבטל השליחות וכנ"ל, וגם השליח אינו יכול לשאול דע"ז לא עשאו לשליח, וכמו שהביא שם ראי' מגיטין. ולי נראה יותר ראי' מהריטב"א ע"ז (נ"ב א') גבי מנין לע"ז של ישראל דטעונה גניזה דהקשה דאמאי לא יליף מאשריהם תשרפון באש דאמרינן הטעם דמדפלחו ישראל לעגל שליחותייהו קא עבדי והו"ל ע"ז של ישראל מביא בשם הרמב"ן דכישראל העובד ורוצה בביטולה שפיר י"ל דבטלה משא"כ בהאשרות דליכא מאן דמבטל לה דאלו נכרים דפלחוה לא הוי דידהו, [ולכאורה אינו מובן דהא יכול לבטל אף של חבירו כדאיתא שם. (נ"ב ב') במשנה ובכמ"ד במס' עכו"ם. והנראה דכוונתו דלפי האמת דידעינן דשל ישראל אי"ל בפילה א"כ בעכו"ם דילפינן מפסילי אלהיהם או מולקחת לך די"ל בטילה אמרינן דיכול לבטל אף של חבירו דמה"ת נימא דבעינן שלו דוקא אבל לולא דגלי קרא דשל ישראל אין לו בטילה והוי קשיא לן מאשריהם לא הוי ידעינן מינה לחלק בין של ישראל לעכו"ם רק דהוי מחלקין בין שלו לשל חבירו והוי אמרינן דמאשריהם ילפינן דא"י לבטל של חבירו. ובהכי ניחא מה דהר"ן שם מקשה על הרמב"ן דידי' אדידי' דהרמב"ן נסתפק במשמשי ע"ז של ישראל אי יש להם בטילה אי משמשין ממשמשין גמרינן או מינה וכתב כשם הראב"ד למפשט מונתצתם את מזבחותם וע"כ דא"א בביטול משום שליחותייהו דישראל, והקשה עליו הר"ן דהא איהו בעצמו כתב דאינו מוכח מאשריהם משום דליכא מאן דמבטל לה דנכרים לאו דידהו וישראל לא פלחוהו וא"כ ה"נ אינו מוכח מונתצתם יעו"ש. ולפי הנ"ל אשה"ט דברי הרמב"ן בטוב טעם דכל כמה דלא הוי ידעינן לחלק בין של ישראל לע"ז לא הוי ידעינן לחלק בזה רק דהוי מחלקינן כין שלו לשל חבירו, אבל לבתר דגלי לן התורה בע"ז גופי' לחלק בין ישראל לע"ז שוב ממילא מוכח מונתצתם דמה"ת לחלק בין דידי' לשל חבירו כיון דכבר מצינו חילוק בין ישראל לעכו"ם ה"נ לענין דונתצתם דמשמשין, וע"כ מוכרח כן דאי טעמא דונתצתם משום דא"י לבטל של חבירו א"כ כ"ש בגוף העכו"ם דא"י לבטל של חבירו ולהדיא מבואר במתני' הנ"ל דיכול לבעל של חבירו, ולומר דדוקא במשמשין של ישראל א"י לבטל של חבירו אבל דעכו"ם יכול לבטל זה וודאי אינו כלום דמה"ת לחלק דבע"ז