אור גדול קלב

חשוד לקלקלה ויען כי א"י לערער בב"ד מחתימו בעדים כשרים יעו"ש, משא"כ כשאין הגט לפנינו חיישינן דלמא הי' פסול הניכר מתוך הגט דהי' יכול לקלקלה בב"ד, משא"כ כשהגט לפנינו והוא בהכשר כשאר הגיטין דשוב שייך סברת הירו' הנ"ל, ולפמ"ש האחרונים בדעת הרמב"ם הוא ג"כ דוקא מחמת דאיכא ריעותא דל"ל קלא, ויעוי' מראות הצובאות (בסי' יז סעי' ב), וא"כ פשיטא דבכה"ג אף להרמב"ם נאמן. ובפרט לפמ"ש דבבעל המגרש כשאומר קודם שמגרש איננו דבר שבערוה ואיתחזק מחמת דבידו לגרשה וא"כ אין עדותו רק על הגט שראוי לגרש בו דאיננו דבר שבערוה ולא איתחזק וכעין סברת התו"ג וכנ"ל, וא"כ פשיטא דאיננו ענין להתם, דהתם דכל ההיתר מחמת מיגו אמרינן שפיר דכוונתם לקלקלה וליכא מיגו, אבל בכה"ג דנידון דידן האי דבידו לא איצטריך לטעם מיגו רק לסלק שם דשב"ע ואיתחזק מהאי גיטא וממילא דמהימן מדינא דזה הגט ראוי לגרש בו. ועוד יש לחלק עכ"פ נראה דעת נוטה דלכ"ע קודם הנתינה נאמן הבעל דכשר הוא, ואף שיש לדחות ההוכחות הנ"ל, עכ"ז כיון דלדעת כמה פוסקים אף לאחר הנתינה נאמן הבעל כל דליכא ריעותא דקלא, ואף להפוסקים החולקים כנ"ל מ"מ י"ל דמודים קודם נתינה וכנ"ל שפיר יש לסמוך בכה"ג אאמירה דבעל. ובהכי מדוקדקין דברי הרשב"א דריש פ' השולח דלבתר דסתר פירש"י מפרש דניחוש לצעורי לענין להחמיר, ומשמע קצת שם דלפירש"י ולרב ששת דנ"מ לענין לחזור ולגרש בו א"ש אף להקל ולא הי' מצטרך לדחוקי לענין ליחוש להחמיר, והיינו כמ"ש דלרב ששת הי' נ"מ ברוצה הבעל לחזור ולגרש בו ומפרש דבריו שכיון לצעורי ולא לבטל, משא"כ לדידן דע"כ בנתנו השליח קודם מאמר הבעל ושוב אחר הנתינה אינו נאמן הבעל וכנ"ל ולכך הוצרך לדחוקי לענין ליחוש להחמיר. **(הגה"ה. אב"ה. לכאורה אף לדידן אפשר לפרש גם להקל, דקודם נתינת הגט ע"י השליח להאשה אמר הבעל דהתכוין לצעורי ואח"כ נתן השליח את הגט להאשה ואף דבכל ענין חוזר ומגרש בו מ"מ נ"מ אם נתבטל השליח אם לא, וא"כ לכאורה מוכח מזה דגס קודם נתינת הגט אין הבעל נאמן לפרש דבריו וצ"ע.)** ואכתי אני נבוך לשיטת הפוסקים דאינו נאמן במיגו נגד חזקה, וכן הוא דעת הרשב"א כנ"ל (באות א'), מהא דכתב הרשב"א בת' (סי' אלף רכ"ח) והובא בב"י אבה"ע (סי' קמא) דבאומר שקיבל מיד שליח קבלה שלה דמהימן במיגו דאי"ב הי' אומר שלית הולכה אני יעו"ש, הביאו הבי"ש (סי' קמ"א ס"ק פ"ז). ועוד ק"ל על דברי הפוסקים הנ"ל מגיטין (דף ס"ד) אמר רבה ומודה ר"ה אי אמרה קמאי דידי כו' אלמא דמהימנא במיגו נגד חזקה. ואפשר דלפמ"ש הרא"ש (שם) דבכה"ג דמסייע לה אחד אינה מעיזה, א"כ י"ל דאי"צ למיגו רק דמהימנא כמו באומרת גירשתני דחזקה אשה אינה מעיזה, והאי דקאמר מיגו לאו דוקא רק כי היכא דהתם מהימנא ה"נ הכא מהאי טעמא גופי', ויעוי' כעין זה בקצה"ח (סי' קמ"ו ס"ק י"ב) יעו"ש, וה"נ יש ליישב ת' הרשב"א הנ"ל, וכן משמע קצת מהא דמייתי מב' שהביאו גט דאלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני דהתם וודאי לא מטעם מיגו הוא רק דהן הן שלוחיו הן הן עידיו וה"נ דכוותי'. ועוד י"ל באופן אחר ואינני רוצה להאריך. ובסוגיא דשליש משיטות הראשונים שם נראה דבמיגו מהימן אף השליש לתת לגירושין שתתגרש, וכ"ש בכה"ג דניד"ד בבעל. וגם משמע אף בכבר נתגרשה מהימני במיגו. ויש לעי' בכ"ז. ויעוי' בריטב"א (ר"פ השולח) באומר הבעל בטלתי מעיקרא דנאמן במיגו דבידו לבטלו עכשיו ולחומרא איכא להימני' משום האי מיגו, משמע ג"כ דס"ל דלא מהני מיגו זו להקל, ואפשר משום דהוא נגד החזקה דאוקי גט על חזקתו וכדס"ל ביבמות כנ"ל (באות א'), וא"כ בניד"ד דמעמיד הגט על חזקתו שפיר מהימן. ג) וראיתי להמקמ"ח (בח"ב סי' ח') דהביא ראי' דנאמן לפרש דבריו מהרשב"א דס"ל דנאמן הבעל לומר שביטל במיגו דאי"ב מבטל לי' השתא. וא"כ איך יתפרש הסוגיא דחרס הוא ופסול הוא ואינו גט דלא אמר כלום ואמאי הא אף דהוי לישנא דמעיקרא מ"מ יהא נאמן שבטלו במיגו, וע"כ דמיירי דמודה הבעל שלא ביטל מקודם, ומוכח דנאמן יעו"ש. וכבר הוכחתי מדברי הרשב"א דלאחר נתינה בוודאי אינו נאמן, והכא ע"כ שהודה אחר נתינה דקודם נתינה כיון דחוזר ומגרש בו א"כ אף אם אינו נאמן הרי חוזר השתא מביטולו, ולאחר נתינה באמת אינו נאמן להרשב"א וכנ"ל. והסוגיא נראה בפשוט, דדוקא בבטל בלישנא דלשעבר משמע דבטלו, אבל בפסול וחרס ואינך, אף דאם אומר בלישנא דלהבא מבטל לי' השתא, עכ"ז אם אומר בלישנא דלשעבר לא משמע לישנא דפסול וחרס על ביטול יותר משאר פיסולי כגון שלא לשמה ומחובר וכיוצא שהקשה הרשב"א שם מקודם דאמאי פסול הוא לא אמר כלום דלמא שנכתב של"ש או במחובר או מזוייף דמהימן במיגו דאי"ב מבטל לי' ומתרץ דאי להכי נתכוין פרושי הוי מפרש מאי פסולו דכיון דאנן כשר חזינן לי' אם איתא דאית בי' פסול מימר הוי אמר דפסול משום כך ומשום כך, והאי תירוצא נמי סליק לפסולא דבטלו דאם איתא דבטלו' פרושי הוי מפרש, ויעוי' ברמב"ם (פ"ו מגירושין הל' כ"ג) שאין זה לשון מבטל אלא מודיע אמיתת הדבר, והרי מבואר כמ"ש יעושה"ט, ודוקא בלישנא דלהבא הרי מפרש דבדיבורו שלו קפסיל דיהא חרס הרי מבאר ומפרש דבדיבורו פוסלו, משא"כ בחרס הוא דהוא לישנא דלשעבר לא משמע על ביטול יותר משאר פסולי, וכעין דתירץ הרשב"א על שאר פסולי ה"נ על ביטול, ודוקא בלישנא דבטל הוא קשיא לי' להרשב"א בלשעבר דיהא מהני משום מיגו משום דזה הלשון משמע שפיר דבטלו כבר, משא"כ בשאר לישני וכנ"ל, והיינו דדקדק הרשב"א בתירוצו דמשמע לי' דומיא דאי איפשי בו דהוא להבא ולא הכריח ביותר דאי משום מיגו אמאי ברישא פסול הוא אינו גט לא אמר כלום, וכמש"כ באמת הפ"י, ולהנ"ל אשה"ט דאף אי נימא משום מיגו עכ"ז ניחא ברישא וכנ"ל, וע"כ דהכי כוונת הרשב"א, דאי כהמקמ"ח דמיירי דהודה הבעל ונאמן לפרש דבריו, א"כ מאי לי' על פסול הוא דלמא של"ש ומחובר ומזויף דנאמן במיגו הא י"ל ג"כ דמיירי דהודה הבעל דלא כיון להני פסולי כיון דסוף סוף מוכרחין לפרש כן גבי חרס הוא, וע"כ דמשמע לי' לא אמר כלום בלא הודאת הבעל, ובפרט לפמ"ש לעיל דאינו נאמן, וא"כ מוכרח מהרשב"א גופי' דמפרש הסוגיא בלא הודאת הבעל [וחוץ לדרכנו הי' אפ"ל ג"כ דמיירי דידעינן שלא בטלו וכמ"ש הריטב"א, ויובא להלן אי"ה, וכגון שלא וזה ידינו מתוך ידו, אמנם האמת בכוונת הרשב"א כמ"ש בפנים, דאי בידעינן לא הי' מקשה בפסול הוא ג"כ.]. וראיתי להבי"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"ט) דהוקשה לו לשיטת הרשב"א דהבעל נאמן לומר דכבר ביטל במיגו וכנ"ל דא"כ מאי מיבעי' להגמ' בבטל (ולא אמר הוא) מהו ותירץ דבטל משמע מעצמו. ותמיהני דא"כ מאי קשיא לי' להרשב"א בבטל הוא דלמא ג"כ כוונת הגמ' דלשעבר משמע דבטל מעצמו ולא דהוא בטלו, וכ"כ הריטב"א באמת בתירוצו הב', והנראה שלא ראה הבי"ש דברי הריטב"א, והרשב"א ס"ל כתירוץ קמא בהריטב"א שם דלשעבר היינו דהוא בטלו, רק דלא משמע לי' לתרץ כתירוץ קמא דידעינן דלא ביטלו דמנ"ל להגמ' דמיירי באופן זה ולהקשות דלמא מיירי בסתם דלא ידעינן אי בטלו אי לא ומש"ה מהני אף אי לשעבר משמע, ולכך תי' דמשמע לי' דומיא דאי איפשי דהוא להבא ונ"מ דאף אי ידעינן דלא בטלו וכגון שאמר מיד אחר נתינתו לשליח דלא זזה ידינו מתוך ידו וידעינן בי' דלא בטלו לשעבר אפ"ה מהני, וא"ש דמתרץ בגמ' לישנא דמהני בי' קאמר שנתקשה המקמ"ח שם הא אף לשעבר נמי מהני, ולפי הנ"ל לק"מ דסוף סוף לעולם