אור גדול יג

לומר בי' אין עונשין מן הדין איך נילף שאר מצות מרוצח וג"ע ולמה לי וחי בהם. ואיננו ראי' כלל, דהא לולא קרא דוחי בהם, הא דגרע דיעבור ואל יהרג ע"כ היינו מצד הסברא, וכיון דגלי קרא ברוצח וג"ע דיהרג ואל יעבור) ממילא נסתרה הסברא ומה"ת בשאר עבירות דיעבור ואל יהרג, וא"כ הלימוד מגילוי עריות אינו אלא למסתר סברת חוץ, דמסתבר לן למימר יעבור ואל יהרג, אבל לבתר דגלי קרא וחי בהם ולא שימות בהם אכל התורה, לבר היכא דגלי קרא בהיפוך, א"כ אם באנו למילף איזה דבר בקו"ח שוב אפשר דשייך אין עונשין מן הדין וגם אף אם דעת. התוס' דל"ש בזה אין עונשין מן הדין עכ"ז הרמב"ן אפשר דיסבור דשייך, ויתרץ קושית התוס' הנ"ל באופן אחר, וכמו שיבואר להלן ליישב קושית תוס' ברווחא, [ולהתוס' בלא"ה לק"מ ממהנה, דהא סוברים דוקא במקפיד הרופא על עלין של ע"ז ולא בעלין סתמא]. ויש לומר דהתוס' לשיטתם והרמב"ן לשיטתו, דהנה אם נימא דאף היכא דמדינא יעבור ואל יהרג עכ"ז אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי, א"כ לא שייך אין עונשין מן הדין, כיון דאף בלא הקו"ח רשות והקו"ח לא אהני אלא לעשות עליו חיוב, וא"כ התוס' לשיטתם דס"ל בע"ז (כ"ז ב') דאף היכא דמדינא יעבור ואל יהרג מ"מ רשאי להחמיר על עצמו, ולהכי ס"ל דלא שייך בזה אין עונשין מה"ד וכנ"ל, אבל הרמב"ן לשיטתו, דסובר דאסור להחמיר על עצמו וה"ז שופ"ד, וכמו שנתבאר לעיל, א"כ לולא הקו"ח אף רשות לא הוי להכי ס"ל דשייך בזה אין עונשין מן הדין, והדברים נראים נכונים ומוכרחים מצד הסברא ושיקול הדעת הישר אמנם לכאורה מוכרח מתוס' סנהדרין (ע"ג א') ד"ה אף דאף בכה"ג שייך אין עונשין מה"ד, דהגמ' שם חקר מנין לרודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו, ורצה למילף בקו"ח מרודף אחר נערה המאורסה דאינו רוצה רק לפוגמה, ניתן להצילה בנפשו כ"ש, ברודף להורגו, ומקשה וכי עונשין מה"ד ומסיק דבי רבי חנא היקשא הוא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וכי מה למדנו מרוצח מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה מה נערה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו, והקשו התוס' דהא ממחתרת דכתיב והוכה בכל אדם ידעינן דרוצח ניתן להצילו בנפשו, ותירצו דמהתם לא הוי ידעינן רק רשות ובעינן הקישא לחובה, ואכתי קשי', דא"כ מאי פריך הגמ' אהא דיליף בקו"ח וכי עונשין מן הדין, הא כיון דרשות ידעינן ממחתרת והקו"ח לא אהני רק להטיל חיוב, א"כ לכאורה לא שייך אין עונשין מה"ד, וע"כ מוכרח מזה דגם בכה"ג מרשות לחיוב שייך אין עונשין מה"ר, ודלא כמ"ש לעיל. ונראה דהסברא ברורה. מצד עצמה דבכה"ג לא שייך אין עונשין מן הדין, וקושית התוס' לא קאי על הס"ד דגמ' דאפשר דלא ידע מוהוכה, רק קושית תוס' הוא לקושטא דמלתא ולמסקנא על הברייתא דר' יליף, רוצח מנערה, דניתן להצילו בנפשו, דל"ל למילף מהקישא הא ברוצח בהדיא כתיב במחתרת, וע"ז תירצו שפיר דמהתם לא ידעינן אלא רשות ולהכי יליף מהקישא לחובה, ול"ק למסקנא דל"ל הקישא הא שפיר נילף בקו"ח מנערה, כיון דרשות ידעינן ממחתרת ולא בעינן הקו"ח רק לחיוב לא שייך אין עונשין מה"ד, דז"א קו' כלל, דהא ההיקש איננו מיותר, דהא מיבעי לי' להקיש נערה לרוצח לענין יהרג ואל יעבור, וממילא ילפינן מהקישא רוצח מנערה ג"כ לעני חיובא להצילו בנפשו אף דל"צ דמקו"ח נוכל למילף מ"מ עדי לי' למילף מהקישא, דגדולה מזו אמרינן מלתא דאתי' בקו"ח טרח וכתב לה קרא וכ"ש הכא דאיננו מיותר, ואין זה דומה להא דפ"ק דנדרים (ד' ב'). דפריך על הא דיליף דבעל ואב מפירין נזירות מהקישא דנדרים דל"ל הקישא לילף במה מצינו, אף דההיקש ג"כ איננו מיותר, דב' חשובות בדבר, חדא דיעוי' בפי' הרא"ש שם דמה מצינו לאו דוקא דן דהיינו הך גופא, ועוד דיעוי' תוס' שבת (קל"א ב') ד"ה אי דמה מצינו עדיף מקו"ח ובמה מצינו ל"א טרח וכתב לה קרא רק בקו"ח, ולהכי במה מצינו שפיר פריך ל"ל למילף בהקישא, אבל בקו"ח עדיפא לי' למילף בהקישא כמו דאמרינן גבי' טרח וכתב לה קרא, ולהכי א"ש למסקנא ולקושטא דמלתא, ולס"ד דגמ' באמת לא ידע מוהוכה ולהכי פריך וכי עונשין מן הדין, והמתרץ שתירץ לי' מהיקש עדיפא משני' לי' וקושטא דמלתא דילפינן נמי מהקישא, ותדע דהרי התוס' צייני קושייתם על ברייתא דר' ולא על הגמ' מקודם בהא דפריך מנ"ל ברודף דניתן להצילו בנפשו. וע"כ דעל הס"ד ל"ק להו מידי רק על המסקנא, ולזה שפיר תירצו ה"ט. וראיתי להרמב"ח בתויוה"כ, דס"ל דמאין מושיע לה נמי לא הוי ידעינן חובה רק מתרוייהו ביחד, וא"כ א"ש בפשיטות דאיצטריך ההיקש למילף זמ"ז דאז מיותר חד מב' פסוקים לשוי' חובה, אמנם יעוי' ברמב"ם דמחלק בין מחתרת לשאר רודף, דברודף חובה ובמחתרת אינו אלא רשות, ויעוי' בגלי' מסכת בסופו בת' ליו"ד (בסי' ה'), וא"כ י"ל דגם להתוס' כן ושוב אין הכרח לדברי הרמב"ח בתויוה"כ (יומא פ"ב) הנ"ל ד"ה מה נערה המאורסה יעו"ש וא"ש כמ"ש. ועפ"ז נראה ליישב ברווחא מה שנתקשו הראשונים, בהא דקאמר ה"ז בא ללמד ונמצא למד, דהא מלמד נמי. ופירשו ונמצא למד אף למד, וכמ"ש התוס' שם, ועפ"י הנ"ל, נראה ליישב, עפ"י מה שהביא במלחמות בשם הרי"ף ושאילתות ור"ח דגרסי וכי מה למדנו לרוצח, דפשטות הכתוב דנערה המלמד, וא"כ שפיר קאמר ה"ז בא ללמד ונמצא למד, דנערה בא ללמד ונמצא רק למד לענין יהרג וא"י, והא דבא ללמד לרוצח לענין להצילו בנפשו לא חשיב לי', משום דע"ו לא הי' צריך למכתב ההיקש דגם בלא זה הוי ידעינן מוהוכה לרשות ושוב הוי ילפינן בקו"ח מנערה לחיוב, וא"כ עיקר ההיקש לא נכתב רק להיות נערה למד ולא בשביל ללמד, רק דממילא לבתר. דכתיב הקישא ילפינן נמי ללמד בהקישא אף דל"צ דמקו"ח אתי' וכנ"ל דהקישא עדיפא לי', אבל ההיקש לא נכתב בשביל ללמד רק להיות למד ואשה"ט. ועפ"י מ"ש, נראה להכריח כדעת הב"ח, שהביא הש"ך (סי' קנ"ז ס"ק ב'), דאף בפרהסיא בלהנאת עצמו אסור להחמיר, ולא כהפרישה שהביא שם דבפרהסיא רשאי, משום דהא הרמ"א פסק שם דאף על אביזרייהו יהרג וא"י, וא"כ קשי' מקאקי ודימוניקי, וע"כ כתירוץ הרמב"ן משום דאינו אלא לאו דלפ"ע הכולל וכמ"ש שם בהגהה, דחוץ מלאו דלפ"ע, ואכתי קשי' דהא איכא איסור דמהנה, וע"כ דאין עונשין מה"ד, והא התם בפרהסיא מיירי, דראיית הגמ' ע"כ מפרהסיא, כיון דאיננו מאביזרא דע"ז לדידי', וא"כ רשות, איכא בלא הקו"ח לרעת הפרישה, א"כ שוב ל"ש אין עונשין מה"ד כיון דהקו"ח לא אהני רק לחיוב, וע"כ כהב"ח דאף בפרהסיא אסור וא"כ שפיר אמרינן אין עונשין מן הדין ומזה ג"כ ראי' לשיטת רבינו ירוחם דבלהנאת עצמן אסור להחמיר וכל הדברים הנ"ל נראים נכונים ומסתברים. שוב אחר זמן רב בא לידי ס' בשמים ראש, עם הגהות כסא דהרסנא, ויעו"ש (כסי' ש"א) שתפס בפשיטות דשייך בזה אין עונשין מן הדין יעושה"ט אלא דבדבריו שם יש לפקפק הרבה במה דהשווה המיתה דקודם המעשה, והיכא דצריך למסור עצמו, לעונשין דעלמא. עכ"פ להרמב"ן צ"ל דלענין יהרג וא"י אמרינן אין עונשין מה"ד ולהכי ל"מ הקו"ח לענין מהנה, ואף שנתבאר לעיל דלשי' הרמב"ן אף באיסור דרבנן הוי אביזרא, כדמוכח לדידי' דהסכים להראי' מס"פ בן סורר דלמ"ד א"א הוי מדינא אף דלדידי' כל הקריבות אינו אלא דרבנן, מ"מ מהנה דילפינן בקרח ואין עונשין מה"ד גרע מאיסור דרבנן, דהא רבנן לא חידשו בזה כלל על דין תורה, דמדין תורה אסרינן לההנות ואיננו מועיל לענין דין יהרג ואל יעבור מטעם אין עונשין מה"ד, כנ"ל בזה לשיטת הרמב"ן, ועדיין צ"ע.