אור גדול יב

כיון דעשה זה לש"ש שנפשו חשקה בתורה ואפשר גם כן שבשביל החשק לא הרגיש כלל, כעין דאמר בעירובין באהבתה תשגה תמיד, ובשבת (פ"ח א') גבי רבא], ולהכי אמרו דהכא שאני דראוי זה לחלל עליו, והוא דקדוק נכון: ואם כנים אנחנו בזה, אם כן יש לומר בהא דהעלה בלבו טינא דפשע בזה שבעצמו הביא הסכנה עליו דמעיקרא הו"ל לכפויי ליצרי' וליתובי דעתי', מש"ה אין מחללין עבורו שום איסור, ואצ"ל משום דהוו אביזרא דג"ע: ושוב מצאתי כן להאחרונים שכתבו כן בקצרה לדחות הראי' מסוף פרק בן סורר, הרמב"ח בתוספות יוה"כ ליומא (דף פ"ב) כתב דשאני התם דהחולי בא מחמת העבירה, וכ"כ הרדב"ז בת' שהביא המל"מ כאן ובהלכה ו', וכ"כ הסדרי טהרה (סס"י קצ"ה), וכוונת כולם נראה כנ"ל, דפשע ועשה עבירה בזה שהביא עצמו לידי סכנה, וכ"כ החוות יאיר (סימן קפ"ב), דשאני התם שהעלה לבו טינא על ידי היצה"ר וגרם לעצמו הסכנה, ואולת אדם תסלף דרכו, דהוה לי' לכפויי ליצרי' וליתובי דעתי', יעוש"ה, רק דהם כתבו בלא הכרח ומקור לזה, וכבר נתבאר להוכיח מהראשונים דהיכא דבעצמו הביא הסכנה עליו דאין מחללין, וצע"ג בזה לדינא ולמעשה, וקצת יש לתלות זה במה שנחלקו הראשונים באשתפיך חמימי דקודם המילה אי מלין בשבת, יעוין ר"ן שבת פי"ט ופ"ק דביצה יעוש"ה]: אף דלכאורה נראה לחלק, דאף אם אין מחללין שבת עבורו היכא דבעצמו הביא הסכנה עליו, היינו דוקא שאחר יחלל עבורו, אבל הוא בעצמו אף בכה"ג שרי לחלל, והוי ממש דומיא למה שכתבו הראשונים לענין חטא כדי שיזכה ן דהיכא דפשע לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך אבל הוא בעצמו רשאי לחטוא כדי שיזכה, וה"נ לענין חילול בפ"נ היכא דפשע בעצמו, אף דממקצת ראיות שכתבתי לעיל משמע אף לענין החולה בעצמו, מ"מ יש לדחותם כמ"ש לעיל, ומאינך ראיות יש לומר דאיכא חילוק בין דידי' לאחר: אמנם אף אם נימא כן, גם כן יתיישב האי דס"פ ב"ס, דהא התם האשה נמי עוברת ואם כן היא איננה רשאה לעבור משום דידי' כיון דבא על ידי פשיעתו: **(הגה"ה. ויעוי' בזה ברמב"ן במלחמות (ס"פ ב"ס), אשר כפי הנראה הרגיש בחולשת ראי' זו וכתב דאפשר משום האשה, וסתר זה משבת דגם אחר מחלל משום פ"נ, ולא הספיק עצמו בזה עד שהביא ראי' מרז"ה עצמו שהביא מזה לענין אביזרא אף דהאשה אינה אנוסה, דלכאורה הוי כיהודא ועוד לקרא, דכיון דהביא ראי' מפורשת מגמ' למה הוצרך עוד להביא מהרז"ה, רק דנראה דהרגיש דיש לחלק משבת לפי שפשע בעצמו, לכך מייתי מרז"ה גופי' דע"ב אינו מחלק בזה, דאם נימא לחלק כן אין לו ראי' לענין אביזרא וכנ"ל, וכן להלן עוד בלשון הרמב"ן, בכל מתרפאין חוץ מג"ע בכה"ג הוא אם העלה טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא, מבואר דהרגיש דאפשר טינא לאו אונס הוא והיינו הואיל דפשע, רק דמזה משמע קצת דאינו מחלק בין דידי' לאתר, דאי לא הי' מתקרי אונס אף בשאר איסור דעושה בעצמו הי' אסור ומדמתרפאין בשאר איסור מוכח דהוי אונס, וכן להלן בדברי הרמב"ן, מדמתרפאין בשאר עבירות כגון שהי' צריך לאכול נבילות וטריפות לתאבון אוכל ולא ימות וכו', מדצייר גוונא שצריך לאכול נבילות וטריפות לתאבון, נראה דכוונתו כעין העלה בלבו טינא לאכול נבילה וטריפה אוכל, ומוכת דטינא הוי אונס, מכ"ז נראה דהרגיש, דלא נימא דהוי פשיעה ובכה"ג לא הי' מותר אף לחולה בעצמו ולכך הוכיח דהוי אונס ולא פשיעה. ואין דבר נעלם מעיני הראשונים: אמנם נראה לדחות ראיית הרמב"ן מהרז"ה, דלעולם י"ל דהאשה אינה יכולה לעבור איסור עבורו, דאינו דומה לשבת הואיל ופשע בעצמו לכן לא הוי אונס גבי דודה, ואפ"ה שפיר הביא ראי' לענין אביזרא, דא"א לומר משום דידה עפ"י מ"ש הש"ך יו"ד (סי' קנ"ז ס"ק י') דדוקא דרך חיבה הוי' אביזרא, ויעוי' כת' חוות יאיר (סי' קפ"ב) דלפ"ז באונס לא משכחת אביזרא, והבאתי דבריו לעיל במוסגר, רק היכא דעביד מרצונו דרך חיבה, וא"כ תתיישב ראיית רז"ה, דלענין אביזרא ליכא למימר משום דידה, דכיון דהיא אנוסה ואיננה עושית מרצונה רק משום דידי', לא הוי' לגבה אביזרא כלל וליכא איסורא משום דידה, רק משום דידי' דעביד דרך חיבה, ואיהו מותר אף בפשע בפ"נ, וע"כ דאביזרא דינו כג"ע ממש, אמנם אף אם נימא כן, לענין גוף השגת המלחמות שם על הרז"ה אין נפ"מ, דכיון דמוכח דלא משום דידה רק משום דידי' שוב מוכח דאסור להנאת עצמו, רק דלפ"ז ישאר הראי' לענין אביזרא. אה לא דנימא דבפשע גם החולה בעצמו אסור, ויש לעיין בכ"ז)** והחוות יאיר (סימן קפ"ב) הנ"ל דחה עוד עיקר הראי' מס"פ ב"ס, די"ל דגם ללישנא דא"א איננו מדינא רק בכדי שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, רק דס"ד דל"ש האי טעמא רק בא"א ולא בפנוי', וחידש לנו המתרץ דגם בפנוי' שייך האי טעמא, ודלא כהרז"ה ורמב"ן ור"ן דתפסו בפשיטות דלס"ד לית לי' טעמא שלא יהא פרוצות ובא"א הוא מדינא: ולי נראה עוד עד"ז ברווחא יותר, דהנה בא"א אף דהא דימות ואל תדבר עמו איננו מדינא משום דאביזרא לא, או משום דדיבור אינו אלא מדרבנן, אבל עכ"פ האי דימות ואל תבעל לו הוא מדינא, משא"כ בפנוי' דגם הא דימות ואל תבעל לו איננו מדינא כיון דאינו ג"ע, ואם כן י"ל דזה ידע שפיר דגזרינן דיבור ותעמוד ערומה בשביל הביאה, וא"כ למ"ד א"א דהביאה אסורה מדינא, שפיר גזרו בהאי מעשה אף בדיבור וערומה בשביל גזירת הביאה, אבל למ"ד פנוי' א"כ גוף הביאה ג"כ מותר ואמאי אסרוהו, וע"ז משני שלא יהא בנות ישראל פרוצות בעריות, דהגזירה היתה בהאי מעשה משום לעלמא שלא ירגילו להיות פרוצות ואשה"ט, ומתיישב לפ"ז נמ' קושית המגי' במל"מ (פ"א מהל' יו"ט) הנ"ל מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, ולהנ"ל אשה"ט, דלס"ד באיסור כרת שייך גזירה משא"כ באיסור לאו. ומאוד אני תמה על כל האחרונים המדברים בענין הזה שלא השגיחו לעיין היטב ולעמוד על עומק לשונו הזהב של הרמב"ם כאן בהל' ט', יעו"ש בביאורנו, שהוכחנו מדבריו לנכון, דאף בא"א הא דאין מתירין לדבר עמה איננו מדינא רק משום חומרא שלא יהא פרוצות, וא"כ מוכרחין דברי החוות יאיר הנ"ל, דאף למ"ד א"א איננו מדינא רק משום חומרא, ויש לו להחו"י תנא רבא דמסייע לו ואיך שיהי' נתבאר דמס"פ בן סורר איננו מוכרח לאביזרא', רק מהא דאין מתרפאין בעצי אשירה, ותלי' בשיטות הנ"ל, אי דוקא במקפיד על עלין של ע"ז, או אף בעלין סתם אין מתרפאין. והנה הרז"ה שם (ס"פ בן סורר), הוכיח דהנאת עצמן מהני אף בג' עבירות שיעבור ואל יהרג מקאקי ודימוניקי דס"פ בן סורר (ע"ד ב') דהוו אביזרא דע"ז, והרמב"ן במלחמות שם, לאחר שסתר דעת הרז"ה והוכיח דבג' עבירות לא מהני הנאת עצמן, יישב ההיא דקאקי ודימוניקי לפי שאיננו לאו מיוחד בע"ז רק דהישראל עובר על לפני עור דהוא לאו בעלמא בכל התורה, מש"ה לא הוי אביזרא דע"ז, והכי איפסק בש"ע (סי' קנ"ז). ותמוה לי, דהא קי"ל כר' יוחנן ע"ז (י"ג א'), דילפינן קו"ח דמהנה לע"ז אסור, דמה נהנה אסור מהנה לא כ"ש, א"כ בקאקי ודימוניקי שלוקחין האור לעכו"ם, מלבד האיסור דלפני עור, הכולל בכל התורה, איכא איסור מהנה לע"ז, דהוא איסור מיוחד לע"ז, וא"כ הוי אביזרא דע"ז. ואפשר דלענין יהרג ואל יעבור לא מהני הקו"ח דהוי כאין עונשין מן הדין. וראיתי להחמדת שלמה או"ח (סי' ל"ח), דהוכיח דהדין יהרג ואל יעבור אינו מגדר עונש לומר בי' אין עונשין מן הדין, מדברי התוס' סנהדרין (ע"ד ב') ד"ה ב"נ, דכתבו דאיצטריך וחי בהם בכדי דלא נילף שאר מצות מרוצח וגילוי עריות דיהרג ואל יעבור, ואי נימא דהוי בגדר עונש