אור גדול קכט

והיינו כרבי שבטלו מבוטל, וידוע דרכו בקודש דכל היכא דכתב בטל אפילו ריח הגט אין בו, וכמ"ש רפ"י מהל' גירושין, א"כ מוכח דאין לחלק בזה בין להקל בין להחמיר, הלכך כיון דל"ל לרבי מה כח ב"ד יפה להקל אף להחמיר לא החמירו, וכן מוכח דעת הטור, וא"ש דברי הרמ"א. אמנם מדברי הבה"ג נראה דייק כסברת התוס', דהנה בבה"ג הל' גיטין (ס' א') וז"ל ואלו מאן דשוי שליח למכתב לאיתתי' גיטא, או דשדר. גט בהדי שליח ואזל וכתב ומן קמי דנמטי גיטא לידה או מקמי דלימטי שליח לגבה ויהיב לה גיטא קדים בעל וא"ל לשליח לא תתן לה גיטא דל"ב לגרושה ובטלה לגיטא קמי סהדי [אין לדייק מזה דס"ל לבה"ג דאף בפני השליח והאשה בעו ב', דז"א דהכא הוכרח לסהדי לבטולי קדושי דאידך דבעי עדים ע"ז ולא מהימני כמובן], ובתר דבטלי' לגיטא אזיל שליח ויהיב לה גיטא ואזלת ההיא איתתא ואיתקדשת לגברא אחרינא, ההיא גיטא לאו גיטא דכיון דבטלי' מקמי דלימטי לידה בטיל לי' דתנן השולח כו' וקידושי דאיתקדשת לאו קידושי כו' דאין קידושין תופסין בא"א כו' ל"צ גיטא מיני' ושריא לבעלה קדמאה כו', ויעו"ש ג"כ ס' ע"ב וס"א ע"א, ותמוה לכאורה דכיון דבטלה קמי סהדי ל"ל לצייר דא"ל לשליח, הא אף שלא בפני שליח בטלו מבוטל, אמנם אם נימא דאינו אלא להחמיר ולא להקל א"ש, דכיון דבעי למימר דבטל לגמרי דאין חוששין לקדושי ב' זהו דוקא בפני השליח אבל שלא בפני השליח אף דמבוטל להחמיר מ"מ אינו מועיל להקל, הרי דמחלק כסברת התוס' בין להחמיר בין להקל, כן הי' נ"ל לכאורה. אמנם ממאי דהביא הבה"ג (בדף ס"א א') מחלוקת דר"נ ור"ש בפני כמה מבטלו ופסיק הלכתא כרב נחמן, אלמא דמפרש הלכתא כר"נ לענין מחלוקת דבפני כמה מבטלו ודלא כשי' ר"ת שהביא הרשב"א והמרדכי] א"כ ע"כ דפחות מב' לא הוי ביטול כלל, וגם מדף ס' ב' משמע דבכ"ע אם בטלו מבוטל ושריא לכהונה יעושה"ט, ע"כ נראה דהאי ובטלה לגיטא קמי סהדי דכתב הבה"ג האי וי"ו של ובטלה הוא במקום או ומתחלה קאמר דבטלו בפני השליח בלא עדים או דביטלה קמי סהדי אף שלא בפני השליח, ואף דגם בראשונה ע"כ דאיכא עדים דבלא עדים אינו נאמן לבטולי קדושי דאידך, אפשר דמיירי דהשליח אמר קודם שהוציא הגט מתח"י שהבעל ביטל בפניו דאז נאמן, או דמיירי דהבעל אמר אח"כ בפני עדים שביטל בפני השליח דנאמן במגו דאי בעי הי' מבטל עתה, ויעוי' כ"ז בבי"ש (סי' קמ"א ס"ק צ"א) ודוקא באומר שביטל בפני השליח, אבל באומר שביטל בפני אחד אף דהשתא נתוודע לב' לא מהני וכנ"ל (באות הקדום), ועדיין אני נבוך בהבנת דברי הבה"ג הנ"ל פיסקא ב. א) ועתה נבוא להיתר השני דהבעל נאמן לפרש דבריו, ולכאורה יש להוכיח דאינו נאמן. דהנה בגיטין (ר"פ השולח), על הא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קאמר בגמ' הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפי' ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מיכוין] ופירש"י ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצערא בעלמא חודש או חדשים ויעוי"ש ברשב"א דהקשה על פירש"י דא"כ מאי נ"מ בין שמתכוין לבטלו או מתכוין לצערו ולעכבו מליתנו עכשיו דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו הבעל. ובשלמא לרב ששת דסובר דבגט שביטלו אינו חוזר ומגרש בו נ"מ אי בעי בעל לחזור ולגרש בו משא"כ למאי דקי"ל כרב נחמן דחוזר ומגרש בו קשיא, ע"כ פירש הרשב"א דלצעורי היינו דרצה לצחק כה אבל בלבו הוא שיתננו לה והלכך אם נתנו לה ניחוש להחמיר לפסלה מן הכהונה או אם קבלה קידושין מאחר יעושה"ט, וכ"כ התוס' שם בד"ה ולא אמרינן, ולכאורה מאי דוחקם לפרש כן ולא בפשוטו דלאחר שנתנו לה השליח אומר הבעל דכוונתו הי' לצעורי דנאמן לפרש דבריו. **(הגה"ה אב"ה, הדברים צריכים ביאור מעט. דלכאורה מוכח מכאן דבאמת הבעל נאמן לפרש דבריו ואדרבא מש"ה לא פירשו בפשוטו דלאחר שנתנו לה השליח את הגט אומר הבעל דכוונתו הי' לצעורי משום דאז באמת הגט אינו בטל דהבעל נאמן לפרש דבריו, אמנם ז"א דאף אם נימא דנאמן לפרש דבריו הוא רק אם דבריו הראשונים סובלים את פירושו וא"כ אם נימא דמהא דהגיע ממילא בשליח יש הוכחה דלצעורי קא מיכוין ממילא שייך לומר בזה דנאמן לפרש דבריו דכוונתו הי' לצעורי אבל אי לא אמרינן דלצעורי קא מיכוין ממילא לא שייך לומר בזה דנאמן לפרש וא"כ שפיר ראי' מכאן דאין הבעל נאמן לפרש דבריו דאי נאמן לפרש א"כ שפיר איכא נ"מ בין אי אמרינן לצעורי ובין אי לא אמרינן לצעורי קמיכוין אם הבעל אומר אח"כ דכיון רק לצעורי וע"כ דלעולם הבעל אינו נאמן לפרש דבריו כן נלע"ד בזה, אמנם מאי דקשיא לי הוא מה שהקשו בתוס' שם ד"ה ולא אמרינן וא"ת פשיטא שהוא בטל האיך הי' לנו לומר שאינו בטל והוא עומד וצווח עיי"ש, ולפי הנ"ל מאי הקשו פשיטא הא שפיר מיירי גם באומר הבעל אח"כ דכוונתו הי' לצעורי וא"כ לא שייך להקשות פשיטא וצ"ע, ועיין בחידושי הרשב"ץ האחרון על גיטין כאן.)** [ובדברי הרשב"א אני נבוך קצת, דלפירושו נמי יתיישב פירש"י דאם אחר איזה זמן נתן לה השליח ניחוש דלמא לא כיון הבעל רק לזמן וכבר כלה הזמן וניחוש להחמיר מיהא ולמאי סתר פירש"י, והנראה בכוונתו כיון דבכל מקום סתמא לעולם משמע וכיון דאף אי כיון לצעורי הי' כוונתו לבטל שוב ממילא פשיטא דמיבטיל לגמרי כמו בכל דוכתא מדלא יהיב זמן דשוב אין לחלק דהכא איכא הוכחה דכיון רק לצעורי על איזה זמן דאף לפ"ז הי' צריך ליתן זמן כיון דהשליח לא לא ידע מתי ליתן ומדלא יהיב זמן לעולם משמע, וע"כ דכוונת הגמ' דאין פיו ולבו שוין ולא הי' יכול לפרש דזהו היפך הכוונה. משא"כ לפירש"י דלצעורי היינו באמת לעכב ופיו ולבו שוין בזה שוב הוי כמו בכל דוכתא דמדלא יהיב שיעורא סתמא לעולם משמע או עד שיתיישב בדעתו לחזור וליתן, ובשלמא אי הוי דינא באומר איני חפץ ליתנו עדיין דמשמע עד שיתיישב בדעתו מתי ליתן לא מיבטל כלל הוי א"ש דכוונתו מוכח לצעורי על איזה זמן שיתיישב כדעתו אח"כ, (וזהו שדקדק רש"י חדש או חדשים היינו דהוא עדיין מסופק בדעתו איזה זמן יצער ולכך לא יהיב שיעורא.), וממילא לא מיבטל, אבל הא גם בכה"ג מיבטל וממילא אף לפ"ז פיו ולבו שוין לבטל לגמרי עד שיחזור ויאמר אני רוצה וממילא מיבטל לעולם עד שיחזור ויאמר]. וגם יעוי' ברשב"א גיטין (דף י"ח) גבי חששא דשמא פייס, דבתוך אריכות דבריו שם הקשה בהא דגידול בר רעילאי גיטין (דף ל"ד) דאמר ברוך הטוב ומטיב דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא דמ"מ ניחוש דלמא בטל בפירוש, ותירץ דגידול גופי' מודה דלא בטלי' בפירוש, והסביר בטעמא דמילתא דנאמן דכל החשש אינו אלא מפני ערעור הבעל הלכך בכה"ג לא חיישינן, יעו"ש באורך, ולמה הוצרך לכ"ז הא כיון דהבעל אומר דלא בטלו נאמן דהוי כאומר גירשתי אמנם הרשב"א לטעמי' דגירשתי את אשתי אינו נאמן משום דהוא נגד חזקה, וכמ"ש בקידושין (דף ס"ד). וכן נראה לדעת הטור (סי' קנ"ו) דבאיכא עדים דאית לי' אחים אינו נאמן. [ויעו"ש בבי"מ דנתקשה על הטור דדעת הרא"ש אביו אינו נראה כן, ואנכי מצאתי בשמ"ק לב"ב הנדפס בסוף ס' מאירי לשבת בשם תוספי הרא"ש דהסכים להרשב"ם יעו"ש וצדקו דברי הטור.], וא"כ ממילא באשת איש דידעינן בבירור דהיתה א"א אינו נאמן במיגו דבידו, והרשב"ם דס"ל דבאיכא עדים די"ל אחים אינו נאמן ואפ"ה נדחק בטעמא דגירשתי אינו נאמן משום קול, כבר תמה בגליון הש"ס לרע"א זצ"ל בב"ב שם וכן הרגיש בזה בבי"מ (סי', קנ"ו) והניח בצ"ע: [וראיתי להמקמ"ח (בח"ב בסי' ג') שרצה ליושב עפ"י דברי הרא"ש בגיטין (פ' הניזקין) דבידו מפלק להחזקה אף בלא