אור גדול קכח

הסופר והעדים לשי' ס' התרומה, או משום דביטלו אינו מבוטל כרשב"ג מ"מ לכתחלה אינו ראוי לגרום לזה וכנ"ל, משא"כ אי לא ביטל גוף הגט רק השליחות, ושפיר פליגי בזה [ובזה יתיישב היטב טעמא דר"נ דאזיל לקולא ולא חייש דלמא ביטל גוף הגט, משום דכל הספק איננו אלא לענין לכתחלה דבדיעבד בכל ענין מגורשת שפיר אזלינן לקולא], ולס' התרומה. יתיישב קצת ב' הגירסאות דגיטין וקידושין, דכיון דאף אם כיון לבטל גוף הגט איננו מועיל בדיעבד, להכי אמרינן דלא היתה כוונתו לבטל רק השליחות ולא גוף הגט. והוא נכון בפשטות הסוגיא דמדקדק לענין לכתחלה. אמנם הוא קצת ע"ד פלפול, ופשטות הסוגיא ודברי התוס' מראין כנ"ל באותיות הקודמים, וגם באמר לעשרה כתבו משמע דלרשב"ג אף אותן שביטל בפניהם יכולים לכתוב לכתחלה וכן באומר לשנים, וכן במעשה דר' יאשי' באיבדור איבדורי ודוחק לומר משום דהתם הדין נותן להוציא ומשום תקנתא דידה, ויש לעי' בכ"ז. יב) עוד יש להחמיר בניד"ד, אף אם נימא דגם בבעל הנותן בעצמו אינו יכול לבטל גוף הגט שלא בב"ד, דהנה רע"א זצ"ל בתוספותיו למשניות בגיטין פ"ד (אות ל"ד) נסתפק בביטל שלא בב"ד ואח"כ הודיע לב"ד או לשליח ואשה לרשב"ג מהו, ופשט לי' מהרשב"א בחי' לגיטין (ר"פ השולח) דהקשה דלמא בטל לשעבר ונאמן במיגו דאי בעי מבטל לי' השתא וכרבי דבטלו מבוטל, מכלל דלרשב"ג לא מהני אף דליכא חששא יעושה"ט, והנה כעין זה כתבו התוס' ג"כ (שם ל"ג ב') ד"ה ליבדור, אמנם הרשב"א שם כתב על פי' התוס' דהוא דחוק, א"כ קשיא על הרשב"א דידי' אדידי', וכבר נתקשה בזה המקמ"ח ח"ב (סי' ח') והניח בצ"ע. וא"כ אם נימא כהרשב"א דכל שהודיע אח"כ שוב מהני הביטול, א"כ הכא בניד"ד דהודה הבעל דאמר אני מבטל ונתוודע להב"ד אמירתו קודם נתינת הגט שוב הוי כביטל לפני ב"ד, ואף דהכא בניד"ד הבעל ביאר דבריו ואמר שלא כיון לבטלו, ואם ביאור דבריו מדינא מהני, אף אם נימא דאינו נאמן, מ"מ לפ"ז שוב פשיטא דנאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דבעת שהודה לפני ב"ד הא אמר ג"כ דלא כיון לבטלו, אמנם אם נימא דמדינא לא מהני ביאור דבריו [שבזה יבואר להלן אי"ה] שוב ממילא על הא דלא הי' הביטול בפני שנים יש להחמיר לפי דברי הרשב"א הנ"ל. אמנם ז"א, דהנה לכאורה יש, לדקדק על התוס' הנ"ל, דכתבו דלרשב"ג אין יכול לבטל זה שלא בפני זה אפילו אם מבטל כולם כל אחד בפני עצמו, ויעוי' ברשב"א דכתב בהסבר דברי התוס', לפי שבשעה שביטל לזה לא הי' מועיל ביטולו כיון דאיכא למיחש דלמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבי וכן אתה אומר בשני ובשלישי, אעפ"י שלבסוף בטל בפני כולם אין בכך כלום, דכיון דביטולו בשעתו לא הי' מועיל אף לבסוף אינו חוזר ונראה. ומעתה יש להבין דהתוס' שם בד"ה רבי כתבו דאפילו אם בעי ב' סגי במבטל לשנים זשלבפ"ז, אף דבשעה שבטלו בפני האחד לא הי' מועיל כלום, וכן ביטולו בפני השני לחוד לא מועיל כלום ג"כ לולא הא', רק דאפ"ה כשמבטל בפני השני אזי חוזר ונראה הביטול שביטל בתחלה בפני הא' לאיצטרופי עם הביטול דהשתא ומהני אף דבשעה שביטלו לא הי' מועיל אפ"ה חוזר ונראה, וא"כ לכאורה הדברים קו"ח דמה התם דמדאורייתא לא מהני דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה חוזר ונראה, וכ"ש הכא דמה"ת מהני רק מתקנתא ל"מ א"כ פשיטא חוזר ונראה. אמנם נראה בפשוט דלק"מ, דהתם הא קאי לרבי דשלב"פ מהני הביטול ורק משום אין דבר שבערוה פחות משנים בעי ב', ולכך מהני במבטל לשנים אף זה שלא בפני זה, משא"כ הכא לרשב"ג דשלא בפניו לא מהני ביטולו רק בפניו, א"כ כיון דתיקנו דהביטול שלו שביטל בפניו איננו כלום משום בטלה מקצתה בטלה כולה, א"כ כיון דלביטולו צריך דוקא שיבטל האחרים בפניהם, א"כ ממילא צריך שיבטל האחרים בפניו ג"כ, דאם יבטל האחרים שלא בפניו שוב הוי כמבטל אותו שלא בפניו, כיון דביטולו שלו תלוי בביטול דאחריני, א"כ כל שעושה הדבר שלב"פ שוב הוי כמבטלו שלב"פ וא"ש. והדברים נכונים ומסתברים כהתוס', עד שאני תמה על הרשב"א שכתב שהוא דחוק, ואינני רואה בזה שום דוחק כלל ואפס ואדרבא הוא מרווח כפתחו של אולם, דהא הוי ממש מבטל שלא בפניו, כיון דבביטול דאחריני נגמר ביטולו, א"כ צריך להיות בפניו דוקא. ע"כ נ"ל דהרשב"א איננו סובר כהתוס' ד"ה צריכי, ויעו"ש במהרש"א דהקושיא קאי ללישנא דבטלה כולה, רק דהרשב"א סובר באמת כקו' תוס' דאותן שביטל בפניהם באמת אינן יכולים לכתוב, ופלוגתייהו דרבי ורשב"ג רק לענין לכתחלה אי מותר לבטל זה שלא בפני זה ואיננו עובר על תקנת ר"ג, או דעובר בזה על תקנת ר"ג ואסור לעשות כן, אף דלרשב"ג אינו מבוטל מ"מ אסור ג"כ לבטל שלב"פ אף דלא מהני, וכמ"ש התוס' גיטין (ל"ג ב') ד"ה א"ר יוסף וקידושין (י"ב ב') ויבמות (נ"ב א'), וכ"כ הרשב"א בקידושין דאיכא לעז, וא"כ שפיר י"ל דלענין אותן שביטלו בפניהם אף לרשב"ג א"י לכתוב ואינך אף לרבי יכולין לכתוב ולא פליגי רק לענין לכתחלה אם רשאי לעשות כן אי לא. וקצת יש לדייק כן מרשב"א גיטין (ל"ד) ד"ה ולענין פסק הלכה דכתב ומיהא אותן שנים שביטל בפניהם אינם יכולין לכתוב דלא קי"ל כרשב"ג דאמר צריכי בי עשרה למשלפי', מדדייק הרשב"א טעמא דצריכי ולא קאמר כרשב"ג סתם (ואף דיש לדחות משום דכבר כתב מקודם דלא בטלה כולה יעו"ש], משמע קצת דלאינך טעמא גם לרשב"ג אינן יכולים לכתוב, וא"כ כוונת הרשב"א במ"ש על התוס' הנ"ל ד"ה ליבדור דהוא דחוק, היינו דדוחק לומר כהתוס' דאף לאותן שביטל בפניהם איננו מועיל הביטול ומש"ה אף כשביטל כולם כל אחד בפני עצמו אינו מועיל, דזה דחוק וכקו' התוס' שם ד"ה צריכי דמ"מ לאותן שבפניו יש להיות מועיל הביטול גם בתחלה. וממילא לפי הנ"ל יובן דדברי הרשב"א אינן סותרים זל"ז, דלעולם היכא דהביטול לא הי' מועיל בתחלה אינו חוזר ונראה והא דכתב על התוס' שהוא דחוק היינו דסובר דבשעת מעשה ג"כ הי' מהני וכנ"ל. וגם יעוי' בתו"ג בחי' לגיטין (ל"ג ב') ד"ה צריכי בי עשרה למשלפי' דלמ"ש בשיטת הרשב"א ג"כ מיושב קו' המקמ"ח הנ"ל. עכ"פ איך שיהי' נתבאר דהיכא דביטל שלא באופן המועיל אף דנתוודע אח"כ להב"ד או להשליח ואשה אפ"ה כל דבשעת הביטול לא אהני איננו חוזר ונראה לכ"ע, א"כ מפאת זה שנתוודע להב"ד אין להחמיר, אמנם כבר נתבאר דבמעיקרא דדינא יש לחוש הרבה בביטול בפני אחד. יג) עוד אחת אמרתי להעיר, דבתוס' ד"ה מהדת"י גיטין (ל"ב א') כתבו, דצ"ע דאפשר ביטול שלא בב"ד אינו מועיל להקל אבל יועיל להחמיר, והנה סברא זו לא הובא בשום פוסק, והבי"מ (סס"י קמ"א) תמה על הרמ"א דלא חש לי', ולפענ"ד מצאתי תניא דמסייע להו לסברת התוס' מדברי הבה"ג דהוא מגדולי הראשונים וכל דבריו דברי קבלה. ונבאר. דהנה לדברי התוס' דמחלקי בין להקל בין להחמיר, נראה דה"נ לרבי דאמר בטלו מבוטל היינו להחמיר אבל לא להקל, דהנה טעמא דרבי דס"ל בטלו מבוטל משום דלית לי' מה כח ב"ד יפה למשרי א"א, וכמו דאמר (בדף ל"ד א דאף דאית לי' מה כח ב"ד יפה בממונא אבל לענין איסורא לית לי' ויעו"ש בפירש"י, וא"כ לסברת התוס' דמחלקי בביטול שלא בב"ד דאף דאינו מועיל להקל מועיל להחמיר, א"כ ה"נ בתר תקנת ר"ג פשיטא די"ל מה כח ב"ד יפה לענין להחמיר, דלענין זה אין לחלק בין ממונא לאיסורא, ע"כ נראה מוכרח דלשי' התוס' באמת אה"נ דמבוטל היינו דוקא להחמיר אבל לא להקל, ויתיישב בזה דברי הרמ"א. דתמה הבי"מ הנ"ל, וכתב שם הבי"מ] דהרמב"ם והטור סתמו דבריהם ואפשר דאית להו סברת התוס', ולהנ"ל שפיר מוכח מהרמב"ם דאינו סובר כסברת התוס', מדכתב דבביטלו בפני אחרים ה"ז בטל