אור גדול קכג

ובפשוטו אפשר באמת דכוונת התוס' בפלפולם דדברים שבלב אינן דברים היינו לוצ"ע שכתבו דביטול שלא בב"ד יועיל להחמיר, וזהו באמת כוונתם במ"ש ועדיפא מינה כו', דלפ"ז איצ"ו לכל הפלפול הנ"ל רק בפשוטו דהוי ביטול שלא בב"ד ושלב"פ, אמנם וצ"ע כו' א"כ מוכרחין לומר כמו שכתבו מקודם, ולפ"ז בפשוט לק"מ קו' רע"א זצ"ל, ולפ"ז שוב אין ראי' להאבני מילואים הנ"ל. ונחזור להנ"ל דלפי הבנת האבני מילואים בתוס' טעמא דבעי ב' או ג' היינו דעשאוהו כדברים שבלב, (וכן מבואר בריטב"א קידושין הנ"ל,] ואע"ג דמדינא אתי דיבור ומבטל דיבור, הכא מתקנת חכמים עשאום לדיבור גרוע, ולפ"ז אפשר דהתוס' בד"ה מהדת"י אינם סותרים כלל לדבריהם בד"ה ור"נ דהתם מפרש טעמא דתקנו כן היינו משום תקנת ממזרים, ומ"מ הא משמע בגמ' דלרבי לק"מ מי איכא מידי כו' רק לרשב"ג מקשה, וכמו שדקדק הפ"י, לכך הוצרכו לבאר בד"ה מהדת"י דאין זה עקירה דעשאוהו כדברים שבלב, ולאיזה צורך עשאוהו כן פירשו בד"ת ור"נ, ולפ"ז לא הבנתי מאי דעשה האבני מילואים מחלוקת בין דיבורי התוס', ד"ה מהדת"י ובין ד"ה ור"נ, [אמנם מזה שסיימו שם בד"ה ור"נ דרבי מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה משמע בפשוטו דבזה הפקיעו כטעמא דרשב"ג, וכן מדכתבו בד"ה רבי דהיכא דשייך תקנות ממזרות אף בבטלו בב"ד דליכא דיבור גרוע עכ"ז מודה רבי משמע ג"כ דטעמא דרבי בפשוט משום תקנה כמו לרשב"ג.] וכ"ז להבנת האבני מילואים דלהרמב"ן איננו מדינא, ולא ידעתי מאי הכריחו לזה, ומ"ש דקי"ל כרי"ו דאתי דיבור ומבטל דיבור, התם ג"כ אפ"ל דמיירי דהדיבור האחר הי' בפני ב' או ג', וכן מבואר בריטב"א קדושין הנ"ל דכל חזרה היינו בפני עדים וה"ט דביטול הגט דבעי ב' או ג', א"כ מבואר דס"ל דחזרה דהתם היינו כחזרה דגט, א"כ שפיר י"ל דהר"ן [היינו הרמב"ן] מדינא קאמר, וכן ראיתי במקמ"ח להגאון מבריסק זצ"ל (בח"ב סי' ח') שכתב דדברי האבני מילואים אינם מוכרחים דאפשר דמדינא קאמר [ולפ"ז בתרומה ג"כ הכי ויש לעי'] וגם דברי התוס' עד"ה מהדת"י איננו מוכרח כהבנת האבני מילואים הנ"ל וכנ"ל. ובדברי התו"ג שהבאתי על תוס' ד"ה מהדת"י, יש ליישב ג"כ דברי מז"ה שבשלטי הגבורים שעמדתי עלי' באות הקדום, ולא נצטרך לומר דסובר דלר"נ לא הי' תקנה כלל, רק דסובר ג"כ כהתוס' דלר"נ ג"כ הי' תקנה דבפחות מב' איננו מבוטל, רק דהוא משום תקנת ממזרים כמ"ש התוס', משא"כ בהא דרב יהודא דל"ש תקנת ממזרים בכה"ג רק תקנת עגונות, א"כ איננו אלא לרשב"ג, אבל להלכה דקי"ל כרבי אין הלכה כרב יהודא. עכ"פ נחזור להנ"ל דנתבארו בטעמא דמלתא דביטול ל"מ בפני אחד ג' טעמים שהן ד', א', משום, תקנת ממזרים והוא שיטת התוס' ד"ה ור"נ, ב', משום אין דבר שבערוה פחות משנים, והוא שיטת הר"ן והרשב"א וכן נוטה דעת הראשונים דגם בפני השליח בעי שנים וכנ"ל, ג', דעת הרמב"ן דלא אלים דיבורא דשלא בפניו, וזה מתחלק לב' טעמים או דהוא מדינא, וכמ"ש המקמ"ח הנ"ל, או דהוא מתקנתא וכמ"ש האבני מילואים הנ"ל ז) וראיתי להמקמ"ח (בח"ב סי' ח') דהעלה נ"מ בין הטעמים הנ"ל, דהנה במרדכי בגיטין פ' השולח הביא בשם רבינו שמחה דגם בקידושין בשלח לקדש לו אשה לא יבטל שלא בפני השליח דאיכא תקנת ממזרות ועגונות דאם יבטל קודם שיקדש ותסבור שביטל אח"כ תשב עגונה או בביטל אח"כ תסבור שביטל מקודם ואיכא ממזרות, וכתב דהכי איתא בירושלמי, וכן הוא בש"ע אבה"ע (סי' ל"ה), ואם בטלו מבוטל כמו גבי גט ופשיטא דבעינן ב' כמו גבי גט לכל הטעמים, אמנם כתב המקמ"ח דזה דוקא דהוא עשה שליח לקדש אבל היכא דהיא עשתה שליח לקבל קידושין פשוט דיכולה לבטל שלא בפניו דבזה לא שייך תקנת ממזרות ועגונות וא"כ לשי' התוס' יכולה לבטל בפני אחד משא"כ לשי' הר"ן והריטב"א והרמב"ן דהיינו לטעם הב' והג' הנ"ל, ולפ"ז כתב שיש תימה רבה לטעם הב' והג' הנ"ל, דלפ"ז מחלוקת ר' יוחנן ור"ל בקידושין היינו בחוזרת בפני שנים, א"כ תקשה דהירו' פריך ממתני' דמתחלה הי' עושה ב"ד כו' לית הדא פליגא על ר"ל דאמר אין אדם מבטל שליחותו בדברים ומשני פתר לה בב"ד שכחו יפה, והשתא מאי משני הא גם ר"ל מיירי בחוזרת לפני ב"ד דהיינו בפני שנים, ואי"ל דס"ל דב"ד היינו ג' ז"א דבירו' מבואר דאית דאמרי לר"ל משום תקנת ממזרים א"כ סובר בפני שנים א"כ מאי משני הירו' וע"כ דבקידושין ל"ב בפני שנים, והניח בצע"ג. וכל דבריו תמוהין. דהנה מ"ש דבשליח שלה ליכא תקנת עגונות וממזרות איננו נראה, דג"כ שייך כה"ג דתבטל אותו קודם שיקבל הקידושין וסבורה שביטלה אותו אח"כ ותשב עגונה, וגם להיפך שתבטלנו אח"כ ותהא סבורה שביטלה קודם ואיכא ממזרות, דמאי נ"מ דבשליח דידי' יודעת זמן הקידושין ואינה יודעת זמן הביטול, ובשליח הוא להיפך דיודעת זמן הביטול ואינה יודעת זמן הקידושין. וראי' מפורשת לדברי, דהנה המרדכי בשם רבינו שמחה הנ"ל כתב דכ"ה בירו', והמקמ"ח כתב שחפש ולא מצא, והנה אבאר מקור מקומו טהור מהירו', דהנה הירו' בריש השולח על הא דתני והגיע בשליח פריך הדא פליגא על דרי"ו דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים, והיינו דהירו' סובר דמחלוקותם אינה אלא שלא בפני השליח, דבפני השליח לכ"ע יכול לבטל, וכמ"ש התוס' קידושין (נ"ט ב') ודלא כרש"י שם, ולכך פריך ממתני' דמוכח דדוקא בפני השליח יכול לבטל אבל שלא בפני השליח אינו יכיל לבטל, [ולכאורה תמוה דקארי לה מאי קארי לה, הא במתני' מבואר דבתחלה הי' עושה ב"ד ומבטלו **(יעו"ש דנחית. המל"מ בעצמו לחלק דהוכחה מתוך מעשיהם מהני יותר מדיבורם אך דלא נתחוור לו חילוק זה, והרי לפנינו ראיית האבני מלואים מגיטין (ע"ג ב') לחלק בזה. אמנם לפענ"ד נראה בהא דגיטין (שם) דמצינן כעין זה בחו"מ (סי' שע"ד סעי' ב') לדעת הרמב"ם שם דהוא דעת המחבר, ויעו"ש בנ"י ובכ"מ (פ"ט מהל' גזילה) דכתב דמיירי דזבנה הגזלן מיד, והסכימו לתו' זה הד"מ והב"ח, וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד, וכן עיקר בדעת הרמב"ם, דיעוי' בשמ"ק ב"מ (ט"ז א') דהררר"ן בשם הראב"ד מוקי לה מיד, וכן רבו של הרמב"ם הר"י מיגאש כתב ג"כ בת' דמיירי דזבנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר דלא נתחדשה לו חרטה, ומסתמא כן דעת תלמידו הרמב"ם ג"כ, וכן כתב הריטב"א שם דמיירי דזבנה תיכף לאחר שחזר ולקחה באותו מעמד, וה"נ בגיטין (שם) בנתן לה כספים מיירי בכה"ג, ומזה תמוה לי על הרמב"ן בשמ"ק ב"מ שם שכ' על פי' הראב"ד הנ"ל דאינו נכון, הא מוכח כעין זה מהא דגיטין הנ"ל, ובוודאי דהאי מיד אין כוונתם תוך כדי דיבור, דתכ"ד בלא"ה יכול לחזור אף אם מעיקרא כיון לאוקמי קמי' לוקח [דאף בחזקה יכול לחזור בתכ"ד כמבואר בב"י ח"מ סי' קצ"ה.] רק לאחר כ"ד באותו מעמד כמ"ש הריטב"א וכיוצא דלא תלינן בחזרה היכא דמוכחא, [ודברי הגר"א שם ס"ק ג' בליקוט תמוה, דבמת גם להני ראשונים הנ"ל ל"ש טעמא דכתבו, וע"כ דגם הם מפרשים כהתוס' בזה, ונראה דמפרש טעם הרמב"ם דלא כהב"י וכ"מ בב' התירוצים. אמנם כבר נתבאר דתי' א' דב"י וכ"מ עיקר בטעם הרמב"ם דכן דעת כל הראשונים הנ"ל.] ויש לעי' בכ"ז, ועוד מצינו קצת כה"ג זבחים מ"ב ומנחות ט"ז דפיגל בראשונה ושתק בשני' ופיגל בשלישית דבסתמא אמרינן דעל דעת הראשונה הוא עושה, ונראה דלא מהימן העובד אפילו אם יאמר דלא כיון להכי אי"נ ואפ"ה בסיגל בשלישית אמרינן דע"כ בשני' לא פיגל, אמנם יש לדחות דלר"מ אין שום נ"מ דבלא"ה הוי פיגול, ולרבנן מהימן דלא כיון דהא בידו שלא לפגל בשלישית להדיא, וכמ"ש התוס' ד"ה קתני מיהא, ולא יהא פיגול משוה אין מפגלין בחצי מחיר וא"כ שפיר מהימו דלא פיגל בשני')**