אור גדול קכב

אמנם באמת לק"מ דלענין גילוי דעתא שפיר אמרינן דכה"ג לא הוי גילוי דעתא, דגילוי דעתא אינו אלא על מה דחזינן דגילה דעתו, אבל על מה דלא חזינן ליכא גילוי דעתא, אבל היכא דביטל בפירוש, א"כ פשיטא דאין להקל ולומר דביטל בטעות, דדלמא איננו בטעות ואף אי הוי ידע נמי הוי מבטל, וגדולה מזו במקדש חייבי לאוין שלא הכיר הוי קידושין כדאיתא בכתובות וטובא כיו"ב, ושפיר הוכיח הר"ן. עכ"פ נתבאר דדעת הר"ן והריטב"א דהטעם דבפני אחד לא מהני ביטול היינו מדינא משום אין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו דעצם וקיום הדבר איננו מתקיים בפחות משנים, וכמו בגיטין וקידושין, ולפ"ז פשיטא דאפילו בפני השליח ואשה בעי שנים, וכפשטות הירושלמי וכמ"ש הב"י (סי' קמ"א), ובפרט לדעת הפוסקים דהשליח עולה לע"א, א"כ ע"כ הא דקאמר בירו' דצריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום ב' היינו בפני השליח וכמ"ש השעה"מ (פ"ו מהל' גירושין הל' ט"ו), וכ"ד הרבה מהראשונים וכמש"כ השעה"מ שם. ו) עוד ראיתי טעם א' שהביא האבני מילואים (סי' קמ"א ס"ק ו') בשם הר"ן בחידושיו, (ולא מצאתי זה בחי' הר"ן לגיטין רק כמ"ש באות הקודם, ואולי הוא בחמש שיטות להר"ן שהוא הרמב"ן לגיטין.] משום דלא אלים דיבור דשלב"פ דגרוע לבטל דיבור דבפניו דאלים, וכעין דאמרו מלתא דמתעבדא באפי עשרה צריכה עשרה למשלפי', הלכך בעינן בפני ב' או בפני ג' דיהא אלים לבטל הדיבור דבפניו, והאבני מילואים שם הסיב לזה גם דעת התוס' ד"ה מהד"ת גיטין (ל"ב א'), שכתבו דכיון דקצת דומה לדברים שבלב ל"ח עקירת דבר מה"ת ועדיפא מינה אמרינן בביטול שלא בב"ד שלא בידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי ביטול וכו', והבין דכוונתם ג"כ דמשום דהוי דיבור גרוע עשאום כדברים שבלב, והר"ן בחידושיו שכתב דהדין נותן כו' כתב האבני מילואים ג"כ דלאו דינא דאורייתא קאמר אלא דהוי דינא דדבריהם ולא הוי עקירת דבר מה"ת כיון דדומה קצת לדברים שבלב. והנה כדבריו מצאתי להדיא בריטב"א קידושין (ס' א'), גבי לא בא אחר וקדשה וחזרה בה, דכתב דהיינו בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזרה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבתה גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעינן בביטול הגט ב' או ג' יעו"ש, א"כ מבואר ממש כדברי האבני מילואים הנ"ל דשלא בב"ד כמחשבה גרידא חשיבא וכדברים שבלב. ויען כי אני נבוך קצת בתוד"ה מהדת"י הנ"ל אמרתי לבאר קצת, דהנה בחי' רע"א זצ"ל הקשה קו' עצומה, דלמה להו לדחוק דעשאוהו כדברים שבלב, דלו יהא דדברים שבלב הוי דברים, הא מ"מ השליח והאשה אינן יודעין בשעת מעשה ולא הב"ד א"כ לו יהא דביטל בפיו שלא בפניהם לא הוי ביטול וכמו בדף ל"ד באותיבו קרי אף דביטל בפירוש בפיו מ"מ כיון דהם לא ידעו מזה לא הוי ביטול. והנה התו"ג הביא דהקשה לו כן חכם אחד, ויעו"ש דתי' דתקנת ממזרות ל"ש בכה"ג רק תקנת עגונות, וא"כ לקמן י"ל דס"ל כרשב"ג דאינו מבוטל מפני תקע"ג, אבל התוס' נתקשו לרבי דס"ל בטלו מבוטל כו' יעו"ש [דמ"ש דמיירי קודם תקנה איננו מדוקדק דמנ"ל הא ואדרבא לפמ"ש תוד"ה והגיע מוכרח דמיירי לאחר התקנה, רק מ"ש מרווח יותר דבוודאי אתי' אף אליבא דרבי], והנה דבריו נכונים ומסתברים. אמנם לדבריו קשיא מאי ועדיפא מינה דכתבו התוס' בביטל שלא בב"ד, איך עדיפא מינה אדרבא הך עדיפא דהתם שייכא תקנת ממזרות מש"ה איננו מבוטל משא"כ הכא, ואי כוונתם לענין הא דעקרו הביטול אף דליכא כ"כ טעם, דדברים שבלב, לזה לא הוצרכו להביא מביטול שלא בב"ד דלא פסיקא להו כ"כ וכמ"ש וצ"ע, הא טובא מצינו דעקרו אף לר' באין אונס בגיטין ובתלוי' וקדש וע"א במיתה וטובא כיוצא בהן אמנם להאבני מילואים הנ"ל יתיישב בפשיטות, דשלא בב"ד נמי הוא מהאי טעמא דדברים שבלב דעשאום כדברים שבלב, וא"כ הפלפול שכתבו דכיון דקצת דומה לדברים שבלב ל"ח עקירה צריכי נמי להא דביטל שלא בב"ד דלא פריך הגמ' שם מי איכא מידי רק לרשב"ג משמע דלרבי לק"מ, ולפ"ז לק"מ קו' רע"א זצ"ל הנ"ל, והיא ראי' גדולה להבנת האבני מילואים בביאור דברי התוס'. וגם לפ"ז י"ל כתי' התו"ג הנ"ל, ומ"ש ועדיפא מינה היינו ג"כ דהתם לא פריך מי איכא מידי משום דעשאום כדברים שבלב, ולגבי זה הטעם הוי התם עדיפא מינה אמנם אכתי ק"ל על התוס', דמאי קשיא להו אף אי דברים שבלב הוי דברים, מ"מ הא מוכח ממתני' דשלח אחריו שליח דל"ח לי' גילוי דעתא משום דליכא גילוי דעתא דרוצה לעבור על תקנת ר"ג, וכמ"ש באות הקודם בשם התו"ג ג"כ, וא"כ ה"נ הא ליכא גילוי דעתא דרוצה לעבור על תקנת ר"ג ואדרבא איכא גילוי דעתא להיפוך מדרהיט ואזיל בתר השליח ואשה, וא"כ אף אי דברים שבלב הוי דברים אכתי ליכא גילוי דעתא דבטלו כיון דהם לא ידעו מזה, ומאי קשיא להו. וצ"ל דס"ל דכיון דהשליח והאשה ידעו ג"כ מהא דרהיט ומהאי גילוי דעתא דלבסוף איגלאי מלתא למפרע דלבטולי הוי רהיט הוי כמבטלו בפניהם ואינו נגד התקנה של ר"ג, ולהכי אי דברים שבלב הוי דברים הוי כביטל בפניהם, ולפ"ז מ"ש דבאותה שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד, מה שכתבו ולא לב"ד לרווחא דמלתא כתבו, דאף אי הי' נודע לב"ד דרהיט לבטולי בפני השליח ואשה ליכא גילוי דמבטל דאיננו רוצה לעבור על תקנת ר"ג, וכמו בשלח שליח וכנ"ל, או דמ"ש ולא לב"ד היינו דרהיט בתר ב"ד לבטולי לרבי, ולפ"ז גם לקמן שם (בדף ל"ד) דרהיט בתר השלוחים הא דלא הוי כביטל בפניהם אף דראו הגילוי דעתא, מ"מ כיון דלא שמעו הוי לגבייהו כדברים שבלב. וא"כ לפ"ז שוב בפשוט ל"ק קושית רע"א זצ"ל הנ"ל, דבאמת גם לקמן באותיבו קרי הוי הטעם משום דברים שבלב רק דהקדימו לפרש הכא, אבל אי דברים שבלב הוי דברים הוי קשיא הכא והתם דהוי כמבטל בפניהם וכנ"ל, ומ"ש ועדיפא מינה היינו כנ"ל לענין הטעם. עוד י"ל קצת על קו' רע"א זצ"ל, דהנה, יש להבין קצת הא דכתבו התוס' וכי מבטל לי' אחר שבא לידה לפי שסבור שעדיין הוא ביד השליח כו', דמאי בעו בזה ולמאי הוצרכו לפרש שטעה, אף דבפשוטו נראה דמלשון המשנה משמע להו דאם משהגיע לידה היינו דמבטל אז אחר שהגיע, והיינו משום שטועה וסבור שעדיין הוא ביד השליח, דבלא"ה כ"ע ידעי דאינו יכול לבטל אז וכדפריך פשיטא, אמנם נראה די"ל עוד, דהנה הפ"י תמה על התוס' על הא דכתבו אעפ"י שנאמן לומר כן הי' בלבי דמנ"ל יעו"ש דכתב דפשיטא להו מסברא משום הגילוי דעתא דקודם, ולדעתי י"ל עפ"י הא דמבואר בת' הרא"ש שהביא הטור סס"י קמ"א) ויעוי' במל"מ (פ"י מגירושין) דתמה עליו, ויעוי' אבני מילואים (סי' קמ"ט) דהביא ראי' להרא"ש מגיטין (ע"ג ב') דנתן לה כספים כו', דמבואר דאע"ג דבדיבורם לא מהימני מ"מ כל שיש הוכחה ניכרת מתוך מעשיהם מהני, וא"כ שפיר י"ל דה"נ בטועה ומבטל הוי הוכחה ניכרת מתוך מעשיו דדעתי' לבטולי ולבטולי הוי רהיט ופשיטא דנאמן, משא"כ אם לא הי' הוכחה ניכרת מתוך מעשיו אפשר דלא הי' נאמן, וא"כ לקמן י"ל דליכא עדים דביטלו, וכמ"ש באות הקודם להר"ן דלא הוי ידע דאותיבו קרי ולכך לא ביטל בפני אחרים, א"כ אף שאומר אח"כ שביטל בפניהם אינו נאמן, דהא דרהיט איננו ראי' דדלמא אשור הבו לה רק דלאחר שנתגרשה רוצה להוציא לעז, וא"כ אח"כ אינם יודעים, משא"כ הכא דאיכא הוכחה ניכרת מתוך מעשיו וכנ"ל ופשיטא דנאמן, ושפיר הוצרכו להא דדברים שבלב אינן דברים, ויש לדחות. **(הגה"ה. והנה לפי דברי האבני מילואים יתיישב גם דברי מהרי"ק (שורש קע"א) שתמה עליהם המל"מ (פ"ט מהל' אשות הל' כח),)**